ליגת הבייסבול האמריקאית: האם הקבוצות הקטנות והמפתיעות טובות לעסקים?

הפועל חולון לא לבדה - לסיפור סינדרלה של 2008 בספורט העולמי נולד אח צעיר. טמפה ביי רייז, הקבוצה הכי גרועה בספורט המקצועני בעשור האחרון, עשתה את הלא ייאמן: בשנה אחת הפכה רייז מהקבוצה בעלת המאזן הגרוע ביותר בליגהלקבוצה הטובה ביותר בבייסבול, והגיעה לסדרת הגמר, הוורלד סירייס, לאחר שקטלו בשבעה משחקים את בוסטון רד סוקס, מכבי תל אביב של העשור האחרון. עם ניצחון על הפיליז מפילדלפיה בסדרת הגמר, מורן רוט עשוי שוב לבכות בשידור חי.

עד כמה גרועים היו הרייז? קחו את לוס אנג'לס קליפרס, הוסיפו להם את היכולת של הניקס להפסיד בכל מצב, ואולי תתקרבו למה שחוו אוהדיה הבודדים של טמפה ביי. למרות הכישרון העצום שלה, הפסידה הרייז בעשור האחרון 97 משחקים בממוצע בעונה (מתוך 162) - מספר שמשקף רק ניצחון אחד בממוצע מכל שלושה משחקים ששיחקו; גם לאחר טרום עונה מצוינת, בסוכנויות ההימורים נתנו להם סיכוי של 1 ל־200 לזכות באליפות. כשהרייז החלו לטבוח העונה בבוסטון ובניו יורק, אמר שדר בייסבול אחד: "אני יודע שאני צריך להגיד שהרייז הם קבוצה חזקה, אבל אני מצטער - זה פשוט לא נשמע נכון".

על כל אלה יש להוסיף נתון מעניין אחד: בבייסבול יש שתי ליגות, אמריקן ונשיונל, והמנצחות בהן מתמודדות על תואר האליפות בוורלד סירייס. הרייז משחקים באמריקן ליג, ליגה שידועה בתקציבים ענקיים ובחובטים טובים, אבל טמפה היא הקבוצה בעלת התקציב השני הכי נמוך בליגה. השחקן הכי עשיר בקבוצה, קרלוס פנייה, מרוויח 6 מיליון דולר לעונה. לשם השוואה, בסגל של היאנקיז יש 11 שחקנים שמרווחים יותר ממנו.

מולם עומדת פילדלפיה, היפוכה המוחלט. פילדלפיה משחקת בנשיונל ליג, שמבוססת באופן מסורתי על הגנות חזקות. אף שהנשיונל ליג ענייה יותר ובעלת תקציבים קטנים יותר, הסגל של פילדלפיה משתכר כפליים מזה של טמפה - כ־100 מיליון דולר.

ההגנה של פילדלפיה סבירה, לכל היותר, וההתקפה שלה היא זו שמספקת את הסחורה. פאט בורל, אחד החובטים הטובים בקבוצה, מוביל את רשימת השכר עם יותר מ־14 מיליון דולר לעונה. עוד שלושה שחקנים מרוויחים יותר מ־8 מיליון דולר לעונה. ואולי השינוי הגדול ביותר הוא שהפיליז רוכבים על מסורת של עיר שחונקת את הקבוצות שלה בלחץ ציפיות שיוצר המטרופולין החמישי בגודלו באמריקה - שאייקון הספורט הכי גדול שלו הוא רוקי בלבואה, דמות בסרט. טמפה היא המטרופולין מספר 19 בגודלו באמריקה, ואוהדיה השרופים מוצאים עניין רב יותר במודעות האבל מאשר ביציעים, כנהוג במדינת הקשישים של פלורידה.

התקציב של טמפה הוא מהנמוכים בליגה צילום: רויטרס

רגשות מעורבים

בליגה מן הסתם מקבלים את סיפור טמפה ברגשות מעורבים. אין ספק שסיפורי סינדרלה הם אחד הדברים היפים בספורט, והם הולכים ומתרחשים בתדירות נמוכה יותר בשנים האחרונות. בייסבול הוא ספורט שמרני באופיו, שבו לבעלים יש כוח חזק ושאין בו תקרות שכר קשיחות כמו בכדורסל ובפוטבול.

הדגש בבייסבול הוא על העונה הארוכה - 162 משחקים שמשוחקים בשישה ימים בשבוע במשך שישה חודשים. הקבוצות העשירות - מניו יורק, מבוסטון ומלוס אנג'לס - מסוגלות להעמיד סגל עמוק ולכן הן שולטות בו, בניגוד לפוטבול, שבו בכל שנה כמעט צצה איזו סינדרלה בשלבים המאוחרים של הפלייאוף, ובמקרים רבים גם של הסופרבול.

אז סינדרלה היא מגניבה, אבל בליגה גם זוכרים שהשוק של טמפה הוא קטן, מבוגר בשש שנים מהגיל של שאר המדינה, ושהסדרה כולה מתרחשת בחוף המזרחי, עובדה שאינה מבשרת בדרך כלל על רייטינג רב. הוורלד סירייס השנה מזכירה מבחינת החשיפה והרייטינג את ה־NBA, וזיכרונות הרייטינג הנמוך של שושלת סן אנטוניו ב־NBA עדיין טריים בראשי המפרסמים. עם כל השנאה ליאנקיז ולרד סוקס בגלל תקציביהן המופרזים, כאשר הן משחקות בוורלד סירייס, האמריקאים פותחים את הטלוויזיה. 15%-17% הוא הרייטינג של משחקי הסדרה כאשר הגדולות משחקות, עם קפיצות של עד 25% כאשר מגיעים למשחק שביעי. כאשר הן נעדרות ממנה, הממוצע יורד ל־10% עם פיק של 15%.

חשוב לציין שאם פילדלפיה תזכה באליפות, תהיה זו הזכייה הראשונה של קבוצה מעיר שחידשה את כל קבוצותיה, שתאיים על בוסטון וניו יורק באיכות הספורט שהעיר מציעה.

זהירות על הקוצב

אם טמפה ביי תזכה באליפות, עליה ללמוד מקבוצות בסדר גודל שלה איך לא לגמור כמו הפועל חולון. ב־2007, שנה לאחר שסנט לואיס קרדינלס זכו בוורלד סירייס, הרווח התפעולי של הקבוצה זינק ב־75%. אמנם אצטדיון חדש עזר לסנט לואיס, שכן אצטדיונים עדיין אחראיים ליותר ממחצית ההכנסות בבייסבול, אבל גם החשיפה עזרה לעלות מחיר המנויים וכמובן למכירות המרצ'נדייז של קבוצה שמעולם לא הצליחה למכור כרטיסים או מרצ'נדייז. כך או כך, נבקש מהקורא מורן רוט שלא יצרח, פן יפגע בקוצבי הלב של אוהדיה של טמפה.