האם שחקנים אגדיים יכולים להיות מאמנים אגדיים?

"לא צריך להיות סוס טוב בשביל להיות רוכב סוסים טוב", אמר אריגו סאקי, אחד מגדולי מאמני הכדורגל האיטלקים בכל הזמנים. כך הוא ענה כששאלו אותו אם צריך ניסיון ככדורגלן כדי לאמן קבוצת כדורגל. סאקי, שהיה יותר מוכר נעליים מאשר כדורגלן, נהפך "למהפכן האחרון" בכדורגל המודרני, לפי ג'ונתן ווילסון, שכתב את הספר על ההיסטוריה של הטקטיקה בכדורגל, "Inverting the Pyramids", והוא לא היה צריך ניסיון ככדורגלן כדי לעשות זאת.

כמו סאקי יש כיום כמה מנג'רים ומאמנים ברמה הגבוהה ביותר שהיו כדורגלנים בינוניים או לא היו בכלל. רפא בניטס, מאמן ליברפול, וז'וזה מוריניו, מאמן אינטר, סיימו את הקריירה שלהם ככדורגלנים בגיל נוער. ארסן ונגר בילה את רוב הקריירה שלו ככדורגלן בליגות החובבניות של צפון צרפת ובלימודים באוניברסיטה. לוצ'יאנו ספאלטי מרומא גם כן מעולם לא היה שחקן ברמה גבוהה, ואפילו אצלנו, המאמן הישראלי המצליח בכל הזמנים אולי, אברם גרנט, מעולם לא שיחק בקבוצה מקצוענית.

"להיות שחקן ברמה גבוהה עוזר באימון", אמר רוד חוליט, כוכב נבחרת הולנד לשעבר, "אבל זה לא תמיד טוב. בתור שחקן גדול לשעבר קשה לך להבין שחקנים בינוניים שלא מצליחים לעשות דברים שאתה עשית. למשל, פרנק רייקרד היה נורא ואיום כשאימן בספרטה רוטרדם, אבל בנבחרת הולנד ובברצלונה, שם היו לו שחקנים טובים, הוא הצליח. בתור שחקן אתה חושב רק על עצמך, בתור מאמן אתה חושב על כולם. זו חשיבה שונה וצריך להסתגל אליה".

כדאי להוסיף שכיום חדרי ההלבשה בליגות רבות הם לא אותם חדרי הלבשה מלפני 10 או 20 שנה. מדובר על מקום שבו נפגשים מקצוענים, שכירי חרב מתרבויות שונות וממדינות משונות, ומדברים בו בשלל שפות. המאמן המודרני צריך להיות איש עבודה חרוץ ופתוח, כריזמטי ואנליטי - הוא צריך להיות יותר מנכ"ל ממאמן.

לאחרונה היו כמה מינויים מעניינים של שחקנים לשעבר שסיפורם מעניין ובעייתי. מעניין יהיה לבדוק איך השחקנים, כולם שחקנים גדולים בעברם, מתמודדים עם התפקיד החדש שלהם.

סשה גאידמק, הבעלים של פורטסמות' צילום: אלעד גרשגורן

מקרה א': טוני אדמס

בשנות התשעים באנגליה שחקנים לא עשו מתיחות לפני משחקים. הם ישבו בחדר ההלבשה, קראו עיתונים וצפו במירוצי סוסים. שתיית אלכוהול היתה דרך הבילוי המועדפת. זו היתה הדרך לחגוג ניצחון ולהתגבר על תוגת ההפסד. טוני אדמס - הקפטן של ארסנל, המועדון הבעייתי ביותר מבחינת התנהגות שחקניו - סימל יותר מכל את העידן הזה, וגם את היציאה ממנו לעידן חדש.

אדמס היה מנהיג דגול על המגרש, בלם אימתני, גלדיאטור שעורר הערצה בקרב האוהדים ופחד בקרב החלוצים. אבל הוא גם היה פרא אדם מחוץ למגרש. הוא הקים את "מועדון יום שלישי" - הערב החופשי של שחקני ארסנל שבו הם היו הולכים למועדון פרטי בלונדון ה־"Ra Ra" ושותים לשוכרה. אדמס הוכיח את "הגבריות" שלו כששתה 20 פיינטים של בירה בכל פעם.

ב־1993 אדמס וחברו לקבוצה, ריי פארלור, הפעילו מטף כיבוי בתוך מסעדת פיצה האט ונעצרו על ידי המשטרה. כמה חודשים לפני כן נכנס אדמס לכלא בגלל נהיגה בגילופין. הוא עבר תאונת דרכים, שבנס הסתיימה ללא נפגעים. בספר האוטוביוגרפי המדהים שלו, "Addicted", אמר אדמס שהתבייש בעצמו כשהרטיב במיטה לאחר ערבי שתייה פרועים. הוא היה צריך שינוי.

הגעתו של ארסן ונגר, המנג'ר/פרופסור מצרפת שהנחיל מקצוענות בכדורגל האנגלי, שינתה את אדמס לחלוטין. הוא נגמל מאלכוהול, החל ללמוד פסנתר וצרפתית ונהפך לשחקן טוב יותר. כשסיים את הקריירה ככדורגלן, החל בקורסים מתקדמים. הוא עבד כמנג'ר בליגה הנמוכה בוויקום הקטנה, ואחרי תקופה קשה עזב כדי לעבוד במועדונים בהולנד וגרמניה.

לפני שנתיים הצטרף אדמס לצוות האימון של פורטסמות' והיה עוזר של המאמן המנוסה הארי רדנאפ. לפני כשבועיים רדנאפ עזב, ואדמס, בגיל 42, אחרי שצבר ניסיון אצל כמה מהמנג'רים הגדולים באנגליה, מונה למנג'ר פומפי. ונגר מאמין שאדמס יצליח. "הוא שינה את חייו כי הוא חכם ויש לו אישיות חיובית", אמר ונגר. "אני מאמין שהוא מנהיג מספיק חזק כדי לשכנע את כולם לשחק איך שהוא רוצה לנכון לשחק". כשאדמס התקשר לונגר אחרי המינוי, אמר לו הצרפתי: "ברוך הבא לגיהינום".

השאלה שכולם שואלים היא: האם אדמס יכול להפוך למנג'ר האנגלי הראשון שמשלב ערכים אנגליים קלאסיים עם קלאסה אירופית? אם יצליח, ייתכן שהמנהיג השיכור לשעבר יהיה אחד המנג'רים הגדולים שצמחו באי הבריטי.

מראדונה צילום: אי פי איי

מקרה ב': דייגו ארמנדו מראדונה

בגיל 33, בשלהי הקריירה שלו כשחקן, נשאל גדול שחקני ארגנטינה בכל הזמנים אם הוא רוצה לאמן. "לא, אני לא יכול ללמד שחקנים אחרים דברים שרק אני יכול לעשות", הוא ענה.

15 שנה עברו ומי שמכונה אלוהים ויש כנסייה על שמו בארגנטינה מונה לאימון הנבחרת שאותה הוביל ב־1986 לזכייה באליפות העולם. ב־15 השנים האלה הוא היה קרוב למוות וקשה להבין איך ניצל. הוא התמכר לקוקאין ואלכוהול, השמין בצורה מבחילה, סבל מאנורקסיה, אושפז במצב אנוש ועבר כמה גמילות. את קריירת האימון שלו סיים כפי שהתחיל - בחופזה, בלי לעבור יותר מדי קורסים או לימודים. מי יכול ללמד את אלוהים כדורגל?

שתי קדנציות כמאמן בקבוצות ארגנטינאיות קטנות הסתיימו במפח נפש. כמאמן ארגנטינה הוא יצטרך להעניק השראה לשחקנים שגדלו על ההצלחות שלו. על ההיבטים הטכניים והטקטיים יהיו ממונים עוזריו. דייגו יצטרך להיות עצמו - כלומר מנהיג כריזמטי שמחדיר אנרגיות חיוביות ואמונה בשחקניו, ולא פחות חשוב, אייקון שיווקי שיכניס כסף רב להתאחדות הכדורגל הארגנטינאית.

לפי הסקרים, בין 60% ל־70% מהארגנטינאים לא מאמינים שמראדונה יצליח אבל מכנסיית אל דייגו התקשרו אליו אחרי שנודע על מינויו ושרו לו בטלפון: "אנחנו נהיה אלופי עולם כמו ב־1986". האם אמונה מספיקה כדי לזכות במונדיאל? עם סגל שחקנים שגדל במחלקות הנוער המשובחות בארגנטינה, ייתכן שכן.

מקרה ג': אבי נמני

אבי נמני שונה ודומה לשניים הקודמים. הוא סמל, שחקן כדורגל מבריק, דמות להערצה, אבל הוא לא עבר תחת מאמנים גדולים. את שנות המשחק הראשונות שלו הוא בילה בקבוצה מנצחת, ועם הזמן צבר כוח פוליטי רב בקרב האוהדים של הקבוצה שלו. הוא הגיע לכל בר מצווה וחתונה שאליהם הוזמן, הוא תמיד עונה לטלפונים, ובדרך כלל כשמבקשים ממנו טובה, הוא לא מהסס ועוזר.

אבי נמני צילום: ראובן שוורץ

בשנים האחרונות שלו כשחקן הוא היה הרבה יותר פוליטיקאי מאשר כדורגלן. כלומר, הוא הקדיש הרבה יותר זמן לפוליטיקה מאשר לכדורגל. הוא לא יצא להשתלמויות, ספק אם השלים בהצטיינות קורסי אימון, הוא עצמו אמר שהוא בכלל לא מעוניין לאמן. את המינוי במכבי קיבל אך ורק מסיבות פוליטיות, והן הנחיתו אותו בסיטואציה שבה כל הפוליטיקה בעולם לא תעזור לו. הוא צריך כעת לאמן, וכמו שהוא אמר: "יש לי יותר מה להפסיד מאשר להרוויח". אם אבי נמני יצליח להרים את מכבי תל אביב מהקרשים, זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו שלא רוצה להיות מאמן נהפך למאמן מצליח.