"ת"א בנויה לזוגות עם שני ילדים וכלב, ומתעלמת מלהט"בים"

כשחושבים על הקהילה הלהט"בית בארץ חושבים על תל-אביב. זה כמעט מובן מאליו שמסלול החיים של נערה להט"בית יהיה כרוך בהגירה לעיר הגדולה, ושמסלול חייו של צעיר טרנס* יעבור, בין יתר התלאות, גם דרך תחושת חוסר בטחון פיזי במרחב. אבל האם זה מוכרח להיות כך? האם להט"בים מוכרחים לחיות בעיר גדולה? יש בכלל סיכוי לקיום להט"בי בפריפריה? וגם בתוך העיר – האם האופן בו הבתים, הרחובות והשכונות שלנו תוכננו עונה על הצרכים של להט"בים? את התשובות לשאלות הללו ניסינו לברר בתחילת השבוע בפאנל "המרחב שמחוץ לנורמה", שיתוף פעולה בין ארגון "מעירים" ואוניברסיטת תל-אביב לכבוד חודש הגאווה הלא-שגרתי שאנחנו חווים השנה בצילה של מגפת הקורונה.

הלהט"בים תמיד נמצאו בעיר, אולי הגיע הזמן להתחשב בצרכים שלהם גם בתכנון? צילום: דור זומר

הקשר שבין זהות מגדרית או מינית לתכנון עירוני נראה לרבים תמוהה ותלוש, הרי מדובר במערכת פרקטית למדי שמתעסקת ברובד הגס של החיים האנושיים – בטון, מגדלים, כבישים. איזה קשר מיוחד יכול להיות לה לקהילת הלהט"ב שאין לקהילות אחרות? העיתונאית ג'ין ג'ייקובסתבעה את המשפט שאולי יכול לענות על השאלה הזו: "לערים יש את היכולת המופלאה לתת משהו לכל אחד, רק בגלל, ורק כשהן נוצרות על ידי כולם". כקהילה שבמונחים היסטוריים ימיה מחוץ לארון ולכן ימיה בחיים הציבוריים די קצרים, כ-30 שנים בלבד, ניתן לומר די בבירור שזו קהילה שלא הייתה שותפה לתכנון הערים בישראל, חרף היותה חלק בלתי נפרד מהן.

ג'ייקובס הרגישה שהתכנון בערים, שנשלט על ידי בעלי הון ופוליטיקאים, מבקש, כפי שביקשה המודרנה בעוד הרבה תחומי חיים אחרים, להפוך את האזרח של העיר לאדם יצרני יותר, הומוגני, עם מסלול חיים זהה - כמעט סכמטי. קולג׳, חתונה, משפחה, קריירה. אצלנו תוסיפו לזה צבא. נדמה שהמגלומניה האנושית פוסט-המהפכה התעשייתית הצליחה לשעתק את פסי הייצור גם למרחב הפיזי - באופן שבו מגדלים על מגדלים במרכזי הערים, ופרברים משמימים בפאתיהן הפכו את האזרח האורבני לעוד איבר פונקציונלי במערכת הכלכלית שהעיר המודרנית קידשה. מקסום הרווח מהנדל״ן כמו גם ממי שגר בו ומחיקה כמעט טוטאלית של הבטים תרבותיים וחברתיים של העירוניות.

אז, במחצית המאה הקודמת מחתה ג׳ייקובס על הפיכת העיר לכזו השייכת לעשירים, שמדירה כל זכר לעבר שלה, לסוגים שונים של אנשים, לתרבויות שונות ומעמדות שונים. מחאה על הדרת החריג מהמרחב, הדרת המגוון האנושי שהופך עיר לתוססת ושוקקת ומקום מפגש מרגש.

איל מגדלוביץ, מנכ"ל ארגון "מעירים" הציג את הציטוט הזה של ג'ייקובס בפתח דבריו וטען כי "מערכת התכנון היא מערכת שמשפיעה על החיים שלנו בצורה דרמטית ואין לנו כקהילה את הפריבילגיה לעמוד מהצד ולא להשתתף בדבר הזה". ארגון מעירים, מאחוריו הוא עומד, שם לו למטרה להרחיב את השיח על תכנון לציבור כמה שיותר רחב ובכלל זה גם לקהילה הלהט"בית. הארגון הוא מיזם חברתי של מתכנתים, מתכננים ואדריכלים שהקים מערכת התראות חינמית ישירות למייל עם כל התוכניות המאושרות בוועדות התכנון כדי שכולנו נדע מה בונים לנו ליד הבית ונוכל להיות מעורבים בהליכי התכנון.

איל מגדלוביץ' יזם ומנכ"ל "מעירים"

"צריך להשתחרר מהרודנות של תכנון מגדרי"

ד״ר חן משגב, גיאוגרף, מתכנן וחוקר מגדר ומיניות באוניברסיטת בן-גוריון, וחבר הנהלה בעמותת ׳במקום- מתכננים למען זכויות תכנון׳, טען בפאנל כי ״היסטורית מערכת התכנון מקדמת ערכים הטרוסקסואלים ומתעלמת מהצרכים של להט"בים, מהאופן שבו להט"בים משתמשים במרחב העירוני״. משגב נגע בעובדה כי אמנם בתל אביב אכן קם כבר ב-2008 המרכז הגאה המשמעותי והראשון בישראל, שנמצא במבנה עירוני ומופעל על ידי העירייה, אך בערים רבות אחרות אנחנו רואים תעדוף סטרייטי ברור. בשנים האחרונות, כפי שסיפר ד״ר משגב, אנחנו עדים לשיח הולך וגובר בהקשרים של תכנון ומגדר: ״הטענה היא כי מתכננים צריכים להשתחרר מהרודנות של תכנון מגדרי. אנחנו כבר לא יכולים לדבר רק על גברים ונשים אלא צריכים לדבר על מגוון של כל הזהויות המיניות והמגדריות של אנשים שחיים בעיר״. ואולי יש בטענה הזו משום אמירה משחררת לכלל החברה - התא המשפחתי הנורמטיבי של זוג עם שני ילדים וכלב לא מתאים לכולם, ובכל זאת כך נראות ערים שלמות בישראל. מודיעין למשל היא דוגמא לעיר שכמעט לא מאפשרת חיים מלאים לרווק, או מגורים לזוג סטרייטי שבחר לא להביא ילדים. ״המערכת צריכה להיות רגישה גם לצרכים של להט״בים - ויש לנו צרכים. הבדלים במסלול החיים מכתיבים הבדלים בגודל הדירות או באופן בו משתמשים במרחב העירוני. ומה שחשוב זה שמתכננים יקחו בחשבון שלהחלטות שלהם יש השפעה מכרעת על איך החיים של להט״בים נראים״.

ד"ר חן משגב, מתכנן וחוקר מגדר מאוניברסיטת בן-גוריון

"הגיע הזמן שנהיה אקטיביסטים באזורים הלא רכים - של תכנון"

ד״ר אפרת טולקובסקי, כלכלנית ומנכ״לית מכון גזית-גלוב לחקר הנדל״ן, רואה בתכנון בישראל כיציר של מערכת התמריצים הכלכליים של העיריות: ״מאשימים את היזמים אבל התכנון נעשה משיקולים של מימון על ידי הרשויות״. אם עד כה לעיריות היה משתלם יותר להקים משרדים ומרכזי מסחר ולקחת את הארנונה הגבוהה יותר - כיום בחסות הקורונה מגדלי המשרדים ריקים והעסקים קורסים. ״אנחנו הולכים לקראת גל מיתון מאוד קשה. אם יש ישות מדינתית שתסבול מהמשבר הכלכלי זה העיריות - אני לא אתפלא אם הביטול של המרכז הגאה זה לא תופעה ראשונה של גל של צמצום ההוצאות הציבוריות של העיריות״. הטענה של טולקובסקי היא שהשיח על התאמת התכנון לצרכי הקהילה איננו מספיק, היא דורשת כי חברי הקהילה יתחילו להתעניין ולהתערב במניעים לתוכניות שמאושרות ברשויות, ומשפיעות על חיינו: ״הגיע הזמן שנהיה אקטיביסטים בערוצים הלא רכים האלה של התכנון . תכנון הוא לא רך – תכנון זה בניינים שהסייקל שלהם זה 15 שנה. זה לא מילים של ׳מתאים לא מתאים׳ וג'נטריפיקציה, אלו מילים שקשורות להתרחשויות בין קהילות בעיר". טולקובסקי נתנה כדוגמא את תוכנית הרבעים של מרכז ת״א: ״תוכנית קמצנית ביחידות דיור. בפלורנטין תוקעים מגדלים על מגדלים של דירות 50 מ״ר ובאזור הכי תחבורתי בישראל - רובע ארבע, דירות בוטיק של 120 מ״ר. עכשיו מנציחים את ה-50 שנה הבאות.״

ד"ר אפרת טולקובסקי, מנכ"לית מכון גזית גלוב לחקר הנדל"ן צילום: אוראל כהן

עוד הוסיפה טולקובסקי כי ״הלה"טבים מתרכזים במרכזי ערים. אבל לצערי בישראל יש מעט מאוד מרכזי ערים שהם אטרקטיבים ונעימים, וזה בגלל איך שהתכנון נעשה בישראל ב-20 שנה האחרונות״. טולקובסקי התייחסה לאופן בו התכנון מכתיב יחסים בין אנשים וקהילות בתוך העיר: ״האופן שבו מתכננים ערים בישראל נעשה בלי שום כוונה שאוכולוסיות יפגשו מעבר למעלית. כשאוכלוסיות לא פוגשות אחת את השנייה הן מפתחות אנרגיות שליליות אחת כלפי השנייה. לאנשים שפוגשים אחד את השני יש יותר סובלנות מאשר אנשים שפוגשים רק תדמיות בתקשורת.״אמרה אפרת ששימשה גם בעבר כחברת מועצה בת״א.

תל אביב היא מדינת הלהט"ב

איתי פנקס-ארד, חבר מועצת עיריית תל-אביב-יפו ומחזיק תיק להט״ב בעיר, השתתפף גם הוא בפאנל. לזכותו של פנקס עומדים כמה מההשגים הבולטים של הקהילה הלהט״בית בין היתר הקמת המרכז הגאה העירוני שבמשך שנים רבות היה היחיד בישראל ולמעשה היווה מרכז קהילתי ארצי. ״בת״א אין לנו רובע גאה, אבל כשהתחלתי לבדוק את הנושא של רבעים גאים בעולם ראיתי שהווילג' נוצר בד״כ סביב סוגיות של בטחון אישי. אזורים שהיו קצת נטושים ופתאום הייתה בהם התרכזות של אנשים במקומות ישנים יותר בהם הדירות קטנות והתאימו לצרכים של להט"בים״. גם כיום עומדת לפתחה של עיריית ת״א הצעה להפיכתה של שכונת נווה שאנן לרובע הגאה של העיר. פנקס המשיך ואמר כי ״בת"א הרגשנו שזה לא המצב, יש תחושת בטחון בהרבה מאוד חלקים של העיר. אין צורך ברובע גאה. ברוב מרכז העיר, ואני מדבר על מרכז העיר בצורה רחבה, יש נראות להט״בית ותחושת בטחון״. פנקס גם סימן את האופן בו שילוב הקהילה הגאה בת״א השפיע לטובה על כלל האוכלוסיה בעיר: ״האינטגרטיביות של הקהילה בת״א וההתשלבות של הקהילה הלהט"בית במרחב ההטרוסקסואלי היא פנומנלית ביחס לעולם. אני חושב שרובנו מרגישים כמה בני ברית יש לנו שהם לא מהקהילה - משפחות, חברים וחברות שמאוד תומכים בנו וזה מייצר עירוניות אחרת, סובלנית יותר עבור כולם.״

איתי פנקס-ארד חבר מועצת ת"א-יפו ומחזיק תיק להט"ב

לדעתו של פנקס תל אביב יצרה סטנדרט עירוני חדש בישראל באופן בו רשויות מבינות כי סל השירותים שהן צריכות לספק חייב להתאים גם לקהילה הלהט״בית. ״יש הרבה ערים בעולם שקיבלו את הקהילה ונתנו לה בית אבל כאן העירייה אימצה את הלהט"ב – היא מדינת הלהט"ב. מצב של מצעד מתקציב עירוני לא קיים בשום מקום בעולם. מוסדות גאים בעולם הוקמו בכסף שהקהילות אספו והקימו להן מרכזים בעצמן.״  

"הפריפריה מוצגת כמרחב ריק"

אבל ת"א היא לא חזות הכול חרף השיח הציבורי שהופך אותה לבירת הלהט"ב הישראלית. החוקרת  ד״ר גילי הרטל מהחוג למגדר באוניברסיטת בר-אילן, הקדישה את דבריה בפאנל בכדי לגעת דווקא בקיום הלה"טבי בפריפריה הישראלית ודנה על היחסים שבין המרכז לפריפריה: ״בת״א הפריפריה מוצגת ונתפסת כמרחב ריק, מרחב שמגביל אפשרויות של להט״בים, שאין בו נראות ונוכחות. מרחב של כשלון ללהט"בים. האפשרות לברוח הפכה לציווי, ברגע שאפשר – צריך לעזוב את הפריפריה.״ אבל המחקר שלה מצא כי התנועה מהפריפריה למרכז איננה חד כיוונית: ״זה אולי ציווי שקיים אבל בפועל יש תנועה מעגלית – דינמיקה של תנועה חזרה, זה לא רק לעזוב את הפריפריה אלא גם לחזור אליה".

ד"ר גילי הרטל מהחוג למגדר באוניברסיטת בר-אילן

הנקודה שהרטל מאירה היא נקודה כואבת בחייהם של להט״בים רבים ונקודה מרכזית בשאלה על הקשר בשבין תכנון ולהט״ב - מעבר לחווית הבדידות והתלישות הכרוכה ביציאה מהארון, הציווי הזה גם למעשה מטיל על להט״בים חווית הגירה שכרוכה בניתוק מהנופים והמרחב בו גדלו והגירה אל העיר הגדולה, מכיוון שרק שם יוכלו לחיות בחופשיות כביכול, למעשה הוא הופך את העיר למחנה פליטים להט״בי, ומציג בבירור את ההשפעה של הפריפריה על העיר בחזרה בתוך המשוואה שבין השתיים. ״הרבה פעמים החזרה לפריפריה היא סיפור על אכזבה מהמרכז. המעבר למרכז מלווה על חלום של קהילה שוקקת וחיים להט״בים נפלאים ובפועל המצב רחוק מזה, מדובר בעיקר בהרבה חוסר שייכות וחזרה לפריפריה עם הזנב בין הרגליים״. נקודה נוספת שדיברה עליה הרטל היא שיח חתרני של אקטיביסטים להט״בים בפריפריה כלפי המרכז וכלפי ארגונים שהלב שלהם במרכז. ובעיקר כלפי השיח שרואה את הפריפריה כמרחב ריק מפוטנציאל קווירי, ריק מרדיקליות מיכולת לעשות שינוי, ריק מתרבות".

לא הכל זוהר בעיר

נווה שאנן בת״א, אותה חקרתי אני, הוצגה כמקרה בוחן לאופן בו תכנון עירוני כושל מייצר הפרדה של קהילות, תחושות זרות ושיסוי. נווה שאנן של היום נחשבת למרכז עולה של גברים הומואים, הסיבה שמתגוררים בה בעיקר גברים היא משום תחושת הבטחון הירודה בשכונה עם אחוזי הפשיעה הגבוהים בישראל שמדירה דה-פקטו נשים מהמרחב הציבורי.

רחוב י.ל פרץ בנווה שאנן: מרכז עולה של גברים הומואים והדרת נשים מהמרחב הציבורי צילום: איל מגדלוביץ'

במחקר על ההיסטוריה של השכונה דרך תוכניות מתאר ותב״ע, מהקמתה של השכונה ועד היום, הואר האופן בו הפכה נווה שאנן למקום רווי פשיעה הסובל ממרכז עירוני גס ומגושם. מתב״ע 44 ותב״ע F - תוכניות שהתמקדו בהפרדת השימושים המותרים בת״א בין מסחר, תעשיה, תעסוקה ומגורים - אך בפועל התוכניות התעלמו המעובדה שאושרו לאחר שכבר התגוררו בה בנ"א ובמקום לייצר הפרדת שימושים יצרו עירוב שימושים מהסוג המסוכן ביותר.

במידה רבה התוכניות האלו יצקו את התוכן למושג "דרום ת"א" כפי שאנחנו מבינים אותו כמרחב אקס-טריטוריאלי, חסר חוקיות וסדר. תוכניות שמשקפות גם הבט שקשה להתעלם ממנו וזה ההשפעה של הערכים של העומדים בראש מערכת התכנון על החיים של האזרחים, שכן בקריאה את הפרוטוקולים של הוועדות שדנו בהן לא ניתן להתעלם מהניחוח הגזעני של הגוורדיה התל-אביבית של שנות ה-30 כלפי "תושבי השכונות מדרום". התפיסה של הדרום כפריפריה, ממש כפי שהגדירה זאת ד"ר הרטל - כמרחב ריק, עמדה בבסיס ההחלטה להפוך את רחובות השכונה לאזור תעשייה מגושם עם שימושים מותרים של תעשיות נפט, חומרי בניין, מסבים למנועים ושאר שימושים שיוצרים רחובות נטושים בלילה וברוטליים וסואנים ביום. יחד עם התחנות המרכזיות, הישנה והחדשה, שהפכו לסממן המובהק של תכנון  השכונה כפונקציה שירותית של מרכז תל-אביב ולא מקום שראוי לגור בו.

י.ל פרץ בת"א צילום: דור זומר

כך הפכה נווה שאנן לזירה של סחר בסמים וזירה שגובה מאות קורבנות למעגל הזנות כאשר רבות מהן שייכות לקהילה הטרנסית. אחת הטענות בנושא הזה היא שדווקא בת״א זו שרואים בה מרכז להט״בי-ליברלי משגשג, אנחנו עדים לתופעה בה התכנון מייצר הפרדה של הומואים מלסביות, של גברים מנשים. אנחנו עדים לקהל של גברים שמרגישים שהם מוכרחים לחיות בת"א אך לא יכולים להרשות לעצמם דירה במרכז העיר, עוברים לנווה שאנן. אותם גברים פעמים רבות נאבקים על השפיות במרחב הציבורי, בדיוק מול חברות הקהילה שלהן מהקהילה הטרנסית. במקום מרכז תעסוקה לקהילה, או מרכז יוע לנשים טרנסיות בזנות אנו רואים מרחב שמפריד את האותיות בלהט"ב אחת מהשנייה,תכנון שמייצר שיסוי ומאבק של כל אוכלוסייה באוכלוסייה אחרת.

גדי טונס, עומד מאחורי מיזם "ניו שאנן" שמבקש להפוך את נווה שאנן לשכונה גאה

בהמשך הדברים הציג גדי טונס את מיזם "ניו שאנן" - מיזם שהגה ביחד עם מוטי כ״ץ, חבר ועד שכונת נווה שאנן, והם מבקשים להפוך את נווה שאנן לרובע הגאה של העיר. במסגרת המיזם הם מכירים בעובדה שבתור התחלה יעברו לשכונה בעיקר גברים אך הם מבקשים לעשות לה מתיחת פנים "השכונה יכולה להפוך לשכונה טרנדית עם אמנות ובתי קפה- וזה לא כזה רחוק". טונס הוא סמנכ"ל פרוייקטים ולקוחות בחברת ההייטק Idomoo, ומבקש להפוך את השכונה למרכז אמנות ויזמות עירוני. המיזם לוקח כדוגמא את שכונת צ'לסי בניו-יורק, שכונה עם עבר קשה שהפכה לשכונה יוקרתית וטרנדית במנהטן. "המרכז יכול להתרחב לנווה שאנן, היא ממוקמת מצויין תחבורתית, והיא צמודה למרכז העיר. הקו הירוק והסגול הולכים לצטלב בגינת לוינסקי, והשכונה סמוכה לרכבת ההגנה. כבר היום יש בה 120 פרוייקטים חדשים שעומדים להתאכלס, היא לא תראה כפי שהיא נראית היום כך או כך. השאלה אם העירייה תשקיע את המשאבים בלהפוך אותה לשכונה גאה". הם מקווים לפתוח מרכז גאה בשכונה ולעודד עסקים גאים, בתי קפה, מעצבים צעירים וסטרטאפים בראשית דרכם.

אולי מיזם גאה בנווה שאנן הוא נקודת קצת של ג'נטריפיקציה שמתעלמת מהקהילות שמתקיימות בשכונה כפי שחלק מהמשתתפים בפאנל ביקשו לומר, אולי מערכת התכנון אכן גסה מידי ואין לה יכולת לפתח קשב לרחשי הלב של קהילות, אולם הבטוח הוא שההשפעה של מערכת התכנון על החיים הלהט"בים כבר כיום היא דרמטית הן בהבט הלהט"בי גרדא והן בהבט האזרחי הרחב יותר.

הקיום הלהט"בי בערים הגדולות נכח בהן הרבה לפני שהחליטו לחבר את האותיות הללו יחד, הרבה לפני שהמציאו את המילה הומוסקסואל, והרבה לפני שהעיר עצמה הפכה למעצמה הכלכלית והתשתיתית שהיא היום. פרקטיקות נונ-קומפורמיות הצליחו להתקיים בחופשיות יחסית בערים בגלל הקסם שהיה בהן גם בימי הביניים, כשהן היו סמל לאיכות חיים ירודה וצפיפות ולא סמל ליוקרה כפי שהן נתפסות היום. הקסם הוא היכולת להיות אנונימי ולכן חופשי להיות ולעשות מה שתחפוץ אך בו בזמן להנות ממפגש אנושי, ממגוון אנושי ומאפשרות לקהילה תוססת.

אלו הדברים שיצרו את המרחב שמחוץ לנורמה כמרחב של פוטנציאל משחרר, לא רק ללהט"בים, אלא לחברה כולה, מרחב שאפשר דרכו להיחלץ מגלגלי הנורמליות השוחקים ולהתמסר לאנושיות שהיא בהגדרתה כבולה רק לביולוגיה שלנו, ולא לקטגוריות נוקשות של נרומלי יותר ופחות. כך, גם התכנון הסטרייטי כובל אותנו ואת החברה כולה לתבניות מגדר. כפי שהגדיר זאת פוקו בספרו "על המיניות", מטרת הסימון של החריגות המגדרית והמינית נועדה "על מנת לגרש מן המציאות את צורות המיניות החורגות מן הכלכלה הנוקשה של הרבייה, באמצעות אמירת לאו לפעילויות הבלתי פוריות, החרמתן של ההנאות הצדדיות וצמצומן או מניעתן של הפרקטיקות שמטרתן לא הייתה העמדת צאצאים".