אבסורד בחסות החוק: דיור בר־השגה לעשירים

מאז הוכנס הביטוי "דיור בר־השגה" לשיח הציבורי בימי מחאת קיץ 2011, מלאה הארץ בהצעות חוק, יוזמות עירוניות ואף קמפיינים פרסומיים בנושא. אך רוב היוזמות המתויגות כך אינן מספקות באמת את המוצר, וכזאת גם יוזמת החוק שמקדמים כיום הח"כים רועי פולקמן ורחל עזריה. שכן דיור בר־השגה לא נועד, וממילא גם לא יכול, לסייע לכלל האוכלוסייה. מי שמתעקש לייעדו לכלל האוכלוסיה מוביל לכך שאף אחד לא באמת יוכל לקבלו.

מאז החלו מדינות מערב אירופה לקדם דיור מסובסד לפני יותר מ־100 שנה, בכל גלגוליו ובכל צורותיו, נשען ההיגיון של דיור כזה על קיום אוכלוסיית יעד כלשהי. בחלק גדול מהמקרים מדובר היה בשכבות עניות ממש, אך כיום, במרכזי ערים בעלות לחצי ביקוש גדולים לדיור דוגמת ניו יורק, פריז או לונדון, מיועדת ההטבה גם לבעלי הכנסות בינוניות מעשירונים 8-7, שגם עבורם כבר הפכו מחירי השוק באותם ערים לגבוהים מדי.

הדמיית פרויקט גני שפירא, דיור בר השגה בת"א הדמיה: מילבאואר אדריכלים, צילום: שי אפשטיין

אין מדובר רק בסיוע לבני אותן השכבות, כי אם גם בהבנה שעיר שהופכת להיות נגישה למגורים לעשירים בלבד היא עיר נכה, וריכוזם של בני ההכנסות הנמוכות בפריפריה הגיאוגרפית בלבד הוא חומר נפץ חברתי. היצע מגורים לעוסקים במקצועות ההוראה, הסיעוד, הניקיון, השיטור, האמנות ושאר משלחי יד שהתגמול בעדם צנוע, חיוני לא רק מסיבות של צדק חברתי. הוא חיוני בעיקר ליצירת חברה מגוונת ובריאה.

לעומת זאת, הרעיון שעל המדינה או הרשות המקומית להתגייס ולספק ממשאבים ציבוריים סיוע בדיור ללא כל מבחן הכנסה, באופן שיאפשר גם לעורכי דין, הייטקיסטים ואפילו ח"כים בעלי משכורות שמנות הוא אבסורד, ולא לחינם הוא אינו קיים בשום מקום בעולם. ברמת משכורת של 20 אלף שקל ומעלה, רוב הדירות בישראל הן בהישג יד.

מי שדוחף להכניס גם את האוכלוסייה המשתכרת היטב למעגל הזכאים, עבור מוצר שמעצם הגדרתו מוקצה בחסר, מבטל למעשה את יכולתו של מי שבאמת זקוק לדיור בר־השגה להשיגו, שכן הוא מפחית את סיכויי הזכייה למינימום עבור כולם.