איפה הפאנץ': האם ההחלטה של טיקטוק לשלב סרטונים ארוכים נכונה
איפה הפאנץ': האם ההחלטה של טיקטוק לשלב סרטונים ארוכים נכונה
האם לזמן יש משמעות בתוצר וידאו? מצד אחד, יש מרדף אחר איכות, תוכן משמעותי ומעמיק. מנגד, ההצלחה הוויראלית של תוכן מקוצר מדגישה ביקוש גבוה לתקשורת מהירה ונקודתית
מהעמוד המצליח "תקצר ברו" ועד לצפייה של שתיים וחצי דקות בסרטוני ניקיון - האם לזמן יש משמעות בתוצר וידאו? מצד אחד, יש מרדף אחר איכות, תוכן משמעותי ומעמיק. מנגד, ההצלחה הוויראלית של תוכן מקוצר מדגישה ביקוש גבוה לתקשורת מהירה ונקודתית.
אין ספק שהרגלי צריכת התוכן שלנו עוצבו על ידי קצב התוכן הבלתי פוסק של פלטפורמות המדיה החברתית. המהלך המשמעותי בתחום היה כאשר טיקטוק נכנסה לחיינו והצליחה לגרום לנו לצפות בכמויות וידאו ברבע שעה שבשנות ה-90 היינו צריכים להקדיש שעות עבורן. הפלטפורמה הזו מצליחה כל כך בין היתר כי היא נותנת מענה לסיפוק דופמיני מהיר באמצעות צפייה בתוכן. לכן, מאוד הופתעתי לקרוא לאחרונה שהפלטפורמה שפעם הייתה שם נרדף לרגעי בידור קצרים ומהירים, תלך נגד הסטנדרט שהיא עצמה קבעה והובילה - ותתחיל לשלב סרטונים גם באורך של עד 30 דקות.
במקביל, בישראל התחילה תופעה מעניינת של קיצור תכנים. בפרופיל של ״תקצר ברו״, בחור שלקח סרטונים של טיקטוקרים ובמקום לתת להם לספר את הסיפור במלואו - העביר לצופים את הפאנץ'+ של הסיפור בכמה שניות, ובסוף הוא מראה כמה זמן נחסך למי שהיה צופה בסרטון המקורי (לרוב כמה דקות). נכון, הטריק הזה לא חדש לנו ואת המונח אמל״ק אנחנו מכירים כבר כמה שנים טובות, אבל אם פעם היה מדובר בטקסט ארוך, שכתוב לא ברור או מנוסח בצורה שרק הכותב מבין מה הוא רצה - אז האמל״ק היה דרך טובה להחליט אם אני בכלל רוצה להתחיל לקרוא את הטקסט הזה. לעומת זאת, "תקצר ברו" מוכיח עד כמה עצלן הקהל שאפילו פעולות שאינן דורשות מאמץ מיוחד, צפייה והקשבה, הפכו כבר לפעולות שמעמיסות על המערכת, והמוח שלנו מעדיף את הסיפוק שלו כאן ועכשיו. לראייה, "תקצר ברו" הגיע למעל 120,000 עוקבים בפחות משבוע, ולמאות אלפי צפיות.
אבל רגע, עוד לא נספיד את היכולות של צורכי התוכן לצפות בתכנים ארוכים. בכל זאת אפשר לראות שתכנים ארוכים סך הכל כן יכולים להצליח בטיקטוק ולצבור מאות אלפי צפיות. אז מה סוד הקסם? התשובה היא - גירויים. הגירויים יכולים לבוא דרך הפרעות בעריכה כמו קאטים מהירים ותוספות של אייקונים על המסך, הם יכולים לבוא דרך סאונדים שנוספים או שימוש ב-ASMR, ובקצה - כל מה שקשור בפעולות שהן סקסיות, מגעילות או גובלות בסיכון פיזי. כל עוד במהלך הדרך המוח יקבל גירוי ולא יצטרך לחכות לסוף הסרטון, לא תהיה בעיה לצפות בסרט שמגיע גם ל-3 דקות, שבמונחים האינטרנטיים של ימינו נחשב לארוך.
הרגלי צריכת התוכן של ימינו משתקפים בדיכוטומיה הזו במדויק: מצד אחד, המרדף אחר איכות, תוכן מורחב ומועשר כמה שיותר, עם מסרים משמעותיים מעבר לחוויה דיגיטלית. מצד שני, ההצלחה הוויראלית של תוכן מקוצר שמדגישה ביקוש גבוה לתקשורת מהירה ונקודתית.
העניין הוא שבין שתי המגמות האלה נוצר קונפליקט, והוא מדגיש נרטיב רחב יותר על הגמישות וההתאמה של פלטפורמות תוכן מודרניות, אשר מתפתחות ללא הרף כדי לספק את ההעדפות הרב-גוניות של המשתמשים שלהן.
בתור יוצר תוכן, אם יש משהו שאני מבין בימים אלה זה שנגמרו הימים בהם לזמן יש משמעות מכרעת בתוצר וידאו, אני כמובן לא מדבר על קידומים ממומנים בהם יש מחויבות למספר שניות של תוכן, כמו למשל פרירולים של 15 שניות ובאמפרים 6 שניות, אני מדבר על חשיבה אורגנית ותוכנית. הדור שלנו לא כבול לאילוצי זמן או פורמט, ואם הוא יכול לצפות בסרטון של 2:30 דקות בהן רואים גברת יפנית שמבינה שחמותה באה לבקר אז היא מנקה את הבית ביסודיות ולא מפספסת אף חלק - אז הוא יצליח לצפות גם בסרטונים נוספים כאלה אם הם יעניינו אותו.
רן פינקלשטיין הוא איש קריאייטיב ובמאי במשרד התוכן Peach
