NFL - ליגת הספורט העשירה בעולם - יוצאת לדרך בסוף השבוע
האחות הגדולה: ליגת הפוטבול האמריקאית מכניסה כמעט 7 מיליארד דולר ועוד מחפשת דרך לצמוח. איך זה יקרה?
העונה האחרונה היתה אחת הטובות ב-NFL. ודאי מבחינה כלכלית, אך מבחינה תחרותית: גוליית נוצח בידי דוד בדרייב האחרון של הסופרבול, ואמריקה קיבלה את מה שהיא רצתה - חוויה טלוויזיונית שמוצגת כהתנסות דתית/רוחנית.
ואם כך היה, אז כך גם יהיה: לקראת העונה החדשה, להלן שלושה מסיפורי התנ"ך שכותבים אלוהי הפוטבול.
שובו של גוליית
שלא כמו בתנ"ך, ביום שאחרי, גוליית - הידוע בכינויו ניו אינגלנד פטריוטס - קם עם כאב ראש ענקי. כל החולצות שהודפסו ערב הסופרבול עם הלוגו 19-0, מספר הניצחונות שחזו המומחים לקבוצה, נתרמו לאפריקה, ובניו יורק הודפסו מיד חולצות ההתרסה 18-1 תזכורת עוקצנית וניו יורקרית לכך שבוסטון, שוב, כשלה ברגע האמת.
אבל עם כל הכבוד להפסד בסופרבול, שלוש אליפויות כבר רשמו בניו אינגלנד בעשור האחרון, והפטריוטס היא אולי הקבוצה הדומיננטית ביותר בכל ענפי הספורט. למי ששכח, הצוות הנוכחי דרס את הליגה וניצח, לראשונה בהיסטוריה, את כל משחקי הליגה, וגם את הפלייאוף, זולת הסופרבול, כמובן.
הגוליית האמיתי של ה-NFL הוא הנהלת הפאטס. כמו כל הקבוצות של בוסטון, גם הפטריוטס מנוהלים למשעי, מה שהופך כל מילה של הבעלים שלהם לכבדת משקל. וכאן מתחיל הסיפור הראשון: הארכת העונה. רוברט קראפט, הבעלים של הפטריוטס, אמר השבוע: "זה יקרה - ולדעתי, בקרוב". וכשרוברט קראפט, הבעלים של קבוצה ששווייה 1.2 מיליארד דולר, מדבר, כדאי להקשיב.
למרות היותה הליגה העשירה בעולם, שבה השווי של קבוצה הוא כמיליארד דולר בממוצע, ליגת הפוטבול היא בעלת העונה הקצרה ביותר: 16 משחקים בלבד. חוזי טלוויזיה אדירים ומשחקי הבית הם כסף מצוין לבעלים, אבל כ-60% ממנו מנושל לטובת השחקנים. לכך הוביל הסכם העבודה שאמור לפוג בתוך שנתיים, והבעלים כבר הודיעו שעליו לעבור שינויים. "יש למצוא דרך להגדיל את ההכנסות", אמר קראפט, וכולם יודעים לאן נושבת הרוח: הארכת העונה ל-18 משחקים פירושה עוד משחק בית - תוספת של 12.5% על המצב הנוכחי - וגם תפיחה בחוזי הטלוויזיה, שמזרימים כיום כ־3.7 מיליארד דולר לעונה מחמש הרשתות שמשדרות את המשחקים.
יש שתוהים אם הגוף האנושי יוכל לעמוד בזה: מדובר בספורט האלים ביותר, שבו מספר הפציעות הגדול ביותר, ואם נוסיף עוד שני משחקים, ייתכן שבסופרבול ישחקו בכיסאות גלגלים. ואולם סביר להניח שחמדנותם של בעלי הקבוצות תוביל להארכת העונה ובעקיפין תגרום להעלאת שכר השחקנים. ממילא הבעלים מתעבים את חמדנות השחקנים, ואני חושב שבסתר הם רואים בפציעות הללו סוג של צדק קוסמי, מעין שיעור בצניעות שלומדים הכוכבים השחצנים בדרך הקשה.
האיצטדיון החדש של הג'טס והג'יאנטס בניו ג'רזי צילום: בלומברג
מורשת דוד
הניו יורק ג'איינטס אמנם זכו בסופרבול למרות היותם אנדרדוג, אבל שום קבוצה מניו יורק אינה יכולה להיות דוד האמיתי. הסיפור של טרום העונה הוא זה של גרין ביי פאקרס, שנפרדה בטונים צורמים מבנה האהוב, הקוורטרבק ברט פארב, שהיה אמור לפרוש אחרי 18 עונות בקבוצה, אבל חזר והלך לרעות בשדות זרים.
פארב עזב את הקבוצה הייחודית ביותר באמריקה, ולא משום שזכתה ביותר אליפויות פוטבול מכל מועדון אחר. שושלות יש בכל ספורט, אך הפאקרס הם השושלת היחידה ששמרה על שורשיה באופן מלא: המועדון היחיד בספורט האמריקאי המקצועני שהוא ארגון ללא מטרת רווח - ובבעלות הקהילה שבה הוא משחק.
כדאי לחדד את הנקודה הזאת: בליגה שמושכת 67 אלף צופים לכל משחק ומגלגלת מחזור של כ-6 מיליארד דולר בשנה, אין בעלים שגורף לכיסו את הכסף. במקום בעלים, אוהדי הקבוצה הפכו אותה לנכס שבבעלות הקהילה: כ-110 אלף בעלי מניות מחזיקים בנתח שלא יכול לעלות על 4.2% בחברה שלעולם לא תחלק דיבידנד, ומחיר כל אחת מ-4.8 מיליון המניות נותר קבוע - 200 דולר.
אף שאין כאן בעלים, חברת הניהול של הפאקרס, המורכבת משבעה אנשים, מאפשרת לעיר הקטנה ביותר בספורט האמריקאי - 100 אלף תושבים - להעמיד מדי שנה קבוצה תחרותית. זאת בזכות ניהול מבריק ותכנון קדימה, מעשים שעזרו לקבוצה להעמיד אצטדיון שנפתח ב-2004, למבו פילד, שמאפשר לקבוצה להתמודד מבחינה כלכלית עם כל קבוצה אחרת בליגה. הקבוצה גם הקימה קרן שאליה מועברים רווחי הקבוצה, שכל מטרתה היא להתכונן לימים שבהם תקנות הליגה - ובהן תקרת השכר הנוקשה שיוצרת שוויון בין הקבוצות - ישתנו, מה שבדרך כלל פועל לרעת קבוצות משווקים קטנים.
באתר הקבוצה מתגאים בכ-115 מיליון דולר שנחים בקרן - וגרין ביי יכולה לישון בשקט, כל עוד לא השקיעה אותם הקרן בקרנות נדל"ן, כמובן.
הקהילה הייחודית הזו עזרה לקבוצה לשמור אצלה שחקנים כמו פארב, מגדולי הקוורטרבקים בהיסטוריה. בתום העונה שעברה, ולאחר עונה מעולה, פרש פארב, וגרין ביי הודיעה בקיץ על העברת המושכות לאהרון רוג'רס, יורשו, שבילה שלוש שנים על הספסל. אלא שפארב התחרט, החליט לחזור והציב את הקבוצה שלו בבעיה. בסופו של דבר, אחרי סכסוך קצר ואינטנסיבי, הועבר פארב לניו יורק ג'טס, קבוצה שמזכירה את הניקס בהתנהלותה וביכולותיה, וזה כמובן דבר רע מאוד.
רוג'רס לא יוכל להיכנס לנעליו של פארב, אבל אנחנו נמשיך בלבנו להעריך את המועדון הייחודי הזה, על המורשת שהוא משאיר לאוהדיו, גם בעונה שתהיה קשה מאוד.
פיתויי בת שבע
העניין בשנים האחרונות מתרכז באופן בלעדי ממזרח למיסיסיפי. מוזר ככל שזה יישמע, לליגה העשירה בעולם אין נציגות בעיר השפע של המלאכים העשירים, לוס אנג'לס. שתי קבוצות כדורסל, שתי קבוצות בייסבול, קבוצת כדורגל, הוקי ואפילו אקי אבני הצליח לקרוא לעיר בת 13 מיליון התושבים בית. אבל אף קבוצת פוטבול לא הצליחה להכות שורש בעיר המלאכים.
בליגה רואים בעיר הזו פוטנציאל לשתי קבוצות, מדובר אחרי הכל בשוק המדיה השני בגודלו, אחרי ניו יורק, והנוצץ ביותר, על שלל הכוכבים מתעשיית הקולנוע. אין זה מפתיע, אם כן, שהמחסור בקבוצה בעיר מטריד את הליגה, וקורץ לבעלים שרוצים להגדיל את רווחיהם.
הקבוצות האחרונות שקראו לאל.איי בית היו הראמס, שנדדה לסנט לואיס, והריידרס, שחזרו לאוקלנד. והנה מציגים הבעלים של קרן הנדל"ן מג'סטיק תוכניות להקים עד עונת 2011 אצטדיון בהשקעה של 800 מיליון דולר, ואחד מהם, ג'ון סמקן, אף צוטט באמרו "אין לי ספק שב-2009 תהיה בלוס אנג'לס קבוצה, שתשחק באצטדיון הרוז בול". ובליגה שלא אוהבת להציג קבוצות שאינן מרוצות מהקהילה שבה הן משחקות, נשאלת עכשיו השאלה את מי תפתה בת שבע האמריקאית? הרי באל.איי אפשר לגבות עבור כרטיס הרבה יותר מ-67 דולר, הממוצע בליגה, וגם יותר מ־90 דולר, הסכום שגובה ניו אינגלנד, היקרה ביותר.
ישנן הרבה קבוצות שמשחקות בשווקים קטנים. על גרין ביי דיברנו, ויש את טמפה ביי (248 אלף תושבים) שבפלורידה, ביתם של הבאקאנירז, מינסוטה ויקינגס, שבה הבעלים מתקשים לקדם אצטדיון חדש, ועוד. אבל אם יש משהו שלמדו האוהדים כשעזבו הקבוצות את אל.איי, זה לצפות לבלתי צפוי. מי יודע, אולי רוברט קראפט עוד יגרור את הקבוצה שלו ללוס אנג'לס - הרי הוא מחפש להגדיל את הרווחים.
