המשנה ליועמ"ש מודה: יש חסמים משמעותיים בגינם מורגשת מצוקת דיור בישובים ערביים

מצוקת הדיור בישובים ערביים עלתה בשורה של ועדות מאז ועדת אור, שכונסה בעקבות מהומות אוקטובר 2000, הגישה את המלצותיה בספטמבר 2003 ועמדה על הצורך לטפל בבעיות הדיור בישובים ערביים. ביוני 2015 פורסם דו"ח של צוות 120 הימים שבו המלצות אופרטיביות. הדו"ח הזה הוביל להחלטת ממשלה הכוללת הקצאה של 1.2 מיליארד שקל לטיפול בבעיות הדיור. אבל על פי הדו"ח שהפיץ היום משרד המשפטים אחוזי המימוש של התקציבים שהעמידה הממשלה נמוכים והממשלה לא הצליחה לפתור את הבעיות המרכזיות בתחום הדיור ביישובים ערביים. כתוצאה מכך נכתב בדו"ח כי "מצוקת הדיור בקרב החברה הלא-יהודית מורגשת בעוצמה רבה במיוחד בקרב זוגות צעירים שזה אך נישאו".

הדו"ח נכתב על ידי ועדה בינמשרדית שבראשה עמדה כרמית יוליס, ראש אשכול נדל"ן במשרד המשפטים. אך חתום עליו גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ שאף מוזכר כמי שיזם את הקמת הצוות. קמיניץ מזוהה בשנים האחרונות בעקבות תיקון לחוק התכנון והבנייה שהחמיר את האכיפה המנהלית כנגד עבריני בנייה. משום שמירב עבירות הבנייה הן בחברה הערבית ובישובים חקלאיים, שתי הקבוצות האלה רואות עצמן כנפגעות המרכזיות ממנו. הדו"ח מזהה שורה של חסמים שמעכבים בנייה למגורים בישובים ערביים ומובילים למצוקת דיור, ומציע כלים להאצת הבנייה. אפשר לראות בכך הישג מסוים לנציגי הציבור הערביים שטענו כי המדינה מיהרה להחמיר עימם את האכיפה, לפני שפתרה את הבעיות שמלכתחילה אילצו את תושבי הישובים הערביים לבנות בניגוד לחוק.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ צילום: אלכס קולומויסקי

עם זאת הדו"ח מדגיש את חשיבות האכיפה כנגד בנייה בלתי חוקית. כותבי הדו"ח מבהירים כי עבירות בנייה יוצרות עובדות בשטח, מאלצות את התוכניות להתאים עצמן לעבירה, וכך גורמות לחוסר צדק חלוקתי. בשנים האחרונות יש תוכניות שנועדו בין היתר להסדיר את המצב הקיים בשטח. הבעיה היא שבכל תוכנית נדרשת הקצאה של קרקע לצורכי ציבור. על פי הדוח במצב כזה, בעלי מגרשים שלא בנו יאלצו להפריש חלק מהמגרש שלהם לצורכי ציבור כגון כבישים או מוסדות ציבור, ואילו מי שבנה נהנה מהכשרה בדיעבד של העבירה ולא מפריש לצורכי ציבור.

הצוות מציע פתרון לבעיה הזו - במקרה שבו תוכנית מכשירה בנייה לא חוקית באופן שלא מאפשר להפריש חלק מהמגרש, בעלי הקרקע ידרשו לשלם כסף שיופקד בקרן ייעודית לצורכי ציבור.

המלצות בלי שיניים

כותבי הדו"ח זיהו חסמים רבים, ומציגים שורה של פתרונות. אבל על אף הכוונות הטובות הסיכוי שהדו"ח הזה יוביל לשינוי אינו גבוה. ראשית משום שאת הדו"ח הוביל משרד המשפטים, אך את מרבית ההמלצות יצטרכו ליישם מנהל התכנון, רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי. זו אינה החלטת ממשלה מחייבת, ואין מקור תקציבי ברור למימוש ההמלצות כך שקיים ספק אם גופים אלה יתגייסו ליישום ההמלצות.

שנית, בוועדה לא היו נציגים מהחברה הערבית. אלה זומנו לדיונים, קיבלו טיוטה והתאפשר להם להעיר עליה, אך בסופו של דבר על ההמלצות חתמו אנשי משרד המשפטים והן מייצגות את השקפתם.

אגב, מחברי הדו"ח עצמם ערים לבעיה שנובעת מכך שנציגי הישובים הערביים לא מעורבים בתכנון. ולכן ממליצים כי צוותי תכנון ומוסדות התכנון הרלוונטיים יורכבו בעתיד בעיקר מנציגים ערבים.

ד"ר קייס נאסר, עו"ד מומחה לתכנון אומר כי "זהו שוב דו"ח הבא מלמעלה להבדיל מטיפול שאמור להגיע מהרובד המקומי. הדו"ח מתעלם מכך שהרשויות המקומיות הערביות נוטרלו מתהליכי התכנון. המדינה מתיימרת לנהוג בעניין כאילו יש לה את מלוא הידע והניסיון בתהליכי התכנון והשינוי בחברה הערבית, תוך נטרול הגופים המקומיים שהם מפתחות הפתרון, כגון הרשויות המקומיות, הוועדות המקומיות והקהילה האזרחית. הדו"ח הוא התגלמות נוספת לכך שהמדינה מדברת בשפה, אך למציאות שפה אחרת".

להרחיב ישובים ערביים על קרקעות מדינה

המלצה מרכזית בדו"ח היא להרחיב את שיעור הקרקעות בבעלות המדינה שנכנסות לתוכניות בניחה בישובים ערביים. ובנוסף הצוות ממליץ כי המדינה תישא בחלק גדול מעלויות פיתוח תשתיות, ומוסדות ציבור בשכונות חדשות. בנוסף, שיעור השטח שבבעלות מדינה שיוקצה לצורכי ציבור יהיה גדול יותר משיעורו של השטח שבבעלות פרטית. אבל בתמורה המדינה תקבל יותר זכויות בניה.

לאחר אישור תוכנית, מומלץ כי המדינה תוביל את פיתוח ושיווק המגרשים שבבעלותה, בדגש על בנייה רוויה. כך תיצור תקדים של בניה רוויה בישוב, ותעודד גם יזמות פרטית.

להמלצות האלה סיבות רבות, ראשית רוב המגרשים בישובים ערביים הם בבעלות פרטית. הבעיה היא שתוכניות שחלות על קרקע פרטית מתממשות בקצב איטי לאורך שנים. לרוב, בעלי הקרקע מתקדמים בבניה בהתאם לצרכים של בני המשפחה, במקרים רבים אין להם מספיק כסף לבנייה ולמימוש כל זכויות הבניה. בעיה נוספת נובעת מהצורך להקצות חלק מהשטח לצורכי ציבור. צורך שמוביל להתנגדות של בעלי קרקע לתכנון.

ובנוסף לכך, משום שלרשויות הערביות יש קושי כלכלי לממן פיתוח של תשתיות ומוסדות ציבור, בעלי הקרקע חוששים כי מטלות פיתוח המגרש וסביבתו, למשל סלילת דרך, מוסדות ציבור ופארקים, יוטלו עליהם ולכן לא ממהרים לבקש היתרי בניה.