הכדורסל האירופי מרים את הראש

בקיץ האחרון הכדורסל האירופי השתגע. ועם השיגעון באה גם הרמת ראש: גאווה חזרה לנשמה, אוויר חדר לריאות, סומק הציף את הפנים. אפילו המיעוט שמעדיף בדרך כלל את הספורט של קארל היינץ רומיניגה ידע לספר ששמע בחצי אוזן על מעבר כזה או אחר של שחקן NBA לגיטימי לאירופה. בקיץ האחרון התרחשו דברים. הכדורסל האירופי הוכיח לאמריקאים שהוא יודע לנבוח ולנשוך.

לא פחות מ־11 שחקנים, ארבעה מהם אמריקאים (או פורטוריקנים, ע"ע קרלוס ארויו), העדיפו הקיץ את התנאים באירופה על פני אלה הקיימים בליגה של דיוויד סטרן. אחרי שנים ארוכות של זליגה, ולעתים אף שצף לעבר אמריקה, הקיץ היתה תנועה הפוכה ואפילו חדשנית. עד כה השחקנים שחזרו לאירופה היו כאלה שלא מצאו את מקומם בליגה הטובה בעולם (שארונס יאסיקביצ'יוס, ואסיליס ספנוליס, ארווידאס מאצ'יאוסקס וכדומה), או שכבר סר חנם לעת זקנה ופציעה (פז'ה דרובניאק, ז'ליקו רבארצה). הקיץ עלו על הרפסודה שחקנים שהעדיפו באופן מובהק את אירופה. לא מעט מהם העמידו בשנתיים האחרונות ממוצעים נהדרים כשחקנים משלימים ב־NBA. רובם הגדול יכלו להישאר בליגה של הגדולים ולהרוויח כסף סביר לחלוטין, אבל בעקבות המצב החדש, עדיין היה זה הרבה פחות ממה שציפה להם ביבשת הישנה.

כמו במקרים רבים אחרים, גם הפעם היתה הכתובת על הקיר, אף אם קיר צדדי. לפני שנתיים חזרו מאצ'יאוסקס ויז'י וולש לאירופה תמורת סכומים שנחשבו בזמנו לגבוהים מאוד (1.5 –2.2 מיליון יורו לעונה), והם פרצו את הסכר. הסוכנים של השניים הקפיצו את מחיריהם בטענה שכדי להוציאם מה־NBA, צריך לפתותם בסכום גדול מערכם השפוי בשוק, קונספט שהשפיע לא מעט על השיגעון של הקיץ האחרון. בקיץ שעבר חזר שאראס לאירופה, והפעם תג המחיר שלו כבר עמד על 3.5 מיליון יורו, תג שהפך אותו לשחקן היקר ביבשת והקפיץ עוד יותר את הרף. ועדיין היתה זו שיבה הביתה של שחקן שכשל, שכבר ראו דוגמתה בעבר, אם כי לא בסכום כזה.

שאראס צילום: ראובן שוורץ

בקצה השני של אירופה עשתה ברצלונה מהלך חדשני - היא הציעה לארסן איליאסובה, ילד אוזבקי בן 20 שנבחר בדראפט שנתיים קודם לכן, 2 מיליון יורו כדי שינטוש את ה־NBA. הכישרון האסייתי סיים עונת בכורה לא רעה בכלל במילווקי באקס בממוצע של 6 נק' ו־3 ריב' למשחק. עד אותו יום היו שחקנים אירופים במעמד ובגיל דומה נשארים אצל סטרן כדי להשיג בתוך כמה שנים חוזים גדולים. חלק לא מבוטל מהם היו יכולים אפילו לקנא בממוצע הדקות של ליאור אליהו בעונה שעברה, ועדיין לא היה פשוט בכלל להשיבם לאירופה. איליאסובה שתל את הזרע, שממנו צמח העץ, שממנו עשו את הרפסודה, שעליה עלו הקיץ 11 שחקנים.

שיגעון האוליגרכים

הכדורסל האירופי מציג שני מודלים של קבוצות עשירות. הקבוצות הרוסיות והיווניות מתבססות על אוליגרכים אשר במובן מסוים מנהלים ביניהם תחרות "למי יש גדול יותר" - כסף, כמובן. כשאולימפיאקוס החתימה לפני שנתיים את מאצ'יאוסקס תמורת 2.2 מיליון יורו לעונה, זה היה סכום מעט גבוה יותר ממה שביקש. הסיבה? הם רצו שאצלם, ולא אצל שנואת נפשם פנאתינייקוס, ישחק השחקן בעל החוזה הגבוה ביותר ביוון. זה הספיק כדי שהשוק ישתגע.

בצד השני של המפה עומדות הקבוצות הספרדיות. אלו קבוצות בעלות הרבה מאוד כסף - אבל גם עם תקרות שכר. את הכסף הן משיגות מכרטיסים, מזכויות שידור, מספונסרים ומסיוע נלווה של גורמים מבוססים.

בסוף הקיץ התברר שבסופו של דבר היה השיגעון בצד האוליגרכי של המפה. ריאל מדריד ואוניקאחה מלאגה לא הביאו אף שחקן מעבר לים. פמאסה ולנסיה, קבוצת מרכז טבלה עד ראש טבלה בספרד, שלה תקציב בריא, הביאה סנטר סרבי, ששיחק עונה אחת בגולדן סטייט ושבקושי תרם. גם עלותו אינה סנסציונית, כך שאין הוא אפילו נספר ב־11 המדוברים.

גם טאו ויטוריה התרכזה ברכש בתוך היבשת אבל מצד שני פתחה את החוזה של צ'יאגו ספליטר הברזילאי, רגע לפני שהוא עובר לסן אנטוניו ספארס, בעקבות הצעה שאי אפשר לסרב לה (כ־3.5 מיליון יורו). ברצלונה החזירה הביתה את חואן קרלוס נבארו, יליד העיר, אחרי עונה אחת ב־NBA, שבה הפך לשחקן שקלע הכי הרבה שלשות בעונת הרוקי שלו, וגם נפרדה מ־3.5 מיליון יורו, אף שכאשר שוחרר נבארו לממפיס, נקבע שאם יחזור לאירופה, יהיה זה רק לברצלונה.

בשונה מהמהלכים בצד השני של היבשת, שבהם הוחתמו שחקנים שמעולם לא שיחקו במועדונים החדשים שלהם, ספליטר ונבארו הם הסמלים של טאו וברצלונה. מדובר במוכרי מנויים ומרצ'נדייז הכי גדולים שקיימים מבחינתן, למשל כוכבים דוגמת אנתוני פארקר ושאראס, שמכבי שוב תחתים תמורת סכום שלא העזה לחשוב עליו עד כה. זהו מהלך לגיטימי, שכן מדובר בשחקנים שאינם צריכים תקופת הסתגלות לכדורסל ולמועדון אלא בכאלו שיתנו תפוקה על המגרש בכל ערב נתון, ולא פחות חשוב - ההשקעה העצומה תהיה מגובה גם בחשיבה כלכלית. הם אמנם לא ייצרו הכנסות שיכסו את החוזה, אבל בהחלט יחזירו את חלקו.

בצד השני של היבשת הדברים נעשים קצת אחרת. ההתפרעות של האוליגרכים היתה חסרת פרופורציה, וההחתמה של הספרדי חורחה גרבחוסה היא דוגמה טובה לכך. גרבחוסה חתם בחימקי מוסקבה, קבוצה מפרבר של פחות מ־200 אלף תושבים באזור מוסקבה, שלה תקציב בלי תקרה או תחתית. גרבחוסה הוא אחד השחקנים הפופולריים ביותר בספרד הסופר־פטריוטית, שבה פועלת ליגת הכדורסל הטובה באירופה ושהיא בעלת תקציבים מפוארים.

למעט יחידי סגולה שכיכבו ב־NBA, לא היה ספרדי ששיחק מחוץ לליגה המקומית. עם זאת, כשחימקי שמה 3 מיליון יורו לעונה על השולחן לפני גרבחוסה, לא הצליחה אף קבוצה בספרד להתחרות בהצעה הזו. כששחקן ספרדי מוותר על הסייסטה ועל מזג אוויר נעים בחצי האי האיברי כדי לבלות חורף במוסקבה, זה מספר עד מה גדול המרחק בין מוסקבה למדריד.

רגע, איפה כולם?

השבוע החלה עונת היורוליג, ומכבי אלקטרה תל אביב תעשה את הספתח היום בערב על הפרקט בזאגרב. אבל אם מישהו ציפה לעונת יורוליג טובה ואיכותית יותר, הוא עשוי להתאכזב. מבין אותם 11 שחקני NBA, רק חמישה ישחקו ביורוליג: קרלוס ארויו ישחק בנוקיה, נבארו כאמור בברצלונה, לג'וש צ'ילדרס, האמריקאי שאולימפיאקוס החתימה, יש החוזה היקר בהיסטוריה של אירופה (16 מיליון יורו לשלוש שנים), פרימוז ברזץ, סנטר סלובני מוכשר ביותר, בא לרומא בעקבות מחיר מציאה של 900 אלף יורו בלבד וגורדן גיריצ'ק יקבל 2.5 מיליון יורו לעונה בטורקיה, אחרי שדחה הצעה גדולה יותר ברוסיה. כל השאר, חוץ מאחד, סגרו בשלוש קבוצות עשירות מאזור מוסקבה ולא ישחקו ביורוליג.

בשורה התחתונה, בבלגן הגדול של הקיץ הזה, הליגה שהתחזקה בסופו של דבר היא זו הרוסית, עובדה המעידה על כך שביורוליג נשמר בכל זאת סוג של איזון, לפחות בכל האמור בהחתמת שחקנים מה־NBA. השיבה של נבארו הביתה אינה שיגעון חולף אלא תהליך טבעי.

ההחתמה של צ'ילדרס, לעומת זאת, היתה מהלך חסר פרופורציה של מועדון שחלק גדול ממניעיו נבע מהצורך ליצור בום תקשורתי.

אגב, הקבוצות המבוגרות והאחראיות הקיץ היו פנאתינייקוס וצסק"א מוסקבה, שתי הקבוצות החזקות באירופה, שלמרות תקציב בלתי מוגבל התנהלו במתינות לעומת שאר הקבוצות האוליגרכיות. כל החתמותיהן בקיץ היו בסכומים גדולים אבל סבירים.

מי שבעצם נסחפו היו מכבי, אולקר ובולוניה - שלוש קבוצות ששילמו לשחקן אחד סכום גבוה בהרבה מממוצע התקציב שלהן, ושברו את שיא המשכורת לשחקן במועדון, בתקווה שהדבר ישתלם. כולן החתימו שחקנים מצוינים. אבל קשה להאמין שאותה החתמה גם תתברר להיות ההחתמה של השחקן הגדול בתולדות המועדון.

סטרן זה בסינית?

אם מישהו חושש שב־NBA נגמר הכסף ושהקבוצות כבר אינן יכולות להתמודד עם התקציבים של אירופה, המרחק לשם עוד רב. אמנם ראינו ששחקנים לגיטימיים ב־NBA עוברים לאירופה, אפילו אמריקאים; אבל לא תמצאו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אנשים שיבכו על גרבחוסה, גיריצ'ק ואפילו צ'ילדרס.

בזמן שאירופה מזנבת ב־NBA, מעבר לאוקיינוס חשים בטיפות, ומפנים את הגב לכיוון השני - סין. אם בשנים האחרונות החלו להישמע קולות שדיוויד סטרן מתכוון ליצור בית אירופי בזמן הקרוב, דיבורים שגם הובילו למשבר ביחסי ה־NBA עם היורוליג, כיום התמונה שונה לגמרי.

בתחילת השנה הוכרז על הקמתה של NBA סין, ועוד לפני התזוזה הראשונה כבר נרכשו 11% מהחברה בסכום של 253 מיליון דולר עלי ידי חמישה משקיעים - רשת הספורט הענקית ESPN ועוד ארבע חברות סיניות. בראש החברה הומלך טים צ'ן, לשעבר הביג בוס של מיקרוסופט סין.

סטרן הסביר שמי שאשם בסיניזציה של ה־NBA הם אולמות הכדורסל באירופה, שאינם עומדים בסטנדרטים של האחות הגדולה. כלומר אי אפשר להפיק מהם די כסף. בסופו של דבר, אחרי שאמר לפני תשע שנים שבתוך עשור ישוחק באירופה משחק NBA, הודיע סטרן בשבוע שעבר שהוא לא יכול להתחייב אבל שעד 2012 ייערך לפחות משחק אחד בלונדון.

ב־NBA מדברים קודם כל על כסף, ולונדון עומדת בקריטריונים הכלכליים הדרושים, כולל אולם. במקביל לתלונתו על המחסור באולמות באירופה הודיע שטרן שהליגה שלו תקים לא פחות מ־12 אולמות בסטנדרטים של NBA ברחבי סין - עוד צעד שיקדם את הליגה שלו לעבר הקמת ליגת משנה באימפריית המזרח.

איך כל זה מתיישב עם עולם כלכלי, שמחפש זהות חדשה בימים טרופים אלה, עדיין קשה לומר. לכתוב כיום בעיתון כלכלי שהמצב החדש ייאלץ את כולם להיות קצת יותר זהירים זה כמו לכתוב ב''לאשה'' תחזית בסגנון ''החודש תיאלצי להוריד שערות'' - בזאת לא חידשנו דבר. נכון לעכשיו, ההשפעה אינה מורגשת וקשה להאמין שתורגש בקרוב. בניגוד לכדורגל, שבו יש חלון העברות באמצע העונה שבו כולם שולפים מהכיס האחורי, בכדורסל ניאלץ להמתין לפחות עד יוני כדי לדעת עד כמה, אם בכלל, נחוש בהשפעה. עד אז צריך לשחק כדורסל.