הדרך של מכבי ת"א: משלושה חייב לצאת אחד
מה שחסר למכבי זה מנהל כריזמטי שיכול לקחת אחריות ולהחזיר את הבעלים למקומם הטבעי, תאי היוקרה. ולא פחות מזה - מנהל שמשדר שהוא יכול לעשות את כל זה: להתמודד עם שלושה בוסים, שמגדירים עצמם כאוהדים, ומתנהגים כחוליגנים
16:0509.07.09
בוס אחד זה קשה, שניים זה הרבה, ושלושה הם פשוט מספר מסוכן. בכל דינמיקה קבוצתית, שלוש הוא מספר מסוכן כי הוא מזמין תחושת עוול, תחושה בה שניים חוברים כנגד אחד. ולכן אין להתפלא על כך שכל החריקות והרעשים הצורמים שיוצאים מפי הבעלים של מכבי אלקטרה תל אביב, נובעים ממבנה הבעלות בקבוצה, שבנוי על שלושה חלקים שווים.
הנה חלק מההאשמות של השבועות האחרונים: רענן כץ מאשים את דיוויד פדרמן שבגד בו; פדרמן מאשים את כץ שהוא חולה; שי רקנאטי תוהה האם דבריו של כץ נלקחו מסרט שהוא עשה, כיוון שהתייחסו לאירועים שמעולם לא קרו. כל צד הציע לאחר למכור את חלקו. ורק שמעון מזרחי, יו"ר המועדון, היה רוצה שכולם ינשכו את הלשון, ויעטו פנים עצובות, כפי שהוא עושה בהצלחה כה מרובה שנים כה רבות.
וכאשר מלקטים את הפנינים שיוצאות מפיותיהם של אנשים כל כך מרכזיים בתרבות הספורט הישראלית, קשה להתעלם מכך שלכל קבוצת בעלים יש עיתון קרוב או ערוץ טלוויזיה, ולכן הכל מפורסם, זולת העובדות. מאז שהאשים רענן כץ את שותפיו בניהול כושל, כל הפטפוטים נוגעים לתחושות, למחשבות, לעלבונות, לאגואים מנופחים. בספורט תמיד יש לרגש חשיבות עליונה, אבל כאן התחושה היא שהכל רגשי, הכל נובע מתחושת עוול. הכל כל כך ישראלי. ושום עסק לא יכול לצעוד על קיבתו, זולת עסקי המלחמה.
שמעון מזרחי ופיני גרשון. העסק נפגע צילום: יוסי רוט
בסופו של דבר, מכבי נמצאת על המסלול הזה כבר עשור. אמנם, ההצלחות האדירות במגרש בתחילת המילניום הנוכחי יצרו שקט תעשייתי, אבל מועדון ספורט שהוא גם עסק גדול נמדד ברגעי המשבר, ואלה פוקדים את מכבי מדי שעה בשנים האחרונות.
למכבי אין בעלים
לכן נעשה השינוי במבנה הבעלות - לפני שש שנים בלבד, אגב - וכאשר הקבוצה מפסידה על הפרקט, היא מפסידה גם בכיסים, ואז השילוש הקדוש מגלה מחדש את מה שברור לכולם. שלמכבי אין בעלים. לא במובן של מניות, אלא במובן של מישהו שעומד בחזית. אם פעם היה ברור ששמעון מזרחי או שמלוק מקבלים את ההחלטה הסופית, כיום זה ממש לא ברור.
ישנם הרבה סגנונות ניהול בספורט. חלק מגיע ישירות מהבעלים - כך היה ג'ורג' סטיינברנר במשך עשורים האיש המרכזי של הניו יורק יאנקיז, אימפריית הבייסבול שמכבי אוהבת להשוות עצמה אליה. ובדומה למכבי, גם באימפריה אחרת, מנצ'סטר יונייטד, הבעלים (שהם משפחה) אינם מאוהבים זה בזה, ועוד פחות אהובים על ידי האוהדים. אך במנצ'סטר ברור מי מנהל את העניינים, המנכ"ל דייויד גיל. כמוהו גם אנדריי וטוטין, שהיה האיש החזק עוד כשהיה סגן הנשיא של צסק"א מוסקבה (היום הוא המנכ”ל).
אגב, למכבי לא חסרים מקבלי החלטות. שחקן העבר מוטי דניאל אמר על פדרמן שהוא "יכול היה לפתור בכמה דקות פלונטר שאחרים היו מתעסקים איתו תקופה ארוכה". כץ מעיד על עצמו ש"בשנייה אחת אני יכול לקבל החלטה שלמישהו אחר ייקח שנה שלמה להגיע אליה”. מה שחסר כאן זה מפלט שיכול לצנן את העניינים, או שמן שיעזור לגלגלים לרוץ עם פחות חיכוך. והמפלט הזה לא יכול להיות הצד השלישי בבעלות, כי אז הגענו למצב הקיים, משולש שווה עלבונות המזין את התחושה ש"כל העולם נגדי”.
וכאשר מדובר באנשים עם הרבה כסף והרבה אגו, התחושה הזו מייצרת הרבה כותרות, ומעט כוחות חיוביים, ושמה את המנהל הקיים, אלי דריקס, כבן ברית של אחד הצדדים.
מי כאן ה"פרונט מאן"?
מה שחסר כאן זה מנהל כריזמטי שיכול לקחת אחריות, ולהחזיר את הבעלים למקומם הטבעי, תאי היוקרה. ולא פחות מזה - מנהל שמשדר שהוא יכול לעשות את כל זה: להתמודד עם שלושה בוסים, שמגדירים עצמם כאוהדים, ומתנהגים כחוליגנים.
אחרי הכל, זו שאלה שכל מי שחפץ בהצלחה של מכבי צריך לשאול את עצמו: מיהו ה"פרונט-מאן" של מכבי? עם מי צריך לדבר כשדברים משתבשים? מי לוקח אחריות על כישלונות? מדוע כל כך הרבה אנשים מסתובבים בחדר ההלבשה למורת רוחו של המאמן? וכיצד זה שמועדון הכדורסל נראה יותר כמו מועדון הכדורגל?
וכאשר הקבוצה מתנהלת כמו ההתאחדות לכדורגל, גם העניין הספורטיבי בה יורד. כפי שאף גוף לא מעוניין לשדר את הכדורגל הישראלי, כך נותרו רק גוף אחד - ערוץ הספורט, אבל רק ללקוחות הוט - שהראה התעניינות לשדר את מכבי. ואת זה מרגישים באופן מיידי בכיסים - זכויות השידור יכניסו כ-25% פחות מבשנים שעברו.
וכאן אנחנו נכנסים לספירלה מהירה מטה, שחייבת להיפתר באחת משתי דרכים. הראשונה - מכירת המניות ושינוי מבנה הבעלות - איננה רלוונטית נוכח מידת האגואים המעורבים. השנייה חייבת להפוך לעדיפות עליונה: ביום בו מכבי תדע מי האיש שעליו היא סומכת לנווט את הספינה, היא תוכל גם להפסיק להפוך לקוריוז של רכילות הספורט, ולחזור להיות הקבוצה שהיא כבר מזמן לא.
