הפיטורים הגיעו גם לתעשיית הספורט האמריקאית

פתיחת עונת ה־NBA לא היתה חגיגה לעובדי הליגה. 80 מהם, או 9% מכוח האדם שבמשרדי הליגה, נשלחו הביתה קצת לפני שריקת הפתיחה של העונה. הסיבה לכך היתה "המצב" ו"הידוק חגורות". האם הפיטורים יגיעו עתה גם אל הקבוצות? התשובה היא בוודאי.

כשמיקי אריסון, הבעלים של מיאמי היט, הבין שבידיו הבחירה מספר 1 בדראפט 2008, הוא שלח את הנשיא של הקבוצה לראות שני שחקני קולג', ובכך הפך את פאט ריילי לסקאוט העשיר ביותר והמפורסם ביותר בתולדות הספורט.

ריילי בחר במייקל ביזלי, שהעונה עושה במיאמי חיל, אבל הוא אינו הסקאוט הממוצע בשום פנים ואופן. התספורות ב־200 דולר, החליפות המחויטות ב־20 אלף דולר והשחקנים שבדק אינם סממנים אופייניים לחייו של סקאוט. בניגוד לריילי, סקאוט הוא יצור שנוסע מחצית מחייו למתקנים מרוחקים ברחבי ארצות הברית, ממלא דו"חות מפורטים על שחקנים אלמוניים, זוכה לתשומת לב רק כאשר השחקן שעליו המליץ מפשל, ומשתכר מאית ממה שריילי משתכר. אבל בקרוב עשויים סקאוטים רבים למצוא פן משותף עם ריילי: הרבה זמן פנוי.

דן רוני הבעלים של פיטסבורג סטילרז צילום: אי פי אי

"דם החיים"

סקאוטים הם חלק ממערך מקיף שמחזיקות קבוצות. הדרים טים האמריקאית מבייג'ינג 2008, למשל, נהנתה מרשת הסקאוטינג של קבוצות ה־NBA שכבר סקרו קודם לכן את כל היריבות, וזה עזר לה לפרק כל קבוצה שעמדה מולה. "סקאוטינג הוא דם החיים של כל קבוצה - אתה טוב כמו השחקנים שיש לך", אומר פיל סאבאג', ג'נרל מנג'ר של הקליבלנד בראונס מהפוטבול.

עם זאת, מעטים ייתנו להם קרדיט על עבודתם. ההצלחה מיוחסת לכישרון השחקנים והמאמנים - להם מייחסים רק את הכישלון. ככלל, אפשר לומר שהם מתקיימים בעיקר בזכות קבוצות עניות יחסית, שמשקיעות את כספיהן ביעילות גבוהה יחסית בזכות מערכת הסקאוטינג.

הפילדלפיה פיליז, אלופי הבייסבול הטריים, בנו את הקבוצה שלהם באמצעות בחירות דראפט מעולות, בזכות מייק ארבאקל, סקאוט שהתקדם לתפקיד משנה למנכ"ל. הגורם השני הוא כלכלה: כאשר העסקים פורחים, הבעלים מרגישים שאפשר לשפוך לתשתית הסקאוטינג הרבה כסף. למשל מארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס, ידוע בכך שהביא מומחי סטטיסטיקה לפתח שיטות למצוא שחקנים איכותיים.

סקאוטינג בספורט האמריקאי משתנה בין ענפי הספורט. באופן מסורתי, הסקאוטים הם אנשים שמחפשים כישרונות וחורשים את אמריקה לשם כך. בכדורסל ובפוטבול, בגלל הגבלת גיל הכניסה לליגות המקצועניות, החיפוש עשוי להתחיל בבית הספר התיכון, אך יתמקד בקולג'ים.

בבייסבול, סקאוטים יתמקדו בשחקני תיכון, וינסו לדוג את הכישרוניים לפני שהם הולכים לקולג'. בעוד שבפוטבול כמעט אין שחקנים בינלאומיים, בעשורים האחרונים נוספה בבייסבול ובכדורסל פונקציה של הנוסע המתמיד: מועדוני בייסבול מפעילים אקדמיות בדרום אמריקה ואפילו באירופה, וסקאוטים של ה־NBA מסתובבים בעולם בניסיון למצוא את הדיקמבה מוטומבו או את הדירק נוביצקי הבא.

העובדה שסקאוטים רבים עשויים לאבד את משרתם נעוצה בכמה גורמים: הם רבים מדי, הם מרוחקים תמיד ממשרדי הקבוצות, הם תורמים מעט לעתיד המיידי, ותמיד נדמה שאפשר לחיות רק עם ניתוחים סטטיסטיים.

תדמיינו לעצמכם

בואו נחזור לפיל סאבאג', שמגלה שרשומים אצלו 11 סקאוטים. כל אחד מהם חורש 30 אלף ק"מ בשנה ברכב ובטיסות, שעליהם הוא משלם, כמובן. האם אפשר להוריד אחד? בטח שאפשר, אפילו שניים. הלאה.

אם אתם ברוס ראטנר, הבעלים של ניו ג'רזי נטס, הרי שמשבר הנדל"ן פגע בכם קשה ובלי רחמים. אתם מסתכלים על הקבוצה שלכם ובא לכם לפרוש מכדורסל ולעולם לא לראות עוד משחק. אתם גם יודעים שבניית הארינה שרציתם לבנות בברוקלין נדחתה לעת עתה, ואז אתם מסתכלים על הארינה הרעועה שלכם, שבכל אופן ריקה למחצה, ובא לכם לבכות. ואז אתם מסתכלים על מה שמחוץ לארינה - ניו ג'רזי - ושוב בא לכם לבכות. אבל אתם גם יודעים שעם קבוצה כזאת גרועה בטוח תהיה לכם בחירת דראפט בדירוג גבוה בשנה הבאה: מה שאומר שממילא כל שחקן שתבחרו בו הוא כוכב מכללות שאפשר לראות מדי שבוע בטלוויזיה. ואתם יודעים שהמאמן שלכם, לורנס פראנק, היה סקאוט ושאפשר לסמוך עליו בבחירת שחקנים. אז בשביל לחסוך כמה עשרות אלפי דולרים, אתם שולחים סקאוט הביתה. ברגל.

לבסוף, אם אתם בילי בין, המנכ"ל של קבוצת הבייסבול אוקלנד אייז, אתם יודעים שסקאוט מתחיל מרוויח אצלכם כ־30–40 אלף דולר. אמנם מדובר במחצית ממה שמרוויח עמיתו בכדורסל, אבל בבייסבול ההייררכיה הקשה בארגון וההתפתחות האטית של השחקנים מאלצים אותו לעבוד כמעט חמש שנים כדי להוכיח את שוויו, וממילא אתם מאמינים בעיקר בסטטיסטיקה. ואז אתם משקללים את הביטוח הרפואי ואת הפנסיה שאתם חייבים לשלם לסקאוט, ונורא קל להגיד לו "זה לא אתה, זו הכלכלה" ולשלוח אותו הביתה. העתיד? הוא רחוק בינתיים, עדיף להשקיע בהווה.