מה לוזון יכול ללמוד מה־MLS?

ה־MLS, ליגת הכדורגל של צפון אמריקה, החלה עוד עונה בסוף השבוע האחרון. אולם בלי דיוויד בקהאם, שעזב למילאן, וגם בלי איבן גאזידיס, סגן הקומישינר המשמעותי, שעזב לטובת תפקיד מנכ"ל ארסנל - אבל עם בסיס אוהדים יציב, קבוצות שמדווחות על עלייה במכירת כרטיסים, חידוש חוזי חסות רבים והודעה ששתי קבוצות חדשות יצטרפו לליגה ב־2011 (ונקובר ופורטלנד).

אלו דברים שאי אפשר לקחת כמובנים מאליהם בעת המשבר הכלכלי הקשה. בשלוש הליגות המקצועיות הבכירות בארה"ב (NBA, NFL, MLB) מקצצים בגלל נטישת ספונסרים וקשיים במכירת כרטיסים. ב־NHL, ליגת ההוקי של צפון אמריקה, מצפים לקריסה של קבוצה או שתיים בגלל המשבר הנוכחי וליגת הארנה פוטבול (פוטבול באולמות) נאלצה להקפיא את פעילותה.

ל־MLS לעומת זאת הצטרפה העונה קבוצה חדשה, סיאטל סאונדרס, ובעונה הבאה תצטרף עוד קבוצה (פילדלפיה) ואז, כאמור, יצטרפו עוד שתי קבוצות. במקביל עלו עלויות הקמת קבוצה ל־40 מיליון דולר וישנם אנשי עסקים שמוכנים לשים את הכסף הזה, גם בזמנים האלה, בגלל האמונה שהליגה עוד תצמח ותנפיק להם רווחים נאים.

לכדורגל, שניסה את מזלו כליגה מקצוענית בצפון אמריקה לפני 30 שנה וקרס, יש עתיד ורוד במיוחד וזה בזכות המודל העסקי הנכון שלו.

הפסימיסטים יאמרו שה־MLS נכשלה בפרויקט בקהאם, כי הוא לא הפך את ארצות הברית למדינת כדורגל. אבל הסימנים בשטח מראים שגם ללא הכוכב האנגלי הליגה מצליחה לייצר כותרות ולקבל את ה־30 שניות שלה בחדשות הספורט של ESPN (שוב, הישג לא מבוטל).

אסטרטגיית הצמיחה של ה־MLS מתבססת על תקרת שכר ריאלית ועל הבנה של ראשי הקבוצות שהם אינם יכולים להתחרות עם החשיפה של הכדורגל האירופי, ושהשחקנים הטובים בעולם ישחקו בה רק בדרכם למטה.

כריסטיאן גומס מדי.סי יונייטד. יש עניין בליגה צילום: איי פי

החבר שתמיד שם

ב־MLS גם יודעים שלרוב האוהדים יש קבוצת כדורגל אהובה אחרת בעולם וגם בארה"ב (מה־NFL, מה־ MLB או מה־NBA), ומכיוון שהם מודעים לכל המשתנים האלה, הם פועלים בדרך כזו שה־MLS תהיה הכי נוחה, זמינה ונעימה שיש - כמו החבר שתמיד יהיה שם.

האצטדיונים החדשים, שהליגה חייבה את המועדונים לבנות, קטנים בסטנדרטים אמריקאיים (בין 15 אלף ל־20 אלף מקומות ישיבה) ומודרניים. מחירי הכרטיסים והמרצ'נדייז (והבירה, כמובן) עממיים. הליגה גם בחרה בקפידה היכן להשקיע את מאמציה - בעיקר בערים ללא קבוצות ספורט דומיננטיות מדי.

הליגה גם רותמת את הספונסרים לקידום כדורגל עממי בערים - במסגרת פרויקט "שורשי כדורגל".

הליגה צנועה. הקבוצות משלמות מעט יחסית לשחקניה, וכמה עובדים גם כמנקי בריכות ואינסטלטורים.

הקבוצות שמצטרפות לליגה עושות זאת רק לאחר שהוכיחו שיש להן יכולות להחזיק את עצמן מבחינה כלכלית ולהראות צמיחה עם השנים. בישראל, אגב, רוב הקבוצות שיעלו לליגה בת 16 הקבוצות של אבי לוזון ייאלצו לשחק לא בעירן אלא באצטדיון בגלות, כיוון שאין להן אצטדיון ראוי. מהלך זה, מן הסתם, ינתק אותן עוד יותר מהקהילה, שגם כך כבר לא אכפת לה מהכדורגל המקומי. העיקר שלוזון מסתפק בהסבר שליגה בת 16 קבוצות "תביא את הכדורגל לפריפריה".

"המפתח של ה־MLS הוא שאין לליגה שיגעון גדלות", נכתב ב"גלוב אנד מייל".

ליגת הטוטו זה לא

בלי שיגעון גדלות זה אומר שאין מקום לכל מיני מיליארדרים להגיע ולהקפיץ את השכר של כל השחקנים לשמים בלי לשפר את תשתית המועדון.

ב־MLS יש רק ארבעה שחקנים שמרוויחים יותר ממיליון דולר (ורק שלושה משחקים בליגה אחרי עזיבת בקהאם). 39 שחקנים ירוויחו שכר של 34 אלף דולר ברוטו לעונה. 12 שחקנים ירוויחו את שכר המינימום בליגה, שעומד על 20,100 דולר בעונה.

נוסף על כך, רוב הכדורגלנים הבולטים מרוויחים את הכסף רק בתנאי שיצליחו על המגרש, וגם אם יצליחו בזכות שמם להביא איתם כמה חסויות.

לשם השוואה,52 משחקני ליגת העל בישראל מיליונרים (משכורת של יותר ממיליון שקל ברוטו); 20 מהם מרוויחים יותר מ־2 מיליון שקל ברוטו. כמעט אין תנאים למשכורותיהם.

היהודי מקווינס

הרבה קרדיט מגיע לדון גארבר, קומישינר ה־MLS. גארבר, יהודי מקווינס, ניו יורק, אמנם הגיע לתפקיד ללא שום הבנה בכדורגל אבל הוא ידע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי להפוך את הענף לחלק מהדיבור הספורטיבי בארצות הברית - משהו שלפני עשר שנים היה בגדר הזיה.

גארבר, שקיבל את העבודה הרבה בזכות המלצות מרוברט קראפט, הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס וחובב כדורגל, נכנס לליגה כשהיא פרפרה למוות: ההתלהבות ממונדיאל 1994 בארה"ב נעלמה, שתי קבוצות מפלורידה פשטו רגל, כמעט אף אחד לא הגיע למשחקים, ששוחקו באצטדיוני פוטבול שהיו חצי ריקים וחצי לא מלאים. הליגה בת הארבע כמעט לא היכתה גלים בארה"ב.

דון גארבר. צנוע, חרוץ וחכם צילום: בלומברג

כמעט עשור עבר וגארבר מנהל כעת ליגה פורחת ממשרד במנהטן (עם צוות גדול פי שניים מלפני עשר שנים) ועם הסכמי שידורי עם ESPN, פוקס ויוניוויז'ן.

הליגה האמריקאית משקפת במובנים רבים את אישיותו של גארבר, שעליו מעידים שהוא צנוע, חרוץ, חכם, נעים הליכות ואופטימי. אבל הוא לא רק הקומישינר הנעים שהצליח למכור את הליגה לשוק שרווי בספורט.

גארבר, שבתור ילד מבית יהודי ליברלי בשנות השישים והשבעים בקווינס היה מגן על ילדים שסבלו מהתעללויות של בריונים, ידע גם להגן על ה־MLS מפני מיליארדרים שרצו שליטה על הליגה.

הקומישינר לא ויתר גם בקרבות עם אנשים חזקים ביותר שהתפיסה השיווקית של הליגה נשענה על התחברות לקהילות ולא על פעולות שיניבו הכנסות לטווח הקצר בלבד.

התפיסה השיווקית נשענה לא רק על מחשבה בריאה והגיונית אלא גם על סקרי שוק ומודיעין רב שנאסף.

גארבר אחראי להקמת Soccer United Marketing, הזרוע השיווקית של הכדורגל בארה"ב, שאחראית לשיווק הליגה ונבחרת הכדורגל של ארה"ב.

החברה אינה עוזרת רק לליגה להשיג חוזי חסות אלא גם למועדונים שמתקשים לסגור הסכמים.

ג'ף פלאש, מנהל קולורדו ראפידס, סיפר "לספורטס ביזנס ג'ורנל": "היו לנו קשיים לחתום את הסכם זכויות השם עם חברת דיק ספורטינג גודס אבל גארבר הציע את עזרתו ובסוף לחתם על הסכם חסות עם "דיקס" עבור 2 מיליון דולר ל-15 שנה".

פלאש, שעבד גם ב-NHL וגם ב-NBA אמר: "זה נדיר שקומישינר מגיע לשטח, מפשיל שרוולים ועוזר".

בקהאם יחזור

אגב, גארבר הביע את אכזבתו מעזיבתו של בקהאם, אבל כפי שעשה בעבר, גם את האנגלי הצליח לגייס בסופו של דבר לקידום הכדורגל באמריקה (אפילו אם הוא במילאן). "יש לי זכות בחוזה להיות בעלים של קבוצת MLS", אמר בקהאם עם חתימתו במילאן, "וזה משהו שאני ארצה לעשות מיד לאחר שאפרוש מכדורגל".