NBA: הקבוצות מתכננות כבר את העונה הבאה

עונת ה־NBA מתחממת ופותחת שוק לקבוצות המחפשות זומבים - לא ממש זומבים, אבל מספיק קרוב: שחקנים גרועים עם חוזים ענקיים שמסתיימים בסוף העונה. וה"מסתיימים" מתייחס גם לחוזה וגם לשחקן.

קצת רקע: תקרת השכר בליגה מקשה על קבוצות את מלאכת בניית הקבוצה, כי צריך להתחשב לא רק בסטטיסטיקה של השחקן, אלא גם בשכר שהוא מקבל. אחת הדרכים לפנות מקום מתחת לתקרת השכר היא להיפטר משחקן או שחקנים בטרייד, העברת שחקן לקבוצה אחרת בתמורה לשחקן אחר. בגלל חוקי הליגה הנוכחיים, קבוצות נאלצות לעשות טריידים בעיקר בין שחקנים בעלי שכר דומה, מתוך הנחה ששחקנים בעלי יכולת דומה ישתכרו שכר דומה.

דיוויד שטרן, הקומישינר של הליגה צילום: בלומברג

אלא שלא כך הוא, ופתאום יש ערך לחוזה ענקי שמולבש על שחקן גרוע. הוא יכול להשלים טרייד בין כמה קבוצות, והוא יכול פשוט להתאים לקבוצה שנפטרת מחוזה לטווח ארוך תמורת מזלה בקיץ, בניסיון להחתים שחקנים חופשיים. כלומר, קבוצות מביאות במודע שחקנים גרועים, כדי לפנות אותם בסוף השנה.

כיום, כששליש מעונת ה־NBA מאחורינו, מתפנות הקבוצות לתכנן את המשך השנה. חלקן כבר מתכוננות לפלייאוף, אחרות נלחמות על המקום בפלייאוף, וחלק פונות לניקוי אורוות וניסיונות להיפטר מחוזי ענק שמסתיימים בסוף העונה.

שוק הבשר של סטרן

עד השנה רוכזו כל הזומבים בליגה בבדיחה ששמה הניו יורק ניקס.

לניקס היו כמה שנים מוצלחות במיוחד בגיוס זומבים תחת ניהולו של איזיאה תומאס, שהצליח לשלם לשחקניו יותר מ־80 מיליון דולר בשנים 2001–2007, ולקבל בתמורה אפס הופעות פלייאוף ואפס שחקני אולסטאר.

אבל החגיגה נגמרה. איזיאה פוטר, הניקס מתאוששים, חותכים בתקציב, והליגה עצמה משתנה: במצב הכלכלי של היום, שבו קבוצות הולכות להפסיד כסף בתום העונה, אף מנהל איננו מעוניין להתחייב לחוזים ארוכים.

ברירת המחדל של קבוצות שאיבדו עניין בעונה הנוכחית - ויש לא מעט כאלה - תהיה לשלוח שחקנים יקרים לקבוצות שמנסות למצוא את החלק החסר בפאזל שלהן.

הבעיה היא שהרבה קבוצות מנסות לחתוך את התקציב, וכך יש היצע גדול למדי של גוויות שמוצעות בשוק הבשר של הקומישינר דיוויד סטרן.

לא כל החוזים הפוקעים מולבשים על גוויות. שני החוזים הגדולים ביותר שמסתיימים בתום השנה הם של ג'ייסון קיד הקשיש והיציב, שמרוויח 21.3 מיליון דולר, ושל אלן אייברסון המעולה - 20.8 מיליון דולר לעונה.

אחריהם, ישנם בליגה שחקנים טובים, שהצליחו בעזרת סוכן טוב, תזמון נכון, בעלים נדיב או עונת שיא לגרוף חוזה עצום. למשל מייק ביבי, אקס סקרמנטו והיום מוביל את אטלנטה להיות אחד הכוחות העולים במזרח. ביבי תורם 16 נקודות, 5 אסיסטים ו־45% מחוץ לקשת, ועל התרומה הנאה מקבל את אחד החוזים השווים בליגה - 15 מיליון דולר לעונה. כמוהו למאר אודם מהלייקרס, שעולה השנה מהספסל תמורת 14 מיליון דולר.

פרדוקס קפיטליסטי

וישנם אלו שאין הסבר לחוזה שלהם זולת טיפשותו של מנהל הקבוצה ובורות מצד הבעלים. ואלה הם השחקנים המעניינים ביותר מבחינת עונת הטריידים.

אלו הם שחקנים שקשה לקבל עליהם תמורה ממשית, ממילא הם בקושי שווים בחירת דראפט שנייה, אבל קבוצות מעוניינות בהם בעיקר כדי לפנות מקום בתקרת השכר לקראת קיץ 2010 - שבו יתחרו על החתמת לברון ג'יימס, דוויין ווייד ואמארה סטודמייר, בין השאר.

כאן תמצאו את וולי זרביאק, שרואה את לברון מהמושב הכי טוב בארינה של קליבלנד - הספסל - ומקבל על כך 13 מיליון דולר; רייף להפרנץ מפורטלנד, שמרוויח 12.7 מיליון דולר; ואנטואן ווקר, שמצליח לגמור את החודש בעזרת 9 מיליון דולר בשנה. והנה הפרדוקס הקפיטליסטי: איך ייתכן שלשחקן שמרוויח 10 מיליון דולר מהספסל יש ערך גבוה יותר ממי שמרוויח חצי ממנו ותורם באותה מידה?

לשחקני הדרג השני קשה עוד יותר. כריס ווילקוקס מאוקלוהומה לא שווה את 6.7 מיליון הדולרים שמשלמים לו, וגם לא ניק קוליסון, שמשחק לידו ומשתכר בדומה. אבל שניהם לא ישנו באופן דרסטי תקציב של קבוצה, ולכן העניין בהם נמוך יותר מאשר היה לו רק נותרו על הספסל, אך השתכרו כפליים.

כיוון שלרוב מדובר בשחקנים מבוגרים - חלק מהשכר בליגה נקבע על ידי ותק - רבים מהם מוצאים את עצמם ללא קבוצה בעונה העוקבת. חלקם, בניסיון למשוך את הקריירה עוד כמה שנים, נאלצים לעבור קיצוץ אכזרי בשכרם.

תיאו ראטליף, שהיה אחת הגוויות האטרקטיביות בשנה שעברה, שבה גרף במינסוטה 11.6 מיליון דולר, משתכר השנה בפילדלפיה קצת פחות מ־800 אלף דולר - קיצוץ של 93% במשכורת. אחרים, כמו ג'ו סמית' מאוקלוהומה, ממציאים את עצמם מחדש כשחקנים משניים, ונודדים בליגה מקבוצה לקבוצה, ללא ודאות בקריירה אך עם יכולת למצוא בכל פעם קבוצה אחרת שתשלם להם 5 מיליון דולר.

צ'יימברס, זוכרים?

הנותרים פורשים או עוברים לאירופה, היכן שהיורו הגבוה והבעלים ייתנו להם עוד כמה שנים של משכורת גבוהה בהרבה ממה שירוויחו בשאר חייהם.

אוהדי הספורט בארץ זוכרים היטב את טום צ'יימברס במכבי תל אביב, את הבוז הרי מרגישים עד היום. וכזו היא גם ההתייחסות לזומבים, הגוויות המהלכות, שהחוזה שלהם מוכר יותר מאשר היכולת שלהם על המגרש, והם יודעים שלא נותר עוד הרבה עניין בהם.

אכזרי הוא הספורט באמריקה, שרואה בעיקר את הכסף ושוכח שמדובר בספורטאים שהשקיעו את כל שנות חייהם במאמץ העילאי להגיע לטופ. אכזרי אך מעניין - היכן עוד תמצאו שוק שמעדיף את העובד היקר יותר מבין שניים בעלי תפוקה זהה?