אחרי 18 יום, האולימפיאדה נגמרה. אז מה למדנו?
5 נקודות למחשבה בסיום משחקי בייג'ינג 2008: על השיטה האמריקאית הקפיטליסטית, הערכים החשובים והרהורים על הספורט הישראלי
1. השיטה האמריקאית
בשיחה על כוס יין וסיגר עבה נראה המדליסט האולימפי לשעבר בוב צ'טרלביק רגוע במיוחד. "אנחנו לא אוהבים כספים מהממשלה", אמר חבר הוועד האולימפי של ארה"ב, "אנחנו אוהבים לעשות את מה שאנחנו עושים בצורה עניינית, ללא מעורבות של פוליטיקאים. אתה יודע, הם לא עוזרים
הוועד האולימפי האמריקאי הוא היחיד בעולם שאינו נתמך בידי הממשלה ואולי אין זה מקרה שהוא גם זה שהביא הכי הרבה מדליות מבייג'ינג. נכון, במקום הראשון ברשימת המדליות ניצבת סין שזכתה ביותר מדליות זהב מכל מדינה אחרת, אבל את הכי הרבה מדליות השיגו האמריקאים. אגב, הם ממש לא מרוצים מזה שהם לא הראשונים בטבלה, ובסוף האולימפיאדה תוקם וועדת חקירה בעניין. סין, צפי פגיעה בלונדון 2012.
בכל הנוגע לספורט, יש לשיטה הקפיטליסטית חסרונות רבים. אי אפשר לקחת ילד בן ארבע ולשעבד אותו להרמת משקולות כמו שעושים בסין, למשל. אבל כפי שאמר ווינסטון צ'רצ'יל על הדמוקרטיה, "זו השיטה הכי פחות גרועה". אבל גם יש דרך לשלב בין הכוחות של הקפיטליזם לבין הכספים הממשלתיים.
הבריטים, מקום רביעי ברשימת המדליות בבייג'ינג, הגיעו באולימפיאדת אטלנטה 1996 למקום 36 המביך בטבלת המדליות, ומאז החליטו שככה הממלכה אינה יכולה לבייש את עצמה. בעזרת כספי הלוטרי (מפעל הפיס האנגלי) החלו הבריטים להשקיע בתשתיות ספורט ובספורטאים אולימפיים.
לקראת האולימפיאדה הנוכחית הושקעו גם כספים מהסקטור הפרטי בספורטאים (חסויות וכדומה) ולקראת האולימפיאדה שתארח לונדון ב־2012 יושקע סכום חסר תקדים, יותר מ־650 מיליון ליש"ט בספורטאים הבריטים. אבל ההשקעה בספורטאים (משכורות, מאמנים, טיסות, השתלמויות, אימונים וכדומה) היא משנית וקטנה לעומת ההשקעה בתשתיות. בארה"ב תשתית הספורט נמצאת בעיקר בבתי הספר, שנתמכים על ידי כספים ציבוריים ותרומות. תשתית הספורט האולימפי בארה"ב נמצאת בקולג'ים, שזוכים לכספי חסות גדולים מחברות מסחריות ולתרומות לא מעטות. במדינות דמוקרטיות אחרות הבינו שצריך השקעה ממשלתית בתשתיות - מתקנים, חוגי ספורט לילדים בגיל הרך, חינוך לספורט וכדומה - ושרק אז תניב ההשקעה של הסקטור הפרטי פירות בדמות מדליות.
2. הערכים החשובים
הצלחה ספורטיבית עושה למדינה רק טוב. נכון, ישנם דברים חשובים יותר מהשקעה בספורט, אבל ראשי המשק וראשי המדינה צריכים להבין שבספורט מגולמים ערכים שצריך וחשוב שיהיו נחלת הכלל: נחישות, מוסר עבודה, רעות, מקצועיות, משמעת - ערכים החורגים הרבה מעבר לספורט ושחשובים לכל חברה שמכבדת את עצמה - "נפש בריאה בגוף בריא". ספורט, בייחוד ספורט אולימפי, אינו רק בידור להמונים - הוא הרבה יותר מזה ויש לנהוג בו בהתאם.
ספורטאים אולימפיים נעלמים מעין הציבור במשך ארבע שנים ומגיחים רק לכמה שבועות שבהם הם יכולים לשמש השראה אדירה וללמד אותנו על כל אותם ערכים שכל כך חשובים לחברה מתוקנת.
3. קעקוע במימון ממשלתי
"מדליית הזהב של גל פרידמן לא היתה הכי חשובה רק בגלל שהיא היתה הזהב הראשון", אמר אלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי העולמי, "היא היתה חשובה בגלל שסידני פרנק ראה אותה והחליט להשקיע כסף גדול בשביל לשמוע את 'התקווה' עוד פעם באולימפיאדה".
המיליונר המנוח החליט להשקיע כסף גדול בספורטאים הישראלים. אבל בדיעבד הדרך שבחר הוועד האולימפי להשקיע את כספו היתה מוטעית. הוועד יצר שכבה דקה של מספר ספורטאים מצומצם, שקיבל המון כסף. זה הפך אותם לעובדי חברת החשמל, רק עם שרירים מחוטבים יותר ומשכורות גדולות יותר מאשר רבים מהספורטאים האמריקאים האולימפיים. השקעה גדולה בתשתיות של ענפי ספורט שבהם יש לישראל סיכוי ממשי לזכות במדליות (בעיקר ג'ודו ושיט) היתה הדבר הנכון לעשות. יותר מאשר לממן לניקי פאלי קעקוע בשווי 6,000 שקל.
4. זוכים בקולות, לא במדליות
צבי ורשביאק, חבר הוועד האולימפי הישראלי, אמר ש"חלק מהספורטאים הגיעו שבעים מדי", וציין: "אולי נצטרך לתגמל בעתיד לפי הישגים ולא לתת לספורטאים האולימפיים שכר קבוע. כל המשאבים ניתנו והתנאים היו אידיאליים". ואולי נצטרך גם לשנות את התפיסה לחלוטין. "הספורט הישראלי עדיין מושתת לחלוטין על אינטריגות ופוליטיקה פנימית", אמר גל פרידמן, גדול הספורטאים האולימפיים של ישראל, והוא צודק לחלוטין. השקעה בענף ספורט כלשהו בכלל אינה קשורה בעניין המקצועי. היא קשורה בבחירות של מרכזי הפועל ומכבי - ואם זה נשמע ארכאי, אז זה כי זה באמת ארכאי.
העסקנים, שאינם פחות שבעים מהספורטאים שלנו (והכרס שלהם מלמדת על כך), תלויים בקולות של המרכזים, ואם הם זקוקים לקול, הם יהיו מוכנים להבטיח כסף גם לאגודת ריקודי סלון של זבובים. העיקר לזכות בקול.
חזון הזוי
הערכים האולימפיים צריכים להיות חשובים לממשלות וגם לחברות פרטיות, ולכן שיתוף פעולה בין הכספים הממשלתיים לבין אלו של החברות הפרטיות היא הדרך היחידה למנף את הספורט הישראלי. הממשלה צריכה להשקיע את הכסף בתשתיות באמצעות מפעל הפיס ומועצת ההימורים בספורט אבל בדרך חכמה יותר מכפי שמשקיעים בה כיום. מינהל הספורט יקבע את הענפים שבהם ישראל יכולה וצריכה להצטיין ובהם יושקעו הכספים הממשלתיים.
חברות הענק הישראליות ישקיעו, באמצעות חסויות, סכום מגוחך מבחינתם בשביל לקדם את הספורט האולימפי הישראלי. חברת טבע תיקח עליה לקדם את ענף הג'ודו, בנק הפועלים את ענף השיט, בנק לאומי את הכדוריד, IDB את ענף השחייה וכדומה. זו השקעה נקייה, טובה לכל הצדדים. ובמקרה של מדליה, אללה יוסתור, תחשבו על הפרסום והחשיפה - היא תהיה שווה לתקציב פרסום שלם.
