התחביב היקר של טוני פארקר

בקיץ הקרוב וינסנט קולה עומד להיות מושא לקנאה של רובכם. מחקרים מראים כי 19 מתוך 20 שכירים חולמים על היום שבו יוכלו לשלוט בחייו של האיש הידוע במעמד הרם "הבוס" - רובם יבקשו לשלב במאורע זה גם השפלה פוטנציאלית מול קהל רב. בקיץ הקרוב יגשים וינסנט קולה את אותו חלום, כאשר יאמן את נבחרת צרפת ותחתיו ישחק טוני פארקר, הכוכב הגדול של האומה הצרפתית ושל סן אנטוניו ספרס.

מי שאחראי להגשמת הפנטזיה הוא לא אחר מאשר פארקר עצמו, אשר במהלך העונה האחרונה נכנס כשותף והתמנה לתפקיד סגן הנשיא במי שהפכה לאלופת צרפת לאחר שש שנות הפסקה - אסבל וילרבאן ליון. המטרה שלו היא להחזיר לכדורסל הצרפתי עטרה ליושנה. המאמן האלוף הוא כמובן אותו קולה.

פארקר ואשתו אווה לונגוריה. בקרוב בכירים בכדורסל הצרפתי צילום: MCT

לימוז', זוכרים?

הכדורסל הצרפתי מעולם לא היה אחד הגדולים של אירופה, אבל במשך שנים ארוכות הסתובב בצמרת. לנבחרת עבר עשיר, שאמנם שווה רק מדליית כסף אחת בכל ההיסטוריה של אליפות אירופה, אבל לא פחות מ־11 הופעות נוספות בשלב חצי הגמר – יותר מכל נבחרת אחרת ביבשת. גם העובדה שלצרפת, במשך שנים, יש יותר נציגים ב־NBA מאשר לכל מדינה אחרת על הגלובוס שאינה ארצות הברית, נותנת גושפנקה לניפוח חזה, אבל בכל הנוגע להישגי המועדונים הצרפתיים, המצב שונה. היה את לימוז', אלופת אירופה ב־1993, והיה את וילרבאן, שהגיעה לפיינל פור ב־1997, אבל בשנים האחרונות הקבוצות הצרפתיות נהפכו ביורוליג לבדיחה.

פארקר מנסה כבר כמה שנים לדחוף את הכדורסל בצרפת. תעשייה שלמה מתנהלת סביבו וסביב אותה שאיפה. מעבר להיותו אחד הזרים היחידים ב־NBA, שמגיעים לנבחרת כל קיץ, הוא מארגן מחנות כדורסל ומנסה כל פעם להרים את הענף במדינה שבה העניין בליגה המקומית הלך ופחת. המצב היה כה עגום, עד שלפני כמה שנים הוחלט להכריע את העונה בפיינל פור, כדי למשוך עוד עניין. שנה לאחר מכן אימצו את המודל גם אצלנו.

טוני פארקר צילום: רויטרס

כישלון פריזאי

כשחושבים על לקחת קבוצה בצרפת ולנסות להפוך אותה לשם דבר אירופי - חושבים על פריז. בשביל פארקר, שגדל בראסינג פריז, זה היה מתבקש. ולפני כמה שנים זה אכן קרה. הסוכנות של פארקר, אנטרספורט, אחת סוכנויות השחקנים הגדולות בהיסטוריה של הכדורסל העולמי, רכשה את ראסינג. אולם במקום להפוך אותה לשם גדול, עשתה בה שימוש כבית לשחקנים של הסוכנות שלא מצאו עבודה במקום אחר. הפרויקט הפך מהר לכישלון ונגמר בירידה לליגה השנייה לפני שנתיים. ברגע שפריז ירדה מהפרק, וילרבאן הפכה מיד לאופציה המוצלחת ביותר מבחינת פארקר.

הקבוצה משחקת בליון, העיר השנייה בגודלה בצרפת - שנחשבת לעיר ספורט מובילה. קבוצת הכדורגל של העיר, אולימפיק ליון, נחשבת לשליטה כמעט מוחלטת בליגה המקומית, ורק השנה נקטע רצף של שבע אליפויות רצופות.

בכדורסל, מה שהבדיל את המועדון משאר צרפת זו ההנהלה המוצלחת שלו אשר מעמידה סטנדרטים שונים ומוצלחים יותר משאר הליגה בכל מה שנוגע לניהול כלכלי, שיווק, תקשורת ושאר הנלווים, אשר מניעים מאחורי הקלעים את מה שרואים על המגרש. לפני כמה שנים, גם בתקופה הפחות מוצלחת של וילרבאן על המגרש, הצליחה ההנהלה להביא את סן אנטוניו ספרס עם פארקר למשחק קדם־עונה בצרפת. היה זה מפגן שהראה עד כמה מעמדה חזק גם בלי תארים.

תקציב: 8 מיליון יורו

לקראת העונה הקרובה וילרבאן אמורה להעמיד תקציב של כמעט 8 מיליון יורו, שזה עדיין פחות מחצי התקציב של הגדולות באירופה, אבל בהרבה מאוד אחוזים יותר מהדולקת אחריה בצרפת. פארקר אמור לתרום משהו בין מיליון יורו ל־2 מיליון יורו למאמץ וגם את השם שלו.

הפנטזיה של הצרפתים היא לראות אותו משחק בליגה המקומית לאחר שיסיים את הפרק מעבר לאוקיינוס האטלנטי. מיד אחרי שיסיים את הקריירה באופן סופי, מובטח לו כיסא במשרדים של וילרבאן. בינתיים ההתערבות שלו דווקא פחות בריאה: הוא רוצה שאחיו הצעיר, שאינו כישרוני כמוהו, יחתום בקבוצה.

ביורוליג מרוצים

מי שהביט מהצד במתרחש עם חיוך גדול הוא ג'ורדי ברתומאו - הבוס הגדול של היורוליג. במפעל הבכיר של אירופה סימנו מהיום הראשון להקמתו את גרמניה, בריטניה וצרפת, השווקים הגדולים באירופה, וייחלו למצוא שם קבוצות ראויות לתחרות שלהם.

פעמיים הוכנסות קבוצות בריטית ופעמיים הן הובסו על ימין ועל שמאל בדרך הביתה. הקבוצות הגרמניות והצרפתיות גם לא הצליחו יותר מדי מבחינה מקצועית וחלקן התמוטטו כלכלית, אחרי שלא הצליחו לעמוד בעומס והדרישות של ביורוליג. עם זאת, אלבה ברלין מגרמניה ווילרבאן לצדה סומנו כקבוצות עם הבסיס הניהולי/שיווקי/כלכלי המוצלח ביותר באותן מדינות ומקבלות יחס מועדף.

מרגע שהוכרז על הפרויקט החדש בליון, הודיעו ביורוליג שהקבוצה מקבלת כרטיס חופשי לשלב המוקדמות של הליגה. הזכייה באליפות הקפיצה את וילרבאן לשלב הבתים והרגיעה את ברתומאו, שבינתיים נתקע עם קבוצה צרפתית אחרת על הכרטס של וילרבאן. אבל הוא יבלע את הצפרדע, תרתי משמע, ויקווה ששלב המוקדמות יעשה את שלו.

השיריון מראש לימד על הכוונה והרצון של היורוליג לתמוך בפרויקט של פארקר, כמה שרק אפשר, אפילו שהאולם בליון מכיל רק 6,000 מקומות ולא נחשב לאחד המודרניים ביורוליג.

כל זה גם כן עומד להשתנות בעתיד הקרוב, כאשר אולם בן 10,000 מקומות לפחות, המינימום של היורוליג לקבוצות עם חוזה ארוך טווח, אמור להיבנות בשנים הקרובות. גורמים פרטיים הבטיחו מימון חלקי וכעת מחכים לפוליטיקה והביורוקרטיה הקטנה.

לקנא בקולה

ברגע שיהיה אולם בסטנדרטים מודרניים, ועם הניהול הכלכלי/שיווקי הנכון, וילרבאן כבר תוכל להיהפך למועדון חזק הרבה יותר שיוכל להתחרות בכבוד ביורוליג, עם פארקר על המגרש. אם בעוד חמש שנים לערך תראו קבוצה מצרפת, אחרי שנים של השפלות מבט, מסתכלת לברצלונה ומכבי תל אביב בעיניים, דעו שהתהליך התחיל השנה.

עד אז אפשר רק לקנא בקולה.