הערב המשחק השני מול יוון: קבלו את הנבחרת של לוזון

ההקרבה והטעות של בניון

יוסי בניון הוא גיבור אמיתי. איש נדיב ואדיב, חביב, אמיתי ואמיץ. הוא אומר מה שהוא חושב, ובניגוד לכדורגלנים ישראלים אחרים ששיחקו באנגליה, הוא עושה זאת בצורה חכמה ונעימה.

בניון גם שחקן נפלא, ואין ספק שהוא נותן לנבחרת את גופו ונפשו. זה באמת מרשים שבניון מסכן את מעמדו בליברפול (שמשלמת לו כ־40 אלף ליש"ט בשבוע) כדי לשחק בנבחרת כשהוא פצוע. למשחק מול יוון בשבת הוא עלה כשהשריר שלו לא יכול לתפקד ב־100% או אפילו ב־75%.

הוא עשה זאת גם בגלל שדרור קשטן ביקש ממנו, אבל גם בגלל שנבחרת ישראל באמת חשובה לו.

ולכן, כשבמחצית שרק הקהל ברמת גן בוז על הופעת הנבחרת, עלה בניון למחצית השנייה בטירוף - דרש את הכדור מחבריו, רץ על יותר שטחים וניסה אפילו לתקשר ולהלהיב את הקהל עם תנועות ידיים. אלו דברים שלא עשה במחצית הראשונה.

יום אחרי המשחק לקפטן הנבחרת כבר היה מה להגיד לקהל הזה. "לא יעלה על הדעת שהקהל ישרוק לנו בוז במחצית", רתח. הוא הוסיף: "אני מאוכזב מהקהל, אחרי עשר דקות הוא נרדם". וקינח בהתקפה על התקשורת, איך לא: "פרשנים, מאמנים ושחקני נבחרת לשעבר מסיתים נגדנו ומחכים שניכשל".

יוסי בניון. כועס על הקהל צילום: טל שחר

בניון דיבר מתוך כאב. אבל העניין הוא שלקהל היתה הזכות המלאה לשרוק בוז. אחרי הכל, רובו הגדול הגיע לאצטדיון ארבע שעות לפני שריקת הפתיחה כדי לעמוד בתורים ארוכים ומייגעים. רוב הקהל גם חנה במרחק 20 דקות הליכה מהאצטדיון הלאומי. לשירותים רוב הקהל כבר לא יכול היה להיכנס כי הם הסריחו כמו הירקון וגם לא היה לממש חשק לחכות עוד 20 דקות בתור למשתנה.

אחרי שעבר את הסיוט הזה שנקרא האצטדיון הלאומי, ציפה הקהל לטיפה יותר מאמץ, יצירתיות, חדוות משחק והתלהבות מיוסי בניון והנבחרת המקומית. כשהקהל לא קיבל את כל אלו, הוא החליט לשרוק בוז. לא הפרשנים. לא העיתונאים. לא שחקני העבר (עודד מכנס ממש רתח כשהיוונים כבשו) - האוהדים של נבחרת ישראל, אלו ששחקני נבחרת ישראל צריכים לשחק עבורם, שרקו בוז.

זה כנראה לא ממש הרס את הנבחרת. אחרי הכל, למחצית השנייה הם הופיעו עם הרבה יותר התלהבות ורצון לכבוש וזה גם קרה.

אז אולי יוסי בניון צריך להודות לקהל ולא למתוח ביקורת עליו.

הקהל יודע מה הוא רוצה. לפי הספר "תבונתם של קהלים" (The Wisdom of Crowds) שכתב ג'יימס סורוייקי, התקבצות של אנשים, שבפניהם חשופה מספיק אינפורמציה, מקבלת בדרך כלל את ההחלטות הנכונות - אם זה לשפוט טיב של מניה כלשהי בבורסה ואם זה לשפוט התלהבות של 11 אינדיבידואלים שמשחקים כדורגל. ולכן, כשהקהל ברמת גן צעק בוז, זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות. אולי בעיטה קטנה בתחת מהקהל זה בדיוק מה שיוסי וחבריו היו צריכים. שיחפשו אותה בכרתים.

הפועל של אופ"א

גרם לכולם ללכת עם עניבות צילום: אוראל כהן

אבי לוזון נבחר לוועד הפועל של אופ"א בשבוע שעבר. זו פעם ראשונה שיו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל זוכה לכבוד שכזה, שלמעשה הופך אותו לאחד מ־15 האנשים שיקבעו דברים הרי גורל באופ"א - כגון היכן ייערכו משחקי היורו ב־2016.

ייתכן שהוא קיבל את התפקיד בגלל שאופ"א בחרה בדנמרק לאירוח יורו 2011 לנבחרות צעירות ולא בישראל (שבכנות לא ראויה לארח טורניר בסדר גודל כזה). ייתכן גם שהוא קיבל את התפקיד בגלל שההתאחדות לכדורגל בישראל באמת עברה תהליך יפה של התייעלות והתמקצעות.

מה שלא ייתכן זה שהיא העניקה לאבי לוזון את הכבוד הזה בגלל שיפור במצבו של הכדורגל הישראלי. לא, לא, לא. זה לא ייתכן גם במשטרו של מישל פלאטיני - נשיא אופ"א פופוליסטי במיוחד, שחרת על דגלו את "קידום ההתאחדויות הקטנות".

הכדורגל הישראלי סובל מניכור מצד האוהדים, מבריחת הספונסרים ומבינוניות השחקנים.

בשנה הבאה 16 קבוצות בליגת העל יהפכו את כל העניין לבדיחה עצובה.

לוזון, שמכר את עצמו בתחילת הקדנציה שלו לפני כמעט שלוש שנים כאיש חזון, לא הראה את היכולת לשנות דברים בסיסיים שמאוד מקשים על הכדורגל הישראלי - כגון פוליטיקת מרכזים מיושנת (כן, העסקנים של מכבי והפועל עדיין קובעים לאן הולך הכדורגל שלנו), השקעות מגורמים מפוקפקים, מתקנים נוראיים וחוסר רגולציה משווע.

"לוזון גרם לכולם בהתאחדות ללבוש עניבות וזה יפה מאוד", העיר אחד מהורי שחקני הנבחרת, "אבל דברים מהותיים, למשל שחרור כדורגלנים מצטיינים משירות צבאי, הוא לא הצליח וכנראה גם לא יצליח לעשות".

דרור קשטן. מוגבל בגלל השחקן הישראלי? צילום: ראובן שוורץ

אומרים שקבוצת כדורגל היא השתקפות של המאמן שלה, אבל זה לא נכון לגבי הנבחרת של דרור קשטן. נבחרת ישראל כיום היא יותר השתקפות של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון. היא אולי מלאה התלהבות וכוונות טובות, אבל אין לה את הכלים שיאפשרו לה לשנות הרגלים ישנים.

אמרות מצחיקות

נבחרת יוון איננה נבחרת מרשימה. השחקנים עברו את שיאם כבר מזמן, והחרדה שלהם ממשחק ממשחק התקפי מעיקה. עם זאת, מה שכן מאוד הרשים ביום שבת היתה היכולת שלהם להשתלט על הכדור במהירות, למסור עם נגיחה ולהרים את הכדור בדיוק מושלם לעבר חבריהם. אלו דברים פשוטים לכאורה. דברים פשוטים, שלומדים במשך שנים באקדמיות כדורגל ושהולכים עם שחקן כדורגל עד סוף חייו.

ביוון נכנסו לכדורגל גורמים פרטיים רבים בשנות התשעים. הם השקיעו הון בהבאת כוכבים זרים מליגות נוצצות וכמובן גם במשכורות השחקנים המקומיים. אולם ההשקעה המסיבית שלהם היתה במחלקות הנוער ותשתיות המועדונים. השקעה לא מעטה היתה גם ביבוא של מאמנים זרים.

ההשקעה הזו השתלמה. השחקנים היוונים קיבלו בסיס טכני לכל החיים, ובקבוצות הבוגרות ליטשו אותם מאמנים זרים עם קבלות. בשיאם הם יכולים לזכות באליפות אירופה, ובימי רגילים הם יכולים למסור כדור לחבריהם בעזרת ראשיהם.

השחקנים הישראלים, שלא נהנו מהשקעות המגזר הפרטי במחלקות נוער ובמאמנים זרים, אינם יכולים לעשות את הדברים הללו.

אבי לוזון מדבר על כך ש"טכניקה זה לא רק כדרור אלא עצירה נכונה על החזה ושליטה בכדור". זה לא מנע ממנו לומר אתמול שהנבחרת היוונית - שלפי ההגדרות שלו היא טכנית - היא "נבחרת מצחיקה".

התקשורת אשמה!

"כל כלי תקשורת רוצה לתקוע יותר לנבחרת ישראל. מאיפה הרוע הזה?", שאל לוזון. זה הגיע מספר חודשים אחרי "על אפכם ועל חמתכם נעלה למונדיאל". אולי, רק אולי, התקשורת באמת לא רוצה שהנבחרת תצליח. אחרי הכל, למי יהיה כוח לשמוע את לוזון חוגג על אפנו וחמתנו.

ועוד משהו קטן. לוזון כינה את נבחרתו של ריאהגל "מצחיקה". אם הנבחרת המצחיקה הזו תנצח את ישראל, למי לבוא בתלונות על היהירות והשחצנות הישראלית?