איך נלחמים במיתון? במכות!

אלימות תמיד מצטלמת טוב - זו אחת הסיבות לכך שהפוטבול שולט בעידן ההיי דפינישן. לכן גם אליפות הלחימה האולטימטיבית, ה־UFC, שהיא אוסף של מכות חופשיות, עם מעט כללים מנחים, הרבה דם, ובסיס אוהדים נאמן, היא הצלחה כבירה בארצות הברית של אמריקה.

מספרים על ההצלחה מתפרסמים כהערכות, כי מדובר בעסק פרטי של זוג אחים, פרנק ולורנצו פרטיטה, שהתחילו את דרכם בעסקי הקזינו והונם מוערך כיום ב־1.3 מיליארד דולר כל אחד. את ה־UFC הם קנו ב־2001 ב־2 מיליון דולר, והליגה נחשבה לעסק כושל ונטול יכולת משיכה כלכלית מכל הבחינות.

צילום: איי פי

לאחר שהכניסה סכום מוערך של כ־250 מיליון דולר ב־2008, ולאחר שהאחים דחו הצעות למכור אותה בסכומים שעברו את מיליארד הדולרים, דבר אחד כבר ברור: המודל העסקי שלהם נכון.

"מה שהופך את ה־UFC לאדירה כל כך", אמר לורנזו פרטיטה למגזין "פורבס", "הוא שכל גבר עלי אדמות מבין מיד מה קורה: שני אנשים שמכים אחד את השני". המוצר אכן פשוט, והמודל מציע חוויה אולטימטיבית ואירועי שיא לצופים, ומצד שני הכנסות שיא לבעלים.

כאנשי קזינו, הם פנו ליישם את כלל הברזל של ההימורים: יותר אנשים = יותר הכנסות. לא בעוד שנה, לא כשהתנאים יבשילו, אלא באופן מיידי.

קרבות משודרים בשיטת ה"שלם וצפה" בכבלים, וזה אומר שכשהפופולריות גואה, היא מיד מורגשת בכיס. ב"ניו יורק טיימס" פורסמה לאחרונה הערכה כי ב־2008 הכניסה ה־UFC את הסכום הגדול ביותר בתולדות השידור בכבלים (יותר מ־222 מיליון דולר), תואר שהיה שמור עד כה לאגרוף.

בימים אלה המספרים באירועי השיא הם כאלה: 9 קרבות בערב, מחיר ממוצע של 340 דולר לכרטיס בארנה ו־45 דולר לצפייה בכבלים, והכנסות שחוצות את רף 30 מיליון הדולרים על ערב אחד.

במקביל לחיי הזירה, תוכנית הריאליטי שעוקבת אחר הלוחמים, "הלוחם האולטימטיבי", חשפה פן אחר של הגלדיאטורים המודרניים, ועזרה ל־UFC לעבור למיינסטרים.

תוכנית הריאליטי של ה־UFC מושכת בממוצע 1.9 מיליון צופים, רובם מפלח השוק הנחשק ביותר - גברים צעירים. מפרסמים אוהבים למצוא את הענפים שעושים בשבילם את עבודת פילוח הקהלים. ולכן, בין נותני החסויות תמצאו את בקרדי, הארלי דיווידסון, באד לייט וברגר קינג.

אמריקה התאגידית גם הבחינה בתופעה, ואלוף המשקל הכבד ראשאד אוואנס עלה לאחד הקרבות שלו עם חולצה שעליה הודפס תצלום "פוטו רצח" של ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, כחלק מקמפיין של החברה שלו.

מנהלו של אוואנס, אגב, מצפה שירוויח בין 700 אלף דולר ל־2 מיליון דולר בחסויות השנה.

מעבר לתאגידים האמריקאים, פנו ב־UFC לשלב את הדמויות הצבעוניות בליגה בתקשורת להמונים. קימבו סלייס נהפך לסלב יוטיוב, ולוחמים אחרים הופיעו בסדרות מיינסטרים. טאנק אבוט וברוס באפר הופיעו בפרק של "חברים" - מה יותר מיינסטרים מזה? - וכמובן, היתה הופעה בלתי נשכחת של צ'אק לידל ב"פמליה", שבסופה הלוזר האולטימטיבי, ג'וני דרמה, נופל על ברכיו ומבקש את מחילתו על כך שצעק עליו בריב על חניה.

כעת פועלים להרחיב את החשיפה גם מחוץ לאמריקה, ובמאי האחרון החלה ה־UFC לזלוג גם לרשתות הארציות,

ו־CBS היתה הראשונה לשדר קרב בשידור חי בפריים טיים.

כמובן, מחירים בקופות לא יכולים להישאר גבוהים כל כך במשבר הכלכלי, והצלחת הליגה מושכת מתחרים רבים - וחמור מכך, היא גורמת לרשתות הטלוויזיה להבחין במתחרים.

יש כמובן את ההיאבקות הבידורית הזכורה לכולנו מימי ערוץ המידל איסט של שנות השמונים, ה־WWE, תאגיד שנסחר בבורסה לפי שווי של 700 מיליון דולר. העניין הוא שה־WWE היתה שווה כפליים בדיוק לפני שנה.

ויש מתחרים אחרים: פרייד היפני, שבבעלות דרים סטייג' אנטרטיינמנט, משך יותר מ־30 אלף צופים לארנה, אך כשל כלכלית. האחים פרטיטה חשבו שזיהו הזדמנות להתפשטות מהירה, ביצעו רכישה אך בסופו של דבר סגרו את המיזם. ואולם, פורשי הפרייד הקימו את דרים ומשודרים בערוץ של מארק קיובן, HDNet. מתחרים אחרים צצו לפני תחילת המשבר, אבל כעת קשה להאמין שהשוק יכיל את כולם. בסופו של דבר, זה עסק אלים, ורק הבריונים הגדולים של ה־UFC ישרדו להרביץ גם בשנה הבאה.