דו"ח: צמצום הקניות לחמישה בגדים בשנה הכרחי להצלת העולם ממשבר
דו"ח: צמצום הקניות לחמישה בגדים בשנה הכרחי להצלת העולם ממשבר
רשתות האופנה מציעות יותר מבצעים ומחליפות יותר קולקציות - והציבור קונה יותר. מחקר חדש: אדם קונה בשנה 68 פריטים בממוצע, וכדי להגיע ליעד הסכם פריז - בלימת ההתחממות הגלובלית ב־1.5 מעלות - הוא חייב לקנות הרבה פחות. הדרך לכך עוברת אצל חמישית מאוכלוסיית העולם
שבועיים לפני שפרץ הגשם הגדול בחורף־הקיצי שפוקד את ישראל, בקניונים ברחבי הארץ נרשמה סופה מסוג אחר: רשת האופנה קסטרו הודיעה על מבצע סוף עונה חריג מאוד: 33 שקל בלבד לכל פריט. כשמזג האוויר החם הפך את החורף הישראלי לאביבי למדיי עם טמפרטורות גבוהות בכ־7 מעלות מהממוצע לעונה, הרשת רצתה לנקות את מחסניה ולהיפטר מהסחורה — וההמונים נהרו.
כשהציבור התנפל על בגדי גברים ונשים במחיר נמוך מזה של חבילת צלחות חד פעמיות, רבים שאלו את עצמם: אם קסטרו לא מפסידה כשהיא מוכרת במחיר כזה מכנסים שנמכרים בעונה בכ־200 שקל, מה הרווח שהיא גוזרת ביום יום על הצרכן? אך רק מעטים עצרו לרגע כדי לתהות: כשחולצה עולה כמו כלים חד־פעמיים, מי משלם את המחיר האמיתי? התשובה לכך היא הסביבה. תעשיית האופנה המהירה, המשווקת לציבור עשרות קולקציות בשנה במחירים זולים המדרבנים קנייה ללא הפסקה, הפכה לאחת התעשיות המזהמות בכדור הארץ, ויותר מזה — היא מאיימת על יכולתה של האנושות להיאבק במשבר האקלים.
בעוד שמחירי הבגדים יורדים בעקביות, צריכת הלבשה, הנעלה ואביזרים ברחבי העולם הוכפלה בעולם מאז שנת 2000. 100 מיליארד בגדים מיוצרים בעולם מדי שנה, והשימוש בהם הולך ויורד. במשך 15 שנה, מספר הפעמים שבגד נלבש ירד ב־36%. ומה קורה לבגדים בתום השימוש הקצר בהם, או כשרשתות האופנה צריכות להיפטר ממלאי ענק כשקולקציה רודפת קולקציה, כמעט מדי שבוע? 92.1 מיליון טון של בגדים הופכים לפסולת כל שנה. זהו נתון בלתי נתפס, המגלם את ההתמכרות האנושית לבגדים שלפעמים נלבשים פעמים בודדות, לפני שעושים את דרכם למזבלות.
תעשיית האופנה הרסנית לא רק בהיבטים של פסולת בלתי נגמרת ופגיעה במערכות אקולוגיות במדינות הרגישות בעולם, אלא גם בשל חלקה הגדול בפליטות גזי החממה המניעות משבר אקלימי חריף בעולם. תעשיית האופנה אחראית לכ־10% מפליטות גזי החממה, פליטות האופנה והן צפויות לעלות בכמעט 50% עד 2030. מגזר האופנה כולו, צפוי להשתמש ביותר מרבע מתקציב הפחמן העולמי עד 2050. לכן, לשינוי האופן שבו אנו מייצרים וצורכים בגדים, יש השלכות חשובות להשגת יעדי האקלים הבינלאומיים, ולבלימת שינויי האקלים ההרסניים.
דו"ח חדש של מכון hot or cool ו־Rapid Transition Alliance, מצביע על כך שלצד חקיקה נוקשה יותר על החברות, שינויים במודלים העסקיים ושרשרת הייצור, הצרכנים האמידים יותר במדינות העשירות, צריכים להפחית משמעותית את צריכת האופנה שלהם כדי שמדינות העולם יצליחו להיאבק בשינויי האקלים. לפי הדו"ח, השפעות האקלים, להן אחראים צרכני האופנה העשירים ביותר במדינות ה־G20, גבוהות פי 10 מבעלי ההכנסה הנמוכה ביותר באותן מדינות, ולכן המבוססים יותר הם המזהמים יותר — והראשונים שעליהם לשנות את הרגלי הקניה שלהם, ולקנות פחות, הרבה פחות.
כמה פחות? היום, הצרכן הממוצע בעולם משנע לארונו 68 בגדים חדשים בשנה. כדי שתעשיית האופנה תצליח ליישר קו עם יעד שהציבו כ־200 מדינות ברחבי העולם במסגרת הסכם פריז — לבלום את ההתחממות הגלובלית במעלה וחצי עד סוף המאה — אותו אדם ייאלץ להסתפק ברכישה של חמישה פרטים חדשים בשנה בלבד. טביעת הרגל הפחמנית של הצרכנים בבריטניה, ארה"ב, גרמניה, יפן וסעודיה חייבת לרדת ב־60% בממוצע עד 2030 ובמדינות עם הכנסה בינונית, כמו ברזיל ודרום אפריקה, ב־40% עד 2030.
ישראל אומנם לא מוזכרת בדו"ח בשל מיעוט המחקרים הנערכים בשטחה, אולם הצרכן הישראלי הוא צרכן בזבזן במיוחד בעל טביעת רגל סביבתית משמעותית. מיטל פלג מזרחי, חוקרת אופנה וצדק סביבתי מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה שבין השנים 1995 ל־2018 הוצאות הצרכן הישראלי על בגדים ירדו ב־34%, בעוד שמספר הפריטים הנרכשים, בדגש על פריטים מחו"ל, שבר שיאים. "בשנת 2017 נרכשו בגדים בשווי 3.5 מיליארד דולר שיוצרו בישראל, לעומת רכישות בשווי 7.5 מיליארד דולר מחנויות רשת זרות. היום, משקי בית בישראל מוציאים מדי שנה 21–22 מיליארד שקל על ביגוד, כששני שלישים מהרכישות הללו הם מאתרים בינלאומיים".
מיטל פלג מזרחי: "לרגולציה תפקיד חשוב, אבל התפקיד שלנו כצרכנים הוא קריטי. בחברות האופנה מייצרים מה שהם מאמינים שאנחנו, הצרכנים, רוצים לקנות"
לדבריה, המדינה הורידה את המס על יבוא טקסטיל, וכמעט מחקה את התעשייה המקומית שנשענה על פרקטיקות ייצור סביבתיות יותר, ואף מעודדת את הצרכן להרבות ברכישות אונליין. "חשוב להזכיר שהמדינה אינה ניטרלית ביחס לנושא, אלא מעודדת את הצרכן לקנות פריטי אופנה זולים שמקורם בחו"ל, בין היתר על ידי הפטור ממע"מ עד 75 דולר", היא אומרת. "כך, בעוד המכס הצטמצם מ־33% בשנות ה־90 ל־6% ב־2018, והגיעו לפטור מלא ב־2019 (עבור ביגוד בעלות של עד 75 דולר), ההוצאה הצרכנית על ביגוד ירדה ב־34%, וכמות הבגדים הנרכשת גדלה. המשמעות של דפוסי הצריכה של הישראלים היא זיהום כבד".
האם תרומה יכולה להצדיק רכישה של בגד חדש? לא. לדברי פלג מזרחי, "רובם המוחלט של הבגדים שנרכשים בישראל נזרקים בתוך פחות משנה למיחזור או לתרומה. אולם פחות מאחוז בודד מהבגדים ממוחזר, ובתרומות באמת אין צורך. חנויות בגדים יד שנייה כמו הביגודית של ויצו, מקבלות מידי יום טונות על גבי טונות של בגדים לא רצויים, שממוינים ע"י מתנדבות. בפועל רק 30% מהתרומות נמכרות, ולפעמים אפילו רק 10% בתקופות עמוסות כמו פסח או ימי הקורונה. וכל הבגדים הנותרים מועברים כל הדרך לאפריקה, שם מסיימים את חייהם בהטמנה ושריפה. זיהום נוסף שמורגש בישראל הוא כמובן העלייה הדרמטית בכמות הפסולת היבשה. כל חבילה שנשלחת מחו"ל נארזת בשתי שקיות פלסטיק, שקיק עם חומרים רעילים ששומר על הלחות הרצויה וארגז, לטובת שמירה על המוצר".
הייצור הוא המזהם העיקרי
ל־80% מפליטות גזי החממה בתעשיית האופנה, אחראי הליך הייצור. לכן גם חברות האופנה עצמן חייבות להשתנות. שעה שהדרישה לאופנה בת קיימא מצד הצרכנים הולכת ועולה, בשנים האחרונות מותגי אופנה מהירה רבים הצהירו על אסטרטגיית קיימות. אך האם האם התעשייה משתנה כיום? כלל לא בטוח.
דו"ח שפורסם אשתקד, הצביע על כך שגם חברות חיצוניות, המעניקות תוויות ירוקות לאלפי מותגים ומאפשרות להם להתהדר בפני הצרכן בביצועים סביבתיים, הם כלי לגרינווש עבור החברות. כך למשל, סיבים סינתטיים המיוצרים מפלסטיק מוגדרים פעמים רבות כסיבים בני קיימא, וחברות מדווחות אך ורק על מה שהן רוצות להתהדר בו. נייקי מקבלת ציון טוב על הפחתת פליטות למרות שפליטות החברה עלו ב־1%, כיוון שהחברה מדווחת על פליטות כנגד הכנסות. כך שכל עוד סך הפליטות גדל פחות מסך ההכנסות, החברה מדווחת על פליטות בירידה. כך עשתה גם h&m, שרק לפני שנים בודדות נתפסה שורפת בגדים שלא הצליחה למכור. הלקוחות נותרים עם רושם מזויף, והחברות עם תדמית ירוקה שעושה טוב לקופתן.
בזמן שהתעשייה לא חותרת לכדי שינוי משמעותי, צמצום רכישת בגדים חדשים יעילה יותר מפי ארבעה מרכישת בגדים יד שנייה, שכן צמצום רכישה יפחית את הייצור העודף הרב, ויאלץ גם את תעשיית האופנה להשתנות. אך את השינוי הגדול יכולים להוביל רגולטורים, בשוק שהיום מתנהל ללא בקרה, ויוצר זיהום ללא שובע.
"מסביב לעולם אנו רואים רגולציה מתחילה להתגבש בנושא", אומרת פלג מזרחי. "תחילה באופן וולנטרי, כדוגמת הנחיות ה־OECD מ־2015 לגילוי נאות בשרשראות האספקה. בהמשך, ברגולציה משמעותית מחייבת יותר כדוגמת אסטרטגית האיחוד האירופי לטקסטיל, אשר מגדירה באופן ברור מה יכול להיחשב לאופנה בת קיימא, וחוק האופנה של מדינת ניו יורק, המחייב את כל חברות האופנה המוכרות בעיר לדווח לצרכנים ולמאגר מידע ממשלתי על ההשלכות הסביבתיות של יצור הבגדים שלהם. חברה שלא תעמוד ברגולציה, תיקנס ב־450 מיליארד דולר. זוהי חקיקה רדיקלית ומהפכנית, אך בישראל אנחנו עדיין רחוקים שנות אור ממנה. המחוקק הישראלי בוחר שלא להכיל שום רגולציה על שוק האופנה, הן במובן של לאסור זיהום וניצול והן במובן של לא לתמוך ביצרני אופנה בת קיימא. כך שהשוק הישראלי, כמו בחלקים גדולים בעולם, נותר פרוץ, ומרבית החברות בוחרות ברגולציה עצמית שמובילה לעתים לגרינווש".
בסיטואציה הנוכחית, בה השוק מופקר למניפולציות והרגולטור מעלים עין, לצרכן יש משמעות גדולה. "לרגולציה תפקיד חשוב ומשמעותי, אבל התפקיד החשוב שלנו כצרכנים הוא קריטי. בחברות האופנה מייצרים מה שהם מאמינים שאנחנו, הצרכנים, רוצים לקנות. לכן אנחנו רואים כל כך הרבה קולקציות ירוקות שעושות גרינווש. בנקודה שבה חברות האופנה יבינו שהצרכנים מסרבים לקנות את השקרים הירוקים שלהם, אנחנו נראה במהרה תעשיית אופנה אתית יותר ומזהמת פחות״
