פרשנות: בין הכורסה ליציע
חברים יושבים על בירה, מתלבטים אם להגיע למשחק צמרת בליגת העל, ותוהים אם בזמן מיתון צריך להוציא כסף על רמת בידור נמוכה. כך נראית קריסת כלכלת הכדורגל הישראלי מקרוב
גם לאחר 90 דקות של משחק לא התחרטנו שלא הגענו אתמול לבלומפילד. הפועל תל אביב ומכבי נתניה אולי הפגינו יכולת משחק סבירה ביחס למה שאחנו רואים מהכדורגל הישראלי השנה, אך כאשר נזכרים שמדובר בשתי קבוצות האמורות לנשוף בעורפה של מכבי חיפה – האכזבה ברורה.
השבוע האחרון
ביום ראשון, 24 שעות לפני פתיחת השערים, הניסיון לתאם שעת הגעה לאיצטדיון הוביל לשיחה על חשיבות הנמכת הציפיות. אחרי הכל, במהלך העונה כבר הספקנו לראות כמה וכמה משחקים של שתי הקבוצות ה"גרמניות" של הליגה.
ויכוח קצר עם אחד מאוהדי הפועל הוביל גם אותו להסכמה שאולי נראה כדורים בשער, אבל בכדורגל של ממש לא נחזה בבלומפילד. לאט לאט ההבנה ש"אנחנו נצטרך לבדר את עצמנו שם כדי לא להשתעמם", התנחלה בלבבותינו. אז גם הפקפוקים בדבר היציאה לאיצטדיון התגבשו.
עם כל הכבוד לשיפוץ שהאיצטדיון עבר לאחרונה ולקהל הנהדר באדום, לא ראינו סיבה טובה לשלם כמה עשרות שקלים, לא כולל שתייה ואוכל, בשביל כסאות מאחורי אחד השערים. במלים אחרות, הכורסאות הרחבות, הטלוויזיה הגדולה והאפשרות לשתות בירה תוך כדי צפייה בבית גברו עלינו.
כשמסתכלים על ההחלטה שלנו בזכוכית מגדלת מבינים מה הבעיה בכלכלת הכדורגל בישראל.
אנחנו קבוצה של אוהבי כדורגל. אנחנו לא רק אוהבים כדורגל מרחוק, כזה זוהר כמו בברצלונה. אנחנו האוהדים שכבר הולכים למגרשים. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע יותר למגרשים בגלל הרמה ומחיר המשחקים, אז יש לכדורגל הישראלי בעיה רצינית.
לא סתם נחזו אתמול יציעים ריקים למרות שמדובר במשחק שעל פניו אמור להיות הכי מעניין זה זמן רב. התאחדות הכדורגל בישראל תצטרך להבין שכלכלת הכדורגל בנויה בדיוק על מפגשים כאלו בין חברים שמדברים על ללכת למשחק ואז משכנעים את עצמם שזה לא שווה את זה.
אגב, בסוף גם התברר שצדקנו – למרות שלושה שערים, אחד מהם אפילו יפה, בעיקר נראו שחקנים שהצמרת – בעיקר איך שהיא אמורה להיתפס בחזונו של כדורגלן – היא לא מעניינם.
למעשה, עיקר הדרמה היתה הרחקתו של מאמן נתניה, לותר מתיאוס, אל היציע. אני בטוח שאת זה אפשר היה לראות טוב יותר מהטלוויזיה.
