"אין כמות דינמיט שתספיק כדי לתקן את מחיר למשתכן"

לאחר שנבחר האדריכל דוד קנפו לתפקיד כיו"ר עמותת האדריכלים לפני כחודשיים, הוא מצא את עצמו בעמדה מעט מוזרה. מצד אחד הוא עומד בראש הארגון המקצועי הגדול ביותר בתחום; מצד שני משמעות התואר בפועל, מבחינת יכולת השפעה, על הנעשה בתחום התכנון בישראל, היא כמעט אפסית. לאורך השנים האחרונות, וגם היום, נעדרו 10,000 האדריכלים הפועלים בישראל מהשיח הציבורי בתחום, וזאת דווקא בימים של משבר דיור הולך ומחריף, ונסיונות ממשלתיים להאיץ ולייעל את הבנייה. בכך, הותירו האדריכלים את הבמה לבעלי מקצוע אחרים בענף דוגמת הקבלנים, שארגונם היציג — התאחדות בוני הארץ — נחשבת למשפיעה; ואפילו לשמאים, שעל אף מספרם המצומצם (חמישית ממספר האדריכלים) מאוגדים במסגרת לשכה בעלת מעמד סטטוטורי, והם משפיעים על סדר היום.

את האחריות למצב הזה, מטיל קנפו בראש וראשונה על האדריכלים עצמם. "נטשנו את העמדה. לא עניין אותנו להיות במוקדי קבלת ההחלטות, ולא הבנו שזה גרם לכך שלא סופרים אותנו", הוא מכה על חטא. התולדה של אותה היעדרות מהשיח הביאה לדברי קנפו להחלשת מעמד האדריכל, שבאה לביטוי למשל בהעברת חלק מסמכויותיהם להנדסאי הבניין, המוסמכים כיום לתכנן מבנים של עד ארבע קומות.

דוד קנפו, יו"ר עמותת האדריכלים צילום: עמית שעל

ואולם השלכה הרבה יותר דרמטית של המעמד הציבורי הלא קיים של האדריכלים היא כזו שבה יכול להבחין כל מי שנחשף לשכונה חדשה שבנייתה הסתיימה לאחרונה: תכנון גרוע. בכל רחבי ישראל נבנות ומתוכננות כיום שכונות, אשר לא פעם מנותקות מהעיר, נעדרות עירוב שימושים וסובלות מבעיות תחבורה קשות.

חייבים לקחת אחריות

קנפו רואה קשר ישיר בין התכנון הגרוע לבין המעורבות הרפה של האדריכלים בקביעת מדיניות התכנון וקבלת הדרישות שמוכתבות להם ללא ערעור. "זה אינטרס לאומי שהאדריכלים יחזרו ויקבלו את מפתחות התכנון מהפוליטיקאים והממשלה, כי זה יבטיח לכולם חיים טובים ונכונים יותר. אנחנו מנסים לשנות את המודעות של ציבור האדריכלים כלפי המקצוע כדי שיקחו יותר אחריות, גם במחיר של מאבקים, כדי שיוכלו לחזור לשולחן התכנון. אבל זה מהלך שלוקח הרבה זמן ואני לא בטוח שנספיק להדביק את המהלך הנוכחי של הבנייה המאסיבית".

כשקנפו מדבר על הבנייה המאסיבית הנוכחית, הוא מתכוון כמובן גם לשכונות "מחיר למשתכן", הנבנות כיום בהיקף כולל של עשרות אלפי יחידות דיור. "נקודת המוצא היא כמה מהר אני יכול לבנות מ"ר הכי זול, ואז התוצאה היא קופסאות משמימות ובלתי ראויות למגורים. באותו הכסף תוכל לייצר סביבה אחרת לגמרי שתעשה חיים טובים לקהילה. הכל תלוי בנקודת המוצא של המתכננים. כיום נקודת המוצא היא לא תכנונית. לכן, כל זמן שלא נשנה את המודל התרבותי ואת ההנחיות התכנוניות, אין סיכוי שנעשה משהו חדש. בדירות, בניגוד למוצרים אחרים, אחרי שבונים אין אפשרות לתקן את זה יותר, אין כמות דינמיט שתספיק לתקן את העוולות של מחיר למשתכן".

מה יקרה לשכונות "מחיר למשתכן" בעוד 30־20 שנה?

"חלקן יהיו שכונות עוני, על פי ההגדרה המקובלת לשכונות עוני — המקום הכי זול בעיר, ואלה יהיו המקומות הכי זולים בעיר. זוג שרוכש דירה במחיר למשתכן לא עושה עסקה טובה. ההנחה הכלכלית היא שהביקוש קשיח, אבל אני חושב שעשר שנים קדימה זו השקעה גרועה מאוד. השוכרים לא יגיעו לשכונות הפריפריה והזוגות הצעירים יבינו שהם קיבלו מוצר פגום".

עוד מבקר קנפו את שלל השכונות הפרבריות המיועדות לזוגות צעירים, הנבנות כיום בהמוניהן על פי הדגם של קריית השרון בנתניה. "זה אסון טבע, כי זה אומר שבראשית חיי השכונה יש מחסור אדיר בגני ילדים, אחר כך מחסור בבתי ספר על־יסודיים, ואחרי שכיתות גן ובתי ספר נבנו בהמוניהם כדי לספק את הדרישה, בתוך שנים ספורות הכל עומד נטוש. הפתרון הוא פרוגרמה קהילתית, כפי שנעשית למשל בברלין, לפיה בכל בניין ייועדו חלק מהדירות למשפחות חלק לקשישים וחלק לסטודנטים, ואני הייתי מוסיף גם חלק למוגבלים".

איך אפשר היה לתכנן את אותן השכונות באופן מוצלח יותר?

"אני שואל את עצמי כל בוקר מחדש מהי עירוניות ישראלית ואני מודה שאין נוסחה. בהיסטוריה הקצרה שלנו רואים תופעות בלתי מוסברות, כמו רחובות מסדה והלל בחיפה שהפכו להיות מרכז עירוני תוסס ומרתק שמפגיש בין ערבים ויהודים, משכילים ופחות משכילים ונוצר מקום נהדר בלי שאדריכל תכנן את זה. לעומת זאת, יש מקומות שתוכננו בקפידה כמו כיכר אתרים, שלא הצליחו. יש עקרונות ידועים לעירוניות טובה, אבל ברוב השכונות החדשות לא מיישמים אותם במודע: אין עירוב שימושים, אין עירוב של אוכלוסיות וקבוצות גיל שונות".

נחוצה התנגדות עממית

קנפו, בן 64, נולד במרוקו, עלה לישראל בהיותו בן 13 ומתגורר כיום בחיפה. את הכשרתו כאדריכל עשה בטכניון והמשיך לתואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בין היתר, רשומים על שמו תכנונם של מבנה שגרירות ישראל בפריז, היכל התרבות בחבל מודיעין וקריית הכיבוי וההצלה בראשון לציון. לפני חדשיים נבחר על ידי חברי עמותת האדריכלים לתפקיד היו"ר, והחליף את האדריכל אלי פירשט, אשר כיהן בתפקיד שנים רבות.

את תפקידו מתחיל קנפו בימים שבהם מתפתחת מחאה אזרחית הולכת וגוברת שזכתה כבר לכינוי "מחאת התכנון": מחאה של תושבים מודאגים שדורשים כי הבנייה באזור מגוריהם תיעשה באופן מרוסן ותוך הסתמכות על תשתיות מספקות. קנפו וחבריו האדריכלים קואים במאחה סוג של "הרמה להנחתה", וכתהליך שעשוי לחשוף את הטיעונים שהם עצמם טוענים כבר לא מעט שנים, ללא הצלחה מרובה.

"אני בונה על כך שתיווצר התנגדות עממית שהיא חוץ־מקצועית כפי שקורה היום נגד תוכניות המתאר בכפר סבא, הרצליה, הוד השרון וכו'. אני מקווה גם שהממשלה תגיע למסקנה שאין צורך לספק 200 אלף דירות במחיר למשתכן ותעצור סביב ה־60־50 אלף יחידות דיור. אנחנו צריכים לצעוק יחד את הצעקה".

אולם גם במקרה זה, מודה קנפו כי האחריות למדיניות התכנון הנוכחית מונחת לפחות בחלקה על כתפי האדריכלים: "נניח שאתה יוצא לצלם את הארץ עבור דודה שלך מחו"ל ואתה לא רושם ביומן איפה היית, אתה עלול לצאת עם סט תמונות זהה שצולם בעפולה, ביקנעם, באשדוד, באשקלון והכל נראה אותו הדבר מפני שזו בנייה קבלנית שמשכפלים בה משכונה לשכונה, מפני שהאדריכלים צמצמו את מרחב המחייה שלהם לחתימה על היתרי הבנייה ותו לא".

זה לא מסתדר עם ההכשרה הארוכה של אדריכלים.

"נכון, הייתי מאוד שמח אם הייתי יוצא אל הרחוב ורואה ניצוצות אדריכליים ורעיונות מטורפים, אבל קורה דבר הפוך. כל הרגולציה הזאת רק מייצרת קופסאות מגורים עוד יותר אפרוריות מאשר הקופסאות שהיו כאן קודם. אנחנו הופכים להיות מומחים לרגולציה, ובמקרה הטוב מעצבים של חזיתות אבל תכנון — יוק".

זה קורה גם בגלל שהמטרה היא ליצור דיור זול.

"הרצון לחסוך" הוא תירוץ. כשאנחנו נוסעים לחו"ל, אפשר לראות שאפילו בפבלות של דרום אמריקה יש חן ארכיטקטוני, אף שהם בנויים בזיל הזול. כלומר, לתרבות של איכות אדריכלית ומרחב ציבורי שמאפשר קהילתיות אין שום קשר לכסף".

אז איך אתה מסביר את זה? הרי הכישרון קיים.

"הכישרון קיים, אבל הוא מדוכא. הוא מאופסן וכעבור זמן אדריכלים מבינים שאין תגמול לכישרון אלא תגמול להיעדר כישרון, תגמול להתחמקות רגולטיבית. כלומר, אתה אדריכל יותר טוב אם אתה יודע 'לגנוב' כמה מ"ר לטובת היזם, אתה אדריכל יותר טוב אם אתה יודע לעגל פינות. המלה 'גניבה' ממש עולה בישיבות עם קבלנים, הביטוי הזה הוא תוצאה של התרבות שהשתרשה כאן. במדינת ישראל עוד לא השתחררנו מתרבות הפלמ"ח שהיא בין היתר לגנוב ולעגל פינות. כשעליתי לארץ לקח לי זמן להבין את זה.

"כשאני שומע את המונח 'תעגל לי פינה' אני נחרד. אדריכל צריך לייצר תכנון אופטימאלי, הוא לא צריך לגנוב פינה. בארץ מאלתרים, באירופה אם אני אגיד לאדריכל גרמני לאלתר הוא יהיה במבוכה, זה לא קיים שם. בארץ הפכנו את זה לאמנות ואם לא נתיישר מיד, אנחנו נאבד את זה".

מה השתנה? כשמסתכלים על השיכונים של פעם קשה לקרוא להם יצירה ארכיטקטונית.

"בראשית המדינה אפשר היה להגיד שכל עיירות הפיתוח נראות אותו הדבר ולרוב זה נכון. אבל גם אז, משרד השיכון, שכיום מושמץ בלי סוף, מימן כל מיני ניסיונות כמו שיכון רבע הקילומטר בבאר שבע. היו גם שכונות שניסו להתמודד עם האקלים הישראלי, והיום מגיעים לכאן מכל מיני מקומות בעולם לבאר שבע כדי ללמוד את הברוטליזם של הבנייה בבטון החשוף שישראל התאפיינה בה. באותם ימים הראייה היתה סוציאליסטית, והתכנון באותן תבניות של שיכונים עממיים אכן יצרה חלוקה מאד שוויונית בין השכנים. ההסתכלות על סוג התכנון הזה כיום ככישלון נובעת גם מתוך המעבר שאנחנו עשינו כחברה מסוציאליזם לקפיטליזם".

הנחות למצטרפים

מוכשרים, לומדים קשה, אבל לא מאוגדים

תהליך ההכשרה של אדריכל בישראל הוא ארוך ומורכב. מדובר בתקופת לימודים של חמש שנים שמיד אחריה באה תקופת התמחות של שלוש שנים, בשכר נמוך של 6,000־5,000 שקל, כאשר רק בסיומה נבחנים האדריכלים במבחנים שנחשבים לדרקוניים.

כיום בישראל כ־10,000 אדריכלים, אך רק כ־1,200 מתוכם מאוגדים תחת עמותת האדריכלים, אשר פועלת תחת לשכת המהנדסים ונחשבת לגוף המייצג המרכזי של העוסקים בענף. במקביל לעמותה, פועל גם פורום האדריכלים הצעירים אשר פרש מהעמותה מתוך מטרה למצוא פתרון לבעיות הצעירים המועסקים בתחום — כמו השכר הנמוך, תקופת ההכשרה הארוכה ומעמד האדריכל בישראל אשר נחלש במיוחד אל מול התחרות הגוברת מול ההנדסאים, אשר החוק מתיר להם לתכנן מבנים של עד 4 קומות.

גוף נוסף שמאגד בתוכו אדריכלים הוא ארגון המהנדסים והאדריכלים העצמאיים בישראל. לפי קנפו, יש לא מעט אדריכלים שרשומים ביותר מאיגוד אחד, ואחרים שלא רשומים כלל. בכוונתו לעודד אותם לחזור אל ארגון העל — עמותת האדריכלים, בין היתר על ידי הנחות ומבצעים שיפחיתו מדמי החבר.