"הקהל עדיין שבוי בקסמו של ההון. אבל זה משתנה"

למה זה? ובכן, בן פורת מאמין שזו הקהילתיות שיש בכדורגל, שהופכת אותו לספורט הפופולרי בעולם ואת מגרש הכדורגל למקום הרבה יותר בטוח ממה שאנחנו היינו חושבים. הקהילה הופכת את אצטדיון הכדורגל למקום בטוח, למרות המתקנים הרעועים והמסוכנים.

בן פורת אמנם לא מסתמך על אף מאמר כשהוא מדבר על תחושת הביטחון האישית שלו באצטדיון, אבל אחרים כתבו על אותה תחושה קהילתית, שלא רק גורמת לפרטים בחברה להרגיש בטוחים יותר, אלא גם מאושרים יותר.

לפי דניאל וואן, פסיכולוג מאוניברסיטת מארי סטייט, אוהדי ספורט נוטים להיות אנשים מאושרים יותר מאשר אנשים שאינם אוהדים קבוצות ספורט, ולכן הם חשופים פחות לתופעות כגון כעס, דיכאון ולחץ.

הסיבה לכך, לפי וואן, היא שאוהד הוא חלק מקהילה - גורם שמביא לכך שיש לאוהד חיבור ליותר אנשים ואפשרות ליצור יותר קשרים. הקשר של אוהד אחד עם אוהד אחר, על סמך אהדתם המשותפת לקבוצה, יכול להוות בסיס לחברות עמוקה יותר. "אהדת קבוצת ספורט גם מספקת תחושה שאתה שייך למשהו גדול יותר", מוסיף וואן.

ישראל זה אירופה

בן פורת, שמעביר סמינר בנושא "סוציולוגיה של הספורט" בחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל, לא מייצג סטריאוטיפ של אוהד הכדורגל הישראלי - זה עם הפיצוחים, הקללות, הגזענות והפנאטיות - אבל הוא דווקא חושב שהוא כן האוהד הטיפוסי של כדורגל בישראל. "אוהדי הכדורגל בישראל הם כמו אוהדי הכדורגל האירופים" הוא אומר.

מה?!

"האוהד הישראלי, כמו האוהד האירופי, רוצה להגיע למגרש ולהיות מבודר. יש לו תפיסה דומה לגבי מהו כדורגל טוב או רע. הוא מושפע מהגלובליזציה של הכדורגל ויודע מה זה משחקים טובים ודורש לראות אותם גם במגרשים שלו".

אבל מה עם האלימות, שלבטח יש יותר ממנה בישראל מאשר במקומות אחרים?

"יש פרחחים, אבל הרוב הגדול של האוהדים הם אנשים נורמטיביים. חלקם הגדול בעלי השכלה גבוהה, שרוצים לראות כדורגל מקומי".

במה שונה בכל זאת האוהד האירופי מאשר האוהד הישראלי? 

"האוהדים הישראלים לא רוצים לנהל את הקבוצה, הם רוצים שינהלו אותה עבורם מקצוענים. בספרד, לעומת זאת, יש לאוהדי ריאל מדריד ולאוהדי ברצלונה כוח של ממש להשפיע על בחירת ההנהלה של קבוצתם. והן הקבוצות הגדולות בעולם. באנגליה קמו אוהדים של מנצ'סטר יונייטד שלא הסכימו עם מכירת מועדונם לאילי הון זרים, והקימו מועדון חדש, שלהם. אמנם בליגה נמוכה הרבה יותר משל המועדון הקודם, אך זה שלהם. והם אינם היחידים שנהגו כך באנגליה כמחאה על התמסחרות ההולכת ופושה בכדורגל האנגלי. בישראל מעטים הם האוהדים שמוכנים לעשות מעשה ולתבוע השתתפות מעשית בניהול המועדון שלהם. הרוב עדיין שבוי בקסם של ההון ושל בעלי המועדון. אבל יש גם סימני שינוי: בכדורגל זה קורה בקטמון עם הפועל ירושלים החדשה ובמכבי 'קביליו' יפו; בכדורסל - בהפועל 'אוסישקין' תל אביב. היו עוד כמה ניסיונות שעד עתה לא עלו יפה". בן פורת ממליץ על משהו שהוא מכנה "כדורגל חלופי", כדורגל שמנוהל היטב על ידי האוהדים.

פרופסור אמיר בן פורת צילום: צביקה טישלר

מה זה כדורגל חלופי?

"הבעלים מאוד רוצים את האוהדים, הם מקור ההכנסה שלהם, אבל מצד שני הם לא רוצים שיתערבו בהחלטות. הם רוצים שינהגו כלקוחות מאולפים. אבל מועדון כדורגל זה לא סופרמרקט. כשאחד הבעלים של קבוצה באנגליה אמר לאוהדים, 'אתם לא אומרים לסופרמרקט מה למכור ומה לא', האוהדים ענו לו, 'אף אחד לא נוסע עם הסופרמרקט למשחקי חוץ ומקדיש את החיים שלו לסמל שלו'. כלומר, כדורגל הוא לא עסק רגיל. בכלל לא. הוא עניין קהילתי".

אף על פי שזה עשוי להיראות כמו סיוט של יענקל'ה שחר או של אלכס שניידר, החזרת הכדורגל לקהילה, אפילו מכירת המועדונים חזרה לאוהדים, לא תעשה רע בהכרח לעסקים. ההפך. בעלי הון, שלאחדים מהם אין עניין של ממש במשחק הזה, רכשו מועדונים בכסף כדי להשיג השפעה פוליטית, או סתם חשיפה ציבורית, ואוהדים רבים חשים כי לוקחים להם את הקבוצה ומחרימים אותה".

הפוליטיקה לא נעלמה

בשנים האחרונות אנחנו רואים ירידה בכמות הקהל במגרשים. הוא מרגיש מנותק מהקבוצה, מהשחקנים, מהמועדון. וכך, משהו שהיה אמור להיות מנוהל בצורה עסקית, מנוהל בצורה מגוחכת במקרה טוב או פושעת במקרה הרע וצינור החיים שלו (האוהדים) נסתם מדי שנה.

"סביר להניח שהכדורגל היום טוב יותר מהכדורגל שהיה פעם. אבל הכדורגל אז היה בעל סממנים פוליטיים וקואופרטיביים והיו לו כמה תכונות נוספות שתרמו לכוח המשיכה שלו", אומר בן פורת.

בן פורת מדגיש שבעבר הכדורגל היה פופולרי הרבה יותר. הוא מסתמך על מספרים שהופיעו בעיתונות אבל גם מזיכרונות שלו כאוהד כדורגל צעיר.

"כמעט בכל יישוב היתה קבוצת כדורגל ונעשה מאמץ להגיע לקהל כמה שיותר רחב. זה נבע מאינטרסים פוליטיים בעיקר. אבל זה לא בהכרח היה רע. מחירי כרטיסים היו שווים לכל נפש, למשל. לפי בן פורת, "הפוליטיקה לא נעלמה. עדיין יש הפועל, מכבי, בית"ר. ילדים אוהדי בית"ר מדברים על איך מפא"י דפקה אותם. אני לא זוכר את מפא"י, והם מדברים על זה כאילו באמת הם נדפקו מזה. זה עניין של קהילה, זקני הקהילה מעבירים את המסרים לעתיד".

הקהילה היא זו שסבלה ממעברם של מועדוני הכדורגל לידיים פרטיות.

"הפיכתו של הכדורגל הישראלי לסחורה פגעה בו כי השוק החל לקבוע את מעמדו וגורלו", אומר בן פורת. "המרכזים, שלא יכלו לעמוד בעלויות של החזקת קבוצות כדורגל, מכרו אותן לכל המרבה במחיר ורוב המועדונים עברו לידיים פרטיות, שאיבדו את הקשר שהיה עם האוהד".

מה עושים?

לפי לשון המחקר של בן פורת, "בשנות התשעים הלך והתנוון הכדורגל הקהילתי בישראל, והמעבר ממשחק של קהילה לסחורה הואץ".

בן פורת מדגיש שתהליך זה נעשה במקביל "להתמסחרות החברה הישראלית ולהתפתחות השוק החופשי והפוליטיקה הניאו־ליברלית".

"המבחן האמיתי הוא בית"ר ירושלים ומה יקרה איתה אחרי ארקדי גאידמק. ההנחה היא שלבית"ר ירושלים יש מספיק אוהדים כדי לגייס מספיק כסף ולנהל אותה, אבל זו שאלה גדולה. והשאלה הגדולה היא איך עושים את זה. האם מגייסים בעלי הון אחרים? האם רק האוהדים יהיו הבעלים? ועוד. אבל השאלה גדולה יותר. למה שראשי הפועל תל אביב ימכרו מניות לאוהדים לגייס כסף ולתת יותר שקט תעשייתי? למה שיענקל'ה שחר לא יגייס כספים ממכירת מניות לאוהדים? ההנחה היא שהבעלים הם האוהדים. גם אם מישהו רוכש את המועדון מהאוהדים, הוא הרי יעזוב מתישהו. האוהדים יישארו תמיד. זה הנחה שאין עליה עוררין, אז למה לא למסד אותה?

לפי בן פורת, הכנסת אוהדים להנהלה לא תקשה על הבעלים, אלא תהפוך את המועדון למחובר יותר לקהילה, בריא יותר ומכניס יותר.

האם זה אפשרי?

"הכדורגל המסחרי הוא דומיננטי והסכומים עלו עם השנים, אבל עכשיו, כשאנחנו בפתחו של מיתון, נראה שיותר אפשרי לעשות את זה. מדובר בהחלטה ערכית, בחירה ללכת נגד הזרם, להיות מעורב ולשלם את המחיר הנדרש. אולי אפילו להתחיל מלמטה, מהליגה הנמוכה ביותר, במקום שאין בו הוד ואין בו הדר וגם אין בו הבטחה. יש הרבה אנשים שחושבים שזה בלתי אפשרי לנהל קבוצת כדורגל הישגית על ידי אוהדים אבל הם טועים. יש חלופות לבעלות ולניהול של מועדון כדורגל הישגי וכלכלי".