רואים נזק משבת לשבת

בימים שבהם אוהדי בית"ר ירושלים חיים בחשש שקבוצתם עומדת לפני פשיטת רגל ופירוק אנו צריכים לשאול כיצד ייתכן שלמרות השקעה של יותר מ־400 מיליון שקל במשך ארבע העונות האחרונות, חברת מועדון הכדורגל א.ג. בית"ר ירושלים (2001) בע"מ היא בעצם תאגיד ריק מנכסים, שקריסתו הכלכלית של ארקדי גאידמק הותירה אותו ללא שום תשתית כלכלית, מקורות הכנסה מניבים ומערך שיווק בסיסי - וזאת למרות אהדתם ואהבתם של מאות אלפי אוהדים ברחבי ישראל?

בית"ר של גאידמק מעולם לא התיימרה להיות מופת לניהול אבל סקירה כלכלית של מועדוני ליגת העל ממחישה את הכשל הכלכלי והניהולי שנוצר בכדורגל הישראלי בעקבות מבנה בעלות מעוות ורגולציה שסירסה כל תמריץ להתנהלות שיווקית־מקצועית־כלכלית כלשהי, שתייצב ותפתח את פעילות הקבוצות.

אם טיפחנו תקווה שהשפל חסר התקדים שאליו הידרדר הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות יוביל להתמודדות אמיתית עם הכשלים התורשתיים בהתנהלות הענף והקבוצות, הרי שהגדלת הליגה ומיחזור נוסף של טיעונים שעוסקים בתרבות הספורט הישראלית ממשיכים להסיט את עיני הציבור מהכשלים הבסיסיים ביותר שמהם סובלת ליגת הכדורגל שלנו.

אוהדי כדורגל צילום: יוסי רוט

מה היה אמור לקרות

בזבוז כספים על זרים כושלים, חוסר השקעה במחלקות הנוער, אצטדיונים רעועים, חוסר השקעה בשיווק, זלזול והתנשאות מצד בעלי הקבוצות והמנהלים כלפי קהל האוהדים ועוד עוולות והתנכלויות שונות ומשונות כנגד ציבור אוהדי הכדורגל הם תסמינים של אותו כשל בסיסי - תסמינים שנהפכו לנורמה מקובלת בכדורגל הישראלי.

מדוע גל ההפרטות שהחל בתחילת שנות התשעים, שהביא לתמורות גדולות כל כך בתחומי חיינו ולפריחה בתחומי התרבות, הבידור והפנאי, לא השפיע לטובה על ענף הכדורגל הישראלי? ההפרטה הביאה לפריחה ולפיתוח, להתייעלות תקציבית ולשיפור השירות ללקוח כמעט בכל גוף שהופרט מלבד קבוצות הכדורגל. אפשר להניח שזה גם היה אחד מהשיקולים העיקריים שהובילו להעברת קבוצות הכדורגל בישראל לידי בעלות פרטית.

ההיגיון שבהעברת הכדורגל מניהולם של מרכזי ספורט מפלגתיים לגופים פרטיים היה לכאורה ברור למדי: קבוצות הכדורגל שנוהלו על ידי מרכזי הספורט סבלו מהתנהלות פוליטית לא יעילה, מושחתת ומנוונת, שבמוקדם או במאוחר היתה מובילה את הקבוצה לפירוק ולהיעלמות. העברת קבוצות הכדורגל לידי בעלים פרטיים היתה בעצם צעד מתבקש שהיה אמור להפיק תועלת כפולה: חיסכון בכספי הציבור מחד, וקידום קבוצות הכדורגל מאידך.

ההיגיון הכלכלי הבסיסי מניח שברגע שיונח תמריץ כלכלי בפני יזם פרטי שמעוניין להשיא את רווחיו, ממילא יכתיב הדבר התנהלות עסקית, יעילה ומקצועית הרבה יותר מאשר בעידן מרכזי הספורט.

נוסף על ההשקעה הטריוויאלית בסגל השחקנים, השאיפה להפיק רווחים לבדה תתמרץ את אותם יזמים לשדרג ולפתח פעילויות עסקיות מניבות מסביב לפעילות הקבוצה, כפי שעשו בהצלחה.

באירופה החלו בעלי הקבוצות להפעיל בחסות המועדון מועדוני כושר, בארים ומסעדות, ואפילו נרתמו למיזמים קצת יותר שאפתניים, כגון בניית אצטדיונים חדשים ומשופרים שימשכו קהל רב וימומנו באמצעות שטחי המסחר הנרחבים שיפעלו באותו חלל. מהם, כמובן, אפשר יהיה להפיק רווחים נאים ולהשקיעם במועדון ובקבוצה.

אז מהו הכשל בסיסי?

אם כן, אם היתה זו הכוונה המקורית, הרי ששכפול מודל עסקי זה לקבוצות ישראליות היה אמור להוביל את הכדורגל הישראלי לפחות לסטנדרט אירופי מדרג בינוני פלוס. זה, כאמור, לא קרה.

נכון יהיה לשאול כעת היכן השתבש הכל? האם גם הכדורגל הישראלי נפל קורבן לכזבי תיאוריות כלכלת השוק שרק באחרונה מוטטו את המשק העולמי? כלל לא. האמת המצערת היא שבחינת ההסדרים שאחראים למצבו הנוכחי של הכדורגל הישראלי מעלה שיאי חלמאות שאליהם הגיעו פקידי ההתאחדות וראשי מינהל הספורט, שהסדירו את פעילותם של גורמים עסקיים בכדורגל הישראלי.

לפי סעיף 3. א. לתקנון היסוד המופיע גם תחת ס' 1 לתקנון העברת זכויות בקבוצות כדורגל (שניים מ־15 תקנוני משנה שלפיהם מוסדר ענף הכדורגל בישראל):

"כל החברות בהתאחדות חייבות להיות קבוצות בוגרים הרשומות בתאגיד ספורט עצמאי שלא למטרות רווח (עמותה או חברה שלא למטרות רווח)".

תקנה זו עומדת בלב לבה של תקנות העברת הבעלות של קבוצות הכדורגל לידיים פרטיות, כפי שהם קבועים בתקנוני ההתאחדות. הסדרים אלה נוסחו לראשונה בשנת 1995 על ידי ועדה שמונתה על ידי הנהלת ההתאחדות בראשות היועמ"ש, עו"ד משה אביבי, לצורך קביעת הקריטריונים למעורבות גורמים עסקיים בקבוצות כדורגל.

בניגוד לאופנת הבעלות הפרטית שהושפעה מגלי ההפרטה וממודלים מקובלים בליגות האירופיות המובילות, דיונים מקיפים שנערכו במשך שנה הובילו את אותה ועדה למסקנה שיש למנוע את אותו תהליך בישראל מחשש שהדבר "עלול לנתק את הקשר שבין הקהילה לבין הקבוצה ולכרוך את גורלה ועתידה במצבו הכלכלי של הגורם העסקי".

לאחר סבב דיונים נוסף בקרב אנשי ההתאחדות והקבוצות התקבל תקנון העברת הזכויות עם שני סייגים מאוד חשובים:

א. ההתקשרות של עמותות מרכזי הספורט עם גורמים עסקיים תתייחס להעברת זכויות הניהול בלבד ולא לזכויות הבעלות.

ב. הגוף המנהל יהיה מוסד שלא למטרות רווח.

ובמילים אחרות, ההתאחדות, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, הוציאה כרטיס אדום לכל בעל הון או תאגיד ששקל לרכוש קבוצת כדורגל כמיזם עסקי לגיטימי.

אפשר רק לשער איך היה נראה היום הכדורגל הישראלי, לו היה מתאפשר תמריץ כלכלי מינימלי שהיה מעודד יזמים להשקיע בקבוצות מתוך שאיפה לרווח.

שינוי שאינו משנה

במאי 2000 התקבל שינוי בתקנוני ההתאחדות שכלל היתר לניהול קבוצות הכדורגל כתאגיד עסקי הפועל למטרות רווח, שאף כלל היתר לגיוסי הון ולהנפקת מניות ערך בבורסה. עם קבלת השינויים האלה מתח משרד מבקר המדינה ביקורת על אפשרות העברת ניהול הקבוצות לתאגידים למטרות רווח, כשרשם העמותות סירב לאשר את התקנון החדש.

לדאבונם של בעלי השליטה בקבוצות, ההתאחדות לכדורגל (מוסד ציבורי שמבוקר על ידי מבקר המדינה) מחוייבת לכך שמענקיה לקבוצות מהסכמי חסויות, מכספי המועצה להימורים בספורט ומהסכמי זכויות השידור מהטלוויזיה יהיו אך ורק לצורך הגשמת מטרות ציבוריות. מיותר לציין שהגדלת חשבונות הבנק של בעלי הקבוצות לא ממש תאמה את אותן מטרות ציבוריות.

בעיה משפטית זו הובילה באותן שנים את בעלי הקבוצות ליוזמה של הקמת מינהלת הליגה - תאגיד עסקי שלא יהיה כבול לתקנות המינהל הציבורי ויאפשר להעביר רווחים מזכויות שידור ומחסויות אל הקבוצות ואולי גם אל בעליהם במסגרת חלוקת רווחים.

בסופו של דבר יוזמת מינהלת הליגה נגוזה בעיקר בגלל פוליטיקה שנבעה מאינטרסים צרים וממאבקי כוחות שיזמו פקידי ההתאחדות וראשי הקבוצות הקטנות בליגת העל - שכמובן העדיפו להמשיך ולהסתמך על מקורות תמיכה ציבורית.

בקיצור, לפי המצב המשפטי הנוכחי של ענף הכדורגל הישראלי, קבוצות הכדורגל עדיין מנוהלות כארגונים שלא למטרות רווח.

כדורגל זה לא צדקה?

הרגולציה הפכה את רכישת הבעלות על קבוצות כדורגל לאבסורדית בערך כמו קניית הבעלות (להבדיל מתרומה או חסות) על האגודה למלחמה בסרטן או על ארגון וראייטי.

המעבר מניהול באמצעות עמותות שמנוהלות בידי חברים לחברות יצר הסדר שבו גורם פרטי שרוצה לרכוש קבוצה יכול לתמוך בה דרך התאגיד המרכזי שנמצא בבעלותו. בכך אפשר לנתב אל הקבוצה תמיכה משמעותית, שמקורה בתזרים המזומנים של החברה.

למשל כך מכבי חיפה, שמנוהלת על ידי חברת קשר ספורט, נתמכת על ידי תאגיד "מאיר". מכבי תל אביב היתה בעבר בבעלותה של ישפאר והיום היא בבעלותו של קונצרן אנרגיה עולמי, ששמו מידלנד. בדומה לכך כתר פלסטיק, שהחזיקה בבעלות על הפועל תל אביב, תקצבה את הקבוצה והיום זהו קונצרן שבבעלותו של הראל. עירוני קריית שמונה היא בבעלות איתוראן.

פרדוקס שלא נגמר

באופן פרדוקסלי, הסדר שנועד לאפשר תמיכה כספית משמעותית בקבוצות באמצעות הכפפת הקבוצה כחברה־בת בתאגיד יצר מצב מוזר בו גוף מלכ"רי נמצא בבעלות של גורם, שלא מחוייב להתחשב באותן מטרות שישרתו את טובת הציבור.

כמובן, את הגשמת המטרה הציבורית, שהיא טובת הקבוצה, אפשר היה להשיג אילו היו ניתנים התמריצים המקובלים בכלכלה מודרנית, ובמילים אחרות, אפשרות לעשות רווחים. אך אפשרות זו כאמור אינה אפשרית.

קל להבין מדוע גורם פרטי רציונלי, שמחזיק בבעלותו מלכ"ר, יתעלם מכל שיקול עסקי, שיווקי, ארגוני, כלכלי ומקצועי כשהוא מנהל קבוצת כדורגל.

אולי בשביל לכסות על אותו הכשל ולקבל לגיטימציה ציבורית למרות האופן הכושל שבו הקבוצות מתנהלות, אלה שמתהדרים בתואר "בעלים" נוהגים בשנים האחרונות לספר סיפורים בתקשורת על מיליוני הדולרים שהם "הביאו איתם מהבית" לקבוצות.

עם זאת, אותם "בעלים" לא באמת הביאו מהבית את כספי התמיכה בקבוצות, וכנראה גם לא היו נכנסים להרפתקה של ניהול מועדון כדורגל אילולא יכלו לגייס למען הקבוצה כמה מיליונים בודדים (שברוב המקרים הם שברי אחוזים ממחזור הכספים של החברה) מהתאגידים שברשותם בסעיף הוצאות פרסום או תרומה.

מבחינת החברה אין פגיעה ממש, שכן מדובר בהסדר תמיכה לגיטימי, שהרי אותם כספים בכל מקרה אינם מיועדים להשיא רווחים ישירים עבור החברה שבבעלותם, כך שאותם "בעלים", שגם דאגו לעצמם ללגיטימציה ציבורית באופן די גורף, מרגישים די חופשיים באותו ארגז משחקים, ואת התוצאות אנחנו יכולים לראות שבת אחר שבת.

חוסר השקעה בשיווק, חוסר השקעה במתקנים, מחסור בתכנון לטווח ארוך, היעדר ניסיון אמיתי למשוך קהל למגרשים - הרי מה זה כבר משנה? על רקע הדברים האלו, האם זה מפתיע שמהשקעות של מאות מיליוני שקלים - שניפחו באופן בלעדי את ארנקיהם של שחקני כדורגל בינוניים, פונקציונרים, סוכני שחקנים, יועצים ומה לא - לא נותר היום דבר?

גם אם ניתן להשלים עם העובדה שתאגידים פרטיים מוכנים להשליך מיליונים על תעשייה פיקטיבית, עצם זה שקבוצות כדורגל עדיין נתמכות בכספי ציבור ללא שום בקרה, פיקוח ושקיפות ציבורית ב־2009 מחייב בדיקה של ועדה ציבורית בדרג שלטוני זה או אחר.

אם בעל שליטה בקבוצה מהדרג הגבוה אינו מחויב באמת לעקרונות ניהול מקובלים, כיצד אפשר לצפות שינהג בעל שליטה בקבוצה מהדרג הבינוני ומטה, ש־80% ממקורותיו התקציביים הם מכספי ציבור? (כספים מהתאחדות לכדורגל, המועצה להסדר הימורים בספורט, מרכזי הספורט והרשויות המקומיות).

כיוון שהכנסות ממכירת כרטיסים הן אחוז קטן מהתקציב, רבים מראשי הקבוצות בארץ ויתרו על הלוקסוס שבניהול מערך קשרי לקוחות בסיסי, שקיים כיום בכל חנות מכולת. אם נחשב שכל קבוצה קטנה מכניסה עוד כחצי מיליון דולר מחסויות ומשילוט חוצות, הרי לנו תקציב ממוצע לניהול קבוצה בליגת העל שממומן על ידינו ולא למעננו על ידי פקיד בתחפושת של פטרון. לכאורה גם במקרה הזה קשה להבין כיצד הצליחו לקנות לעצמם לגיטימציה ציבורית בעלי השליטה בקבוצות ליגת העל - הפועל פתח תקווה, מכבי פתח תקווה, בני יהודה, מ.ס אשדוד, בני סכנין והכח עמידר רמת גן - שלא לדבר על רוב קבוצות הליגה הלאומית, לאור תרומתם הכספית הזניחה והשפעתם ההרסנית על האופן שבו אותן קבוצות מנוהלות.

חלק מהלגיטימציה אולי אפשר לייחס לתואר "בעלים", שבמקרים מסוימים גובל בהטעיית ציבור ומאפשר לבעלי שליטה בקבוצות להתהדר בנוצות שמומנו על ידינו.

האלטרנטיבה? על רקע החשש שהגרוע מכל עוד לפנינו, בפני קברניטי ההתאחדות לכדורגל ומינהל הספורט נשארו בעצם שתי אלטרנטיבות לצורך הבראת הכדורגל בטרם יקרוס באופן סופי: למצוא פתרון משפטי שיאפשר לנהל את הקבוצות כחברות למטרות רווח או להחזיר את הקבוצות לבעלות של עמותות אוהדים ולכונן את האגודות לפי המודלים המקובלים, שלפיהם פועלים בישראל מאות עמותות ומוסדות ציבוריים.

פעילותן של עמותות אלו כארגונים שלא למטרות רווח לא מנעה מהן לנהל מחזורי פעילות בסכום של עשרות מיליוני שקלים, שגרמו להן לפרוח ולשגשג. "בכדורגל הישראלי רק מפסידים", מפטירים "בעלי הקבוצות", רק שהם שוכחים לציין שהשאיפה להרוויח מפעילות הקבוצה היא כלל אינה אפשרית מבחינה חוקית. וזו בדיוק הבעיה.

*הכותב הוא חבר ועד היציע - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל (ע"ר) וממקימי איגוד אוהדי קבוצת הכדורגל של הפועל פתח תקווה (ע"ר)