משבר בינלאומי פוקד את עולם החינוך וענף התעסוקה משלם את המחיר
משבר בינלאומי פוקד את עולם החינוך וענף התעסוקה משלם את המחיר
מה הקשר בין המשבר בבתי הספר לצרות בהייטק ולבעיות בשוק העבודה? מה אפשר לעשות בנדון ואיך זה קשור למטרות הגלובליות של האו״ם?
בתי הספר קורסים
המשבר בבתי הספר הוא בעיה מתמשכת שלא התחילה בקורונה ולא תיגמר כשגל כזה או אחר יחלוף ותלמידים ״יחזרו למסגרות״. Education Week מתאר איך נראית קריסה מערכתית: 40% מהמנהלים הבכירים במחוזות הלימוד (districts) בארה״ב מדברים על מצב חמור מאוד או חמור. משרות הוראה ותפעול שבעבר משכו מאות מתעניינים נותרות ללא מענה או מאויישות באנשים בעלי כישורים בלתי-מספקים, למרות השיפור היחסי בתנאים. כתוצאה - מורים מכלים את ההפסקות שלהם על החלפה בכיתות ללא השגחה, מגישים אוכל במזנון או נוהגים באוטובוס ההסעות. בכמה עשרות בתי ספר גרם המחסור בצוותי הוראה ותחזוקה לסגירה זמנית.
כל הדוחות והעדויות העוסקות במשבר החינוך מדגישים שלא מדובר בתוצאה של הקורונה. משבר החינוך התפתח כאן עוד הרבה לפני, אבל המגיפה הוסיפה שמן למדורה. עוד ועוד מורים כועסים, מתוסכלים ומותשים מוצאים את דרכם החוצה מן המערכת, מגדילים את הפער המוגזם ממילא בין דרישות השטח ליכולות ולמוטיבציות של בתי הספר למלא אותן. מה אפשר לעשות? בואו ניקח תחום שמתמודד עם בעיה דומה - רפואה. הפער בין ההיצע לביקוש גם כאן - הוא מטורף. הרפואה הציבורית מאותגרת, הרפואה הפרטית פריבילגית ואת הפתרונות בתחום הזה מחפשים בעולמות הטכנולוגיים. מיליוני סטארטאפים מייצרים פתרונות שיביאו לעולם רפואה אישית, ביתית, מותאמת אישית, אוטומטית, מבוססת בינה מלאכותית.
למה זה לא קורה בעולם הלמידה? איך זה יכול להיות שבתחומים שממומנים על ידי ממשלות בסכומי עתק ועל ידי לקוחות מן השורה הראשונה במיטב כספם - אין דרישה מובהקת לפתרונות טכנולוגיים חדשניים? אין משאבים שמוקצים לפתרונות דיסרפטיביים אמיתיים? ואיך זה יכול להיות שבקרקע הבלתי מתויירת הזאת, באוקיינוס הכחול הזה, נמצאים כל כך מעט שחקנים טכנולוגיים ונעשה דיסרפשן כל כך מינימלי, שלא באמת מזיז שום מחט?
המעסיקים מתחנפים
בינתיים, בצד השני של המטבע, משבר לא פחות חמור פוקד את עולם התעסוקה. בארה״ב, שם נתנו לתופעה את השם ״ההתפטרות הגדולה״, דווח לאחרונה על 10 מיליון משרות פנויות, שיעור עזיבת משרות שהוא הגבוה ביותר מאז שנת 2000 ושיא באחוז החברות שמשפרות תנאים כדי למשוך מועמדים. ישראל היא לגמרי חלק מהמגמה ומספיק לראות את נאדיר האקרמן ב״ארץ נהדרת״ כדי להיות בעניינים. מה לא נאמר על חברות הטק והסטארטאפים שמנפנפים מול מועמדים לעבודה בתקציבי ענק ופינוקי סרק? על המשרות הפנויות שנערמות אל מול עיניו המתגלגלות של הדור הצעיר? על נסיונות עתירי משאבים לייצר אג׳נדות יש מאין כדי למשוך את עובדי הדור שיש לו את רדאר האותנטיות הכי חזק בעולם? סורי, הם לא מעוניינים.
הקריסה של מערכת החינוך היא לא עניין תאורטי או תופעה שמתקיימת בחלל הריק. היא מייצרת את המציאות שאותה פוגשים המעסיקים מדי יום - דור מאוכזב, יש יאמרו מפוקח, שלא מאמין להבטחות ולא קונה את מה שקנה הדור לפניו. דור שלא מעוניין להסתכל קדימה אל מה שיש לדורות הקודמים להציע, שקוע במסך שלפניו, מחפש מזור ואסקפיזם. האם ניתן להאשים אותם? או שצריך לקחת אחריות על ההצעה ולשנות את לא רק אותה, אלא את כל מערכת ההפעלה? הם מכירים את המערכת הזאת באינסטינקטים הכי בסיסיים שלהם והם לא באו לעולם כדי להיות זוג-עיניים (מונח מתחום השיווק הדיגיטלי שמכמת חשיפה של אנשים לפרסומות), יוזר או בורג במערכת. הם גם לא רוצים לקחת חלק בחברות שמתייחסות אליהם בצורה הזאת ומתעלמות מהצרכים האמיתיים שלהם, עכשיו ובעתיד.
בעולם העבודה כבר מתחילים להבין שאין ברירה. כדי שדור ה-Z ירים את הראש, יישיר את המבט ויעשה לייק - צריך לעבור מדיסקט לבינה מלאכותית ולהביא ערך ברור (שלא צריך להסביר ואם כן - עדיף בוידאו), מיידי, וחיובי להם ולעולם. חברות מצליחות מחשבות מסלול מחדש, מתחייבות לערכים, לאחריות תאגידית, לאימפקט. חברות עתירות משאבים ברחבי העולם מאמצות את המטרות הגלובליות שניסחה האסיפה הכללית של האו״ם בדרך לבניית מעמדן בעולם החדש - מול לקוחות, עובדים, שותפים ועוד. הגופים הללו מבינים שזה הסיכוי היחיד שלהם להישאר רלוונטיים לדור הצעיר של עובדים, של לקוחות, של שותפים עסקיים ולא עסקיים. כדי לשרוד ולהרוויח כסף, הם חייבים לעבור לעולם חדש שלא מונע רק מכסף.
שני צדדים של אותו מטבע
למידה היא תחילת ההתפתחות האישית שתמשיך בעולם העבודה. לכן השינוי בחינוך טמון כנראה בהטמעת התובנות של עולם העבודה. כדי להחזיר את האמון של העובדים ושל התלמידים במערכת, צריך לנסח את המטרות של עולם החינוך מחדש ולהתאים אותן למציאות של 2022 - ברמת התנאים ויחסי העובד והמערכת; ברמת תשומת הלב לאינדיבידואל, בין אם מורה או תלמיד; וברמת סט הערכים שהמערכת מקדמת. חינוך הוא לא באמת בועה שצריך לטפל בה בנפרד, כמו שהגדיר האו״ם (מטרה מס׳ 4), אלא המקום שבו צריך להתחיל להטמיע את המטרות הגלובליות להתפתחות בת-קיימא, כבסיס ליישום במקומות עבודה ובמוסדות אחרים.
החיבור בין עולם הלימודים ועולם העבודה קיים כבר מזמן. חברות כמו מיקרוסופט וגוגל משלבות את התוכנות שלהן בבתי ספר, סטארטאפים וחברות טק אחרות עובדים מול אקדמיות ומייצרים לעצמם לקוחות ראשונים שיהיו שגרירים בחברות שבהן ישתלבו בעתיד. בלימודים היותר גבוהים - פירמות שונות עושות סקאוטינג לתלמידים מצטיינים. אבל שימו לב שהאינטרס שבעדיפות הוא תמיד זה של החברות. כמו שאנחנו רואים בעולם העבודה, התמונה הזאת עומדת להשתנות. השוק שהיה במשך מאות שנים שוק של מוסדות, מותגים ומעסיקים עתידיים, הולך להיות שוק של תלמידים. מוסדות שלא ישנו את המטרות, שלא יעדכנו את ההתנהלות - יקבלו עובדים ותלמידים שמצביעים ברגליים ועוזבים. זה מסר אופטימי - כי זה אומר בהכרח שינוי. דרמטי.
