המפתח לרייטינג: אלימות, אלמוניות ולברון ג'יימס

בליגת הכדורסל של צפון אמריקה (NBA) נהנים מכך שכבר בשלבים הנוכחיים הגיעו רק קבוצות משווקים גדולים ובינוניים, ואף אחת מהן איננה קבוצה המאופיינת בקמצנות או בתדמית של מי שהחסכנות תפגע בהצלחה שלה. הסדרה המרתקת בין בוסטון סלטיקס לשיקגו הבולס - קבוצות משני שווקים גדולים - רשמה רייטינג שיא למשחק 7 של סיבוב ראשון בכבלים, עם שבעה מיליון צופים. בסך הכל, משחקי הסיבוב הראשון משיגים רייטינג סביר של 2.1%-3.1%.

באולמות, נמכרו כל הכרטיסים ב-42 מתוך 45 המשחקים של הסיבוב הראשון, כאשר רק פילדלפיה כשלה למלא את הווקוביה סנטר שלוש פעמים ברציפות. ובאתר הליגה נרשם זינוק של 40% בתעבורה לעומת שנה שעברה.

עזבו אתכם מתחרות

מה גורם לאנשים לנהור אל המסכים או אל היציעים? אל תאמרו תחרות, כי ה-NBA היה בשיאו, לפני עשור, כאשר היה ברור לכולם מי תהיה האלופה עוד לפני שהעונה התחילה (שיקגו בולס של מייקל ג'ורדן, כמובן).

ישנן שלוש סיבות עיקריות: הראשונה היא אלימות, כמו בסדרות של הניקס נגד הבולס בניינטיז, כמו בוסטון נגד שיקגו בסיבוב הראשון של פלייאוף 2009 ודנבר נגד דאלאס בסיבוב הנוכחי. השניה היא תחושה שמשהו גדול מתרחש כאן, משהו נדיר, בין אם מדובר בשחקן על או בניחוח ההפתעה. חישבו על השמחה שפרצה כשהפועל חולון זכתה באליפות ותבינו את הגאווה בבוסטון לנוכח ההירואיות של הסלטיקס, שמובילים כעת בחצי גמר המזרח 3-2 על אורלנדו, וכל זאת ללא השחקן הטוב ביותר בקבוצה, קווין גארנט.

גם יוסטון - שמשחקת ללא הכוכב שלה, טרייסי מגריידי, כבר חצי עונה, וכעת גם ללא הכוכב השני שלה, יאו מינג, ובכל זאת היא עקצה את  לוס אנג'לס לייקרס במשחק מספר 4 - מושיבה צופים על הכורסאות בבתים ברחבי טקסס. 

איך זה קורה? בזכות בנייה נכונה של קבוצה, לפי אסטרטגיית בניית קבוצה סביב שחקנים מדרג הביניים. ליוסטון יש רק שני שחקנים שמרוויחים מעל 9 מיליון דולר לעונה. היחידה שנותרה בפלייאוף ובנויה בצורה דומה היא אורלנדו, שמצליחה למרות שאיבדה לקראת הפלייאוף את ג'אמיר נלסון, הרכז הראשון שלה.

לברון ג'יימס. המלך עושה היסטוריה צילום: איי אף פי

מתכון להצלחה: אלמוניות, צעירות ורעב

שחקנים שלא זכו להערכה תמיד היוו מפתח לאליפויות. לג'ורדן היו שלושה סנטרים אלימים שאיש לא זוכר את שמם. סן אנטוניו ספרס בנתה שושלת לאחר שהקיפה את טים דאנקן בשחקנים אלמוניים, ומיד לאחר שטוני פאקר מנו וג'ינובילי הפכו לאולסטארס - השושלת גוועה.

גם דטרויט פיסטונס זכתה באליפות בצורה דומה. ו"היופי" של שחקנים שהתקשורת מתעלמת מהם, הוא שגם הנהלת הקבוצה מתעלמת מהם - הם זוכים לשכר נמוך משמעותית מעמיתיהם, גם אם אינם נופלים מהם בהרבה על המגרש. וכך, בגלל שהשכר בליגה תלוי בוותק השחקן, הרי שאם תעמיס על הסגל שלך שחקנים שעולים בין מיליון דולר לשלושה, תקבל מתכון קבוע: שחקן אלמוני, צעיר ורעב, שלא נבחר גבוה בדראפט, כמו וון וייפר ואארון ברוקס מיוסטון, או שחקן ותיק שמוותר על שכר תמורת סיכוי לשחק בקבוצה טובה, כמו סטפון מרבורי - שאמש סחף את הסלטיקס לניצחון מול אורלנדו.

גם לברון עובד (כמו ג'ורדן)

ויש גם את הדרך הנוספת להתחרות ולמשוך אוהדים, שהיא להתפלל לקבל לקבוצה שלך את לברון ג'יימס.

לברון משחק אמנם בקבוצה בעלת התקציב השלישי הכי גדול בליגה - 91.6 מיליון דולר, קבוצה בה 8 שחקנים משתכרים יותר מהממוצע, אך זו גם קבוצה שבלעדיו היתה מנצחת אולי שבעה משחקים בעונה. השחקנים, כמו האוהדים, פשוט מסתכלים ביראת כבוד על המלך ג'יימס, וגם כאן, העיניים עליו לא מתוך ציפייה שזה יספק לנו תחרות מותחת:  אחרי שמונה משחקי פלייאוף, הקבוצה שלו ניצחה את כל המשחקים בהפרש דו ספרתי - בסדרה מול דטרויט ההפרש הממוצע היה 15.5 נקודות, ואילו אטלנטה הובסה בהפרש ממוצע של 18 נקודות.

אנשים צופים בג'יימס כי קשה להאמין למה שרואים על המגרש, וגם כי קל להבין למה ג'יימס איננו רק השחקן הכי טוב בליגה ובהרבה, אלא גם יצרן הכנסות יש מאין: בזכותו, ראו את קליבלנד בממוצע 20,010 צופים במשחק בית (החמישי בליגה), בעוד במשחקי החוץ של קליבלנד צפו בממוצע 18,899 חסידים, שלישי רק ללייקרס ולאלופה בוסטון.

אם ייקח אליפות, אל תתפלאו אם ייווצר יש מאין שוק למוצרי טראש כמו כתר מלוכה וגלימה, התואמים את הכינוי שלו.