האם המיתון טוב לספורט?

"המיתון יעשה טוב לכדורגל", כך טוען גילאם באלאג, סופר ועיתונאי ספרדי. "משבר פיננסי מעודד כדורגל התקפי. בזמנים קשים לוקחים יותר סיכונים, יותר שחקנים לא מוכרים משחקים, יותר מאמנים מחפשים שיטות חדשות לנצח את היריבים - זה קרה באיטליה ובארגנטינה לפני כמה שנים וזה יקרה עכשיו בכל מקום".

ג'ונתן ווילסון, סופר ועיתונאי אנגלי, שכתב את הספר "Inverting The Pyramids", המתעסק בהתפתחות הכדורגל בעולם, מסכים עם באלאג: "בזמנים קשים מועדונים מנסים להיות יצירתיים יותר וזה משפיע על שחקני הקבוצה, שגם מנסים להיות יצירתיים יותר. במובן מסוים, מועדונים גם חוששים לזרוק שחקנים כי זה עולה להם כסף, עקב כך השחקנים רגועים יותר ומצליחים לייצר דברים שבזמנים אחרים לא היו מצליחים. כנ"ל לגבי מאמנים".

גם פרופסור סיימון צ'דוויק, אחד ממומחי עסקי הספורט המובילים בעולם, אומר שהמיתון דווקא נותן הזדמנות לענפי הספורט להתקדם, להתחדש ולהתפתח.

בהרצאה לפאנל של משרד יחסי הציבור Weber Shandwick אמר צ'דוויק: "במובנים מסוימים המיתון הוא לא רק אתגר אלא גם הזדמנות עבור קבוצות, חברות ומשקיעי הספורט החכמים. המיתון מכריח אותנו לבחון איך אנחנו יכולים לנהל ולארגן באופן מוצלח יותר את עתיד הספורט".

אבל בכל זאת, קריסת חברות שנותנות חסות לספורט - ע"ע ג'נרל מוטורס - עשויה לפגוע קשות בספורט המקצועני בעולם, לא? על זה לורנס דונאגן מ"הגרדיאן" עונה: "עזיבת ספונסרים מצוינת לספורט". מדוע? "אני מאמין שכל אגורה מנותן חסות שמושקעת בנוער, שקל מנותן החסות הולך להריסת הספורט. זה נשמע קשה אבל מה שהורס את הספורט לטעמי זה מכירת בגדי ילדים של קבוצות שמפרסמות אלכוהול והימורים; המחסור בכרטיסים למשחקים גדולים נוצר כי הם ניתנים לספונסרים ולשותפים עסקיים ולעתים גם לספסרים".

אוהדי ליברפול. דרשו תמורה עבור הכסף צילום: בלומברג

דונאגן מוסיף: "כמויות הכסף שנכנסו לספורט הפכו גם ספורטאים בינוניים למיליונרים, והמחסור בכסף יגרום לכולם לחשוב מחדש על איך הם מוציאים את הכסף שלהם ועל מי ומה".

דונאגן מעט קיצוני, אבל רבים חושבים שהמצב הפיננסי החדש ישנה את פני הספורט ויהפוך אותו למעט יותר נגיש עבור האוהד הפשוט. בארצות הברית, למשל, קבוצות מקפיאות מחירי כרטיסים ואף מורידות אותם. כך גם באנגליה.

פחות זרים בינוניים

לפי ווילסון ובאלאג, המשבר הפיננסי יעשה נפלאות למעמד שחקני הבית ברחבי אירופה. גם הרגולציה החדשה של אופ"א (שלפיה לקבוצה חייב להיות מספר מינימלי של שחקני בית בכל מועדון) תגרום להנהלות קבוצות הספורט לחשוב היטב על מי הן מוציאות את כספן המועט. התוצאה העיקרית של המחשבה החדשה הזו היא שבקבוצות יהיו פחות זרים בינוניים ויותר שחקני בית, שאולי מוכשרים פחות אבל באופן טבעי נותנים יותר מעצמם לקבוצותיהם.

זה הוכח בעבר. נאפולי, פיורנטינה, לאציו ופארמה פשטו רגל בשנים האחרונות, וכך גם רוב קבוצות הליגה האיטלקית. עקב פשיטת הרגל מספר השחקנים האיטלקים בסרייה A גדל. מנתח של 40% בלבד מכלל השחקנים בליגה עלה נתח האיטלקים בקבוצות ל־70%. בזכות צמיחת שיעור האיטלקים בסגלי הקבוצה שיחקה איטליה במונדיאל 2006 עם יותר שחקנים מנוסים וכמובן זכתה בגביע.

המצב הכלכלי הקשה באיטליה לא עזר רק לשחקן האיטלקי. גם המאמן האיטלקי נהנה מהנהלות סבלניות יותר. למשל אודינזה הפכה לחממה עבור מאמנים איטלקים בעלי גישה טקטית רדיקלית (כלומר התקפית) - לוצ'יאנו ספאלטי ופאסקלה מארינו.

היום חל תהליך כזה גם בספרד. בלה ליגה (הליגה הספרדית), שקבוצותיה נפגעו בצורה הקשה ביותר מהמשבר, מספר השערים למשחק השנה עולה ממחזור למחזור. "אני מעדיף לחשוב שמשברים פיננסיים גורמים לנו להסתכל על הכל מחדש", אומר באלאג. "בכדורגל זה לתת לשחקנים הצעירים לשחק את הכדורגל שהם מכירים - כדורגל מלא חיים. אולי רק משברים כלכליים ימנעו מהמשחק להיכנס למערבולת של משחקים טקטיים משעממים שמשוחקים על ידי שכירי חרב".

אולי נוותר על המורה לריקוד

אבל לא רק שהקבוצות עצמן ייהפכו ליצירתיות יותר, גם ארגוני ספורט יצטרכו לחשוב בדרך אחרת. בפורמולה 1, למשל, פיתחו תוכנית לקיצוץ 30% מהעלויות כדי להגביר את התחרותיות. בצ'מפיונשיפ, ליגת המשנה באנגליה, מדברים בגלוי על השמת תקרת שכר - ראשונה מסוגה באירופה. בישראל לעומת זאת מינתה מינהלת הליגה... מומחה מיוחד לריקוד שיעזור למעודדות צעירות לעשות את הצעדים הנכונים על הפרקט; טוב, לא כל הרעיונות טובים, אבל לפחות המשבר גורם לאנשים לחשוב.

ויש עוד צד חיובי למצב הפיננסי הקשה. בשנים האחרונות הפכו אוהדי הכדורגל לצרכנים גדולים שמועדונים רבים תלויים בהכנסתם. מחירי הכרטיסים הרקיעו שחקים וכך גם מחירי המרצ'נדייז, השירותים שמציעים מועדונים ואפילו מחירי הבירה באצטדיונים.

בזמנים הטובים נהנו המועדונים מרשימות המתנה למנויים ומ"קהל שבוי" אבל המיתון משנה את התמונה - לפתע המועדונים צריכים להיות קשובים מתמיד לרצונות אוהדיהם. השבועות האחרונים בפרמיירליג הוכיחו טענה זו פעמים רבות.

אוהדי ליברפול שרקו בוז לקבוצתם על כך שלא הראתה אומץ לנסות לתקוף ולנצח את ווסטהאם (אף שתיקו הבטיח לה את המקום הראשון), ואוהדי ארסנל, המנומסים והסבלניים ביותר מבין אוהדי קבוצות הפרמיירליג, שרקו בוז לשחקן הקבוצה עמנואל אבואה. השריקות היו כה נוראיות שהמנג'ר ארסן ונגר היה צריך להוציא את השחקן ולהסביר: "הוא לא היה יכול לתפקד עם האנרגיות הרעות שזרמו מהקהל".

פולמוס גדול התפתח בעקבות שריקות הבוז לעבר אבואה. היו כאלו שטענו שזו אינה הדרך להתנהג כלפי שחקן של הקבוצה שלך, אחרים טענו שלאוהדים יש זכות מלאה לבקש תמורה עבור כספם.

מאט דיקנסון, כתב "הטיימס", כינה את המקרים הללו "התנהגות של מנויי ה־1,000 ליש"ט". הוא מסביר: "תמיד היתה מערכת יחסים של איבה/אהבה בין האוהדים לבין קבוצותיהם. אבל במצב הנוכחי האוהדים כבר אינם יכולים לעמוד עוד בדרישות המועדונים. קחו למשל את האבטלה, את שוק הנדל"ן הקורס, את התחזיות הקודרות וכדומה ושקלו אותם במאזניים כנגד מצבם הפיננסי של כדורגלנים שמרוויחים 100 אלף ליש"ט לשבוע. אז תקבלו את התמונה הבאה: אוהדים בלי כסף משלמים עבור כרטיסים בשווי 30 ליש"ט פלוס והם חושבים שמגיע להם לקבל תמורה בעד האגרה".

"אף אחד לא היה שורק לו בוז, אם היינו רואים שהוא מתאמץ. כולם משלמים כסף טוב כדי להגיע לאצטדיון והמעט שהוא יכול לעשות זה להשקיע את המיטב שלו בכל משחק", מוסיף ניק קולמן מ"האינדיפנדנט". דיקנסון מסכם: "כולם יכולים לשמוע את שריקות הבוז. כעת, בזמנים הקשים הללו, המועדונים צריכים להראות שהם גם מקשיבים".

המשבר הפיננסי יגרום להם, לבעלי קבוצות, למאמנים ולשחקנים, להקשיב לאוהדים. הם יהיו חייבים לעשות זאת, אם ירצו לצאת מחוזקים מהמשבר.

התקווה היא שגם בחלוף המשבר הם ימשיכו ליישם לקחים שלמדו בשיאו.