הכדורגל הוא חופשי ומסוכן (לדיקטטורות)

מחמוד אחמדינג'אד בוודאי הרגיש נבגד אתמול.

הנשיא, חובב כדורגל ושחקן לא רע בעצמו, מנסה לטפח את הנבחרת בכל דרך אפשרית. מבונוסים שמנים, דרך העמדת תנאים משובחים לשחקני הנבחרת ועד קידום הספורט ברחבי המדינה.

אבל כדורגל הוא עניין קשה לשליטה, במיוחד בדיקטטורות.

"הפכפך מדי ולכן הוא מסוכן"

הדיקטטורות תמיד ינסו לשלוט על ההמונים, ומאחר שהכדורגל הוא מקור משיכה להמון ובהרבה מובנים גם ראי לחברה - הם ינסו לשלוט גם בו.

אוהדי נבחרת איראן. עד לא מזמן רק הכדורגל הוציא לרחובות את האיראנים צילום: איי פי

בעבר ניסו דיקטטורים רבים לנצל את הכדורגל כדי לקדם את שלטונם. בניטו מוסוליני עשה הכל כדי שהנבחרת האיטלקית תזכה בגביעי עולם ותניף את הדגל הפאשיסטי ברחבי אירופה. ג'נרליסמו פרנקו הספרדי טיפח את ריאל מדריד כדי שתייצג את ספרד שלו בעולם, וגם ויסת לחצים לאומניים בקטלוניה דרך משחקי ברצלונה.

הנאצים השפיעו בצורה מועטה על הכדורגל הגרמני, כי הבינו את כוחו. "הכדורגל הפכפך מדי, ולכן הוא מסוכן" הסביר ג'וזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.

לאורך ההיסטוריה, הכדורגל היה מקום בו אזרחים פשוטים הרגישו בטוח מספיק להביע מחאה נגד הממשלות שלהם. ב"מונדיאל החונטות" שנערך בארגנטינה ב-1978, זרקו ההמונים טונות של פיסות נייר על הדשא - רק מפני שהממשל אסר זאת. בסרביה, תחת משטרו של סלובודן מילוסוביץ', איצטדיוני הכדורגל היו המקום בו קידמה האופוזיציה את עצמה. במשחק בינלאומי של הנבחרת, כבה האור באיצטדיון - והצופים קראו קריאות גנאי נגד מילוסוביץ'.

גם באיראן הכדורגל מאפשר לניצני המהפכה לפרוח מבלי להידרס על ידי הדיקטטורה המוסלמית.

בעיני משטר האייתולות, הכדורגל הוא הפכפך, מעורר רגשות ורחמנא לצלן, לא מוסלמי. הוא לא מוסלמי מאחר שאלפי נשים איראניות נוהגות להתחפש לגברים ולהצטרף למאות האלפים במשחקים של הנבחרת הלאומית - למרות האיסור החמור של רשויות הדת. הוא אנטי דיקטטורי גם מפני שעד לא מזמן הוא היה הדבר היחיד שהוציא את ההמונים לרחובות.

כשאיראן הבטיחה את עלייתה למונדיאל ב-1998 - בפעם הראשונה מאז מהפכת חומייני -  התמלאו רחובות טהרן בחוגגים שזנחו כללי מוסר רשמיים והציגו שלל פינוקים מערביים כגון ריקודים, שתיית אלכוהול ומוזיקת פופ. נשים הסירו את החיג'אב מראשן והרשו לעצמן לחבק זרים (!). כאשר הגיעו הבאסג'י, חברי "משטרת הצניעות" הממשלתית, לשים קץ להפרות הסדר, הם שוכנעו להצטרף בעצמם למסיבות.

לכבוד אירוע קבלת הפנים של הנבחרת האיראנית שהעפילה למונדיאל, הוכנסו 3,000 נשים ליציע מיוחד באיצטדיון הלאומי - בפעם הראשונה בהיסטוריה. עם זאת אלפי הנשים נותרו בחוץ מחו, פרצו את מחסומי המשטרה ונכנסו לאיצטדיון לקול תשואות הגברים. כדי להימנע ממהומה, המשטרה הכירה בתבוסה והעלימה עין מכניסת הנשים.

פרנקלין פויר כותב בספרו "העולם על פי הכדורגל" כי "כאשר יכתבו היסטוריונים על השינויים במזרח התיכון, סביר להניח שיעלו על נס את המאורע ההוא, שזכה כבר לכינוי 'מהפכת הכדורגל'. בדומה למסיבת התה של בוסטון, ייזכר אותו אירוע כרגע שבו הבין העם לראשונה כי ביכולתו לקרוא תיגר על שליטיו העריצים".

ייתכן שההיסטוריונים יזכירו גם את הסרטים הירוקים של שחקני הנבחרת, שרבים מהם מתהדרים בתסרוקות מודרניות ושיער ארוך - דבר שהמשטר הדתי מתעב וחושש ממנו.

השלטון האיראני אולי הצליח להחריב את תרבות הפופ ולהכחיד סממנים מערביים רבים מהמדינה, אבל את הכדורגל השנוא, שהובא לאיראן על ידי האנגלים, שווק על ידי רזא שאה והפך סמל למודרניזציה - לא הצליחו להעלים. הם גם לא יצליחו להעלים, כי האיראנים, כמו כל העולם, מטורפים על המשחק הזה.

שהרי מדובר במשחק שהוא לא רק ספורט ולא רק בילוי או בידור. הוא כלי חברתי של ממש שדרכו ילד עני יכול להפוך למיליונר בזכות כישרון ועבודה קשה. גם חברות שלמות יכולות לראות בו את השינוי שהן עוברות. בהולנד הפך הכדורגל של יוהן קרוייף וחבריו - הטוטאל פוטבול - לסמל של "הולנד החדשה", הולנד שנפרדה משמרנות חברתית וכלכלית ואימצה ערכים ליברליים. בגרמניה, הפכה הנבחרת החדשה, הצעירה והרב תרבותית של יורגן קלינסמן, לנבחרת האהובה ביותר בכל הזמנים; זאת עקב הכדורגל המגניב והמודרני שהציגה - ועל אף שלא זכתה בשום תואר. הגרמנים היו רוצים לראות עצמם כ"מודרנים ומגניבים", כמו הנבחרת שלהם.

כדורגל הוא אור דמוקרטי, עממי וחשוב בכל חברה. בחברות מושפלות ומפוחדות הוא חשוב הרבה יותר.