מאילו תפיסות עלינו להשתחרר כדי לקדם את הספורט בישראל?
מספר מחשבות ומשאלות לקראת חג החירות
אבל בוא ונתמקד לרגע בערך החשוב ביותר שהיהודים
כיוון שהפרשנויות הדתיות לערך החירות או החופש הן מסובכות וארוכות (ולמען האמת גם מייגעות) נסתפק בפרשנות נפוצה בכמה זרמים – והיא שהחירות האמיתית טמונה במודעות של האדם.
עם ישראל היה במצרים עם של עבדים ורוב בני ישראל חיו ב"מודעות הישרדותית". כיוצא מכך, רובם לא הבינו את החופש שהם זכו בו אחרי מכת בכורות.
ולכן, פרשנים רבים מציינים שמשה גרר את בני ישראל במדבר במשך 40 שנה – רק כדי שדור העבדים יחלוף מן העולם.
משה רצה שהמודעות של העם שייכנס לישראל תהיה מודעות של עם חופשי. או בקיצור: אדם לא חופשי באמת, עד שהוא מאמין שהוא חופשי.
אז באילו שלשלאות המודעות שלנו תקועה? מה אנו צריכים "לשחרר בראש" כדי שהספורט הישראלי יהיה נעים יותר לחובבי הספורט בפסח הבא?
1. להשתחרר ממרכזי הספורט
אנחנו צריכים למשל להשתחרר מהצורך במרכזי הפועל ומכבי - שבמשך 61 שנה מובילים את הספורט הישראלי לשום דבר. בישראל יש כיום רק אגודה אחת שפועלת כמו אגודת ספורט אמיתית – עם קבוצות, פעילות נוער וספורט עממי (מכבי תל אביב). המרכזים, לא רק שלא עוזרים, הם גם מקשים על הקמה מחדש של אגודות וארגוני ספורט עממיים ובריאים.
2. להשתחרר מהעסקנים
התקווה היא שנשתחרר גם מעסקנים שכל מה שעשו בקריירה שלהם בספורט זה להעלים קבוצות מחולון, אבל בכל זאת הם האנשים החזקים בהתאחדות הכדורגל בישראל. כן, האיש החזק בהתאחדות לכדורגל היום הוא לא אבי לוזון – אלא שטרן חלובה - שפעם ניהל את צפרירים חולון (כן, פעם היתה קבוצה כזו) והיום שולט ביד רמה בהתאחדות לכדורגל.
3. להשתחרר משלטון האינטרסים הלא מקצועיים
בוא נשתחרר גם משלטון הפוליטיקאים בהתאחדות הכדורגל בישראל ונקבל התאחדות עם יו"ר עצמאי, לו יהיה מנדט לשנות. ואם זו תקווה גדולה מדי, אז בוא נהיה צנועים ונבקש רק הקמת צוות מקצועי יציב ואיכותי. ההתאחדות לכדורגל אולי גוף בריא יותר מאז כניסתו של לוזון לתפקיד אבל עדיין צריכים לעשות שינויים מהותיים, בסיסיים ממש, בניהול ובתשתיות של הכדורגל הישראלי. אבי לוזון – או כל חיה פוליטית אחרת – הם לא יהיו אלו שישנו את הכדורגל שלנו לטובה.
4. להשתחרר מהתפיסה הפרימיטיבית
החירות האמיתית, כאמור, היא בראש. אז בוא נקווה שראשי המדינה וראשי המשק ישתחררו מהתפיסה שהספורט הוא צדקה. נקווה שיבינו שאפשר להפוך את הספורט ומתקני הספורט למנוע צמיחה. אז אולי יחליטו גורמים פרטיים וגם ממשלתיים ששווה להשקיע בתשתיות ספורט, להקים אצטדיונים שיהיו מרכזים מסחריים ומגרשי אימון, שאפשר יהיה להביא אליהם קבוצות מחו"ל למחנות אימונים.
5. להשתחרר משלטון המיליארדרים
עוד שינוי מנטלי שחייבים בשביל החופש הוא של אוהדי הספורט בישראל. בוא נקווה שהאוהדים ישתחררו מהתפיסה שצריך מיליארדר אלמוני ומפוקפק שיקנה להם אליפות. האוהדים צריכים להבין שהקבוצות הטובות בעולם – ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן ועוד – מנוהלות על ידי האוהדים, שבוחרים בצורה דמוקרטית מי ינהל את המועדון ויכולים גם להדיח, בצורה דמוקרטית, את מי שלא מנהל אותו מספיק טוב.
6. להשתחרר מבעלי הקבוצות חסרי היצירתיות
ובוא נקווה שבעלי הקבוצות בישראל ישתחררו מהמחשבה שהם יודעים יותר טוב מהאוהדים שלהם. טיפה יותר שיתוף פעולה, טיפה יותר יצירתיות, טיפה יותר שיתוף של האוהדים ושקיפות יעזרו לשמור את מעט האוהדים שנשארו ואם עושים זאת בצורה מספיק טובה ואמיתית אפשר גם להחזיר אוהדים ליציעים.
7. לשחרר את הספורטאים המצטיינים
שחרור זו גם מילה צבאית, אז בוא נקווה שהצבא ישחרר את הספורטאים המצטיינים משירות ויאפשר להם להתפתח במקומות טובים יותר. זאביק זלצר ואנשי מקצוע רבים אחרים, מתעקשים שנים רבות שהצבא פוגע בהתפתחות הספורטאים בשלב קריטי מאוד מבחינתם – 18 עד 21. הצבא, כאמור, גם מונע מרבים ללכת ולהתקדם בקבוצות בחו"ל.
ובסופו של דבר הגעה למונדיאל (או מדליית זהב באולימפיאדה) תקדם את ישראל בכל המובנים הרבה יותר מאשר שירותו הצבאי המרתק של אוסף פחיות השתייה, מאור בוזגלו, או מדליק הממטרות המשובח, טל בן-חיים.
8. להשתחרר מהבונקר
ואם כבר פנטזיה אז בוא נשתחרר מהתפיסה ששום דבר לא משנה מלבד התוצאה ונדרוש מנבחרת הכדורגל שלנו לשחק כדורגל מגניב – כי בכל מקרה הנבחרת תפסיד, אז לפחות שזה יהיה בסטייל.
חג חירות שמח
