"דיור בר־השגה זה חשוב, אבל צריך גם עיצוב בר־השגה"

ספרי האדריכלות של אורלי רובינזון הפכו כבר לקלאסיקה ישראלית. לפני כ־12 שנה, כשהוציאה את ספר שולחן הקפה המהודר הראשון שלה "חדרים", היא היתה אחת הראשונות להביא את סצנת האדריכלות הישראלית להמונים. הספרים שלה, שבהם היא הציגה לאורך השנים עבודות מוקפדות של מיטב אצולת האדריכלים הישראלית, ואת אצולת הלקוחות שלהם, נמכרו באופן שהפתיע אפילו את ההוצאות לאור שבהן פורסמו.

דפדוף בספרים של רובינזון מעלה את מה שהתרגלנו מאז לראות בז'ורנלים ואתרי עיצוב: טרנדיות, קווים נקיים ומדויקים, ניקיון עיצובי, מינימליזם, ועיצוב ויוקרתי מהסוג שמשאיר את הקוראים חולמים בהקיץ, מדמיינים את עצמם חיים בבית שידם לא תשיג לעולם. עם השנים הקיטוב בין העיצוב החלומי והיקר להחריד הזה ובין המציאות הלך והעמיק: בעוד המעמד הבינוני הלך ונשחק, ובעוד יוקר המחיה הפך למכביד ומעיק - האלפיון העליון המשיך לבנות, לרהט ולעצב בעלויות בלתי נתפסות. בעוד הבעלות על דירה צנועה הפכה בישראל לחלום בהקיץ או לשעבוד חונק, השפיץ של הסקאלה הכלכלית המשיך להציג דירות ובתים מהודקים על גבי שערי מגזינים ובאתרי עיצוב מפתים. כמו הנתונים הכלכליים שאליהם הורגלנו בעשור האחרון על הפער העצום ההולך וגדל בחלוקת ההכנסות וההון במשק, כך גם הלכו והתרחקו הבתים המעוצבים מהישג ידה של שאר האוכלוסייה. העיצוב והארכיטקטורה הם במקרה הזה לא יותר מביטוי להתפלגות הכנסות ויזואלי. הסיבה שבגללה יצאו הישראלים לרחובות בקיץ של 2011.

ביתה של רובינזון בעין ורד. "את שולחן הנגרים קיבלתי מנגרייה שפונתה, כוננית המגירות נרכשה באחת מרשתות השיווק, הדלת מתחת לכיור היא דלת עץ פשוטה, וכל פתרונות האחסון בוצעו באמצעות סלסלות פשוטות ופתוחות" צילום: איתי סיקולסקי (מתוך הספר "אדריכלים/בתים")

אבל כפי שהמחאה החברתית בישראל מסרבת לגווע, כך גם אי־השקט של רובינזון הלך וגדל. הבית היחסית צנוע שלה בעין ורד, שהמרחק בינו לבין הבתים שהיא מציגה בספריה דומה למרחק העיצובי בין מחלקת המטבחים בסניף איקאה בנתניה לסניף בולטהאופ בגני התערוכה הישנים של תל אביב, המשיך להזכיר לה מי היא ומהיכן באה.

"אני גרה בבית משופץ בן 50 שנה שהוספנו לו אגף", היא אומרת בשיחה אינטימית ל"כלכליסט". "זה היה צריף פעם. והאמת היא שהתקציבים שלנו לשיפוץ היו מאוד מוגבלים. למעשה, נוצר פער מאוד גדול בין החיים שלי לבין מה שהספרים שלי הציגו, ולא אחת אנשים שהיו מגיעים אליי היו מתאכזבים. זה חשוב כדי להבין את מה שקורה בימים אלה".

ומה שקורה לרובינזון מקביל אולי לעזיבה של האי שאותו הציגה בעשור האחרון. בסוף דצמבר היא קיבלה הודעה פרטית בעמוד הפייסבוק שלה, שאחריו עוקבים כמעט אלף ישראלים: "אורלי, שלום. שמי אנט ויש לי את מרבית ספרייך, שהם נפלאים בעיניי. אבל אני עדיין מחכה לספר שבו תתעדי בתים של אנשים מן היישוב, אנשים כמוני. אנשים שעשו יש מאין עם רעיונות מקוריים. לצלם ולתעד בתים של עשירים זו לא חוכמה. יש אנשים שגרים בעיירות פיתוח, בבתים מהממים לא פחות".

אורלי רובינזון צילום: עמית שעל

ההודעה הזו שאותה פרסמה רובינזון בעמוד שלה, הביאה מבול של תגובות תומכות ונלהבות, ועוררה דיון עצום שאליו נסחפו ארכיטקטים מכל רחבי הארץ. "100 תגובות היו לפוסט הזה", משחזרת רובינזון, "וזה מיד נגע לי בנקודות מאוד אישיות. כמה נכון, כמה מתאים, כמה בזמן. זו היתה קריאה לפעולה".

התגובה של רובינזון לא איחרה לבוא. "אני שמחה לבשר שהחלטנו כמובן להרים את הכפפה, להתחבר לייעוד שלנו ולצאת עם ספר העיצוב החברתי הראשון", היא בישרה בפייסבוק. "קיבלנו המון תמונות מאדריכלים, מעצבים ובעלי בתים, קיבלנו פניות מאתרי אינטרנט גדולים שביקשו לתעד את המהלך, וגם פניות מגורמים שיוכלו לעזור במימון. חשוב לי, חברים, שתהיו שותפים לדרך, מעורבים ואפילו מחליטים. נתחיל עם תמונות והמלצות שלכם. בבקשה, המשיכו לשלוח המלצות, והמשיכו לעשות בתים מפנקים, אמיתיים ומרגשים".

בית בעיצוב מרב זהר. שילוב של כתמי צבע עם פריטי וינטג' כמו כורסה ששוחזרה בהדפס מודרני, שולחן שרגליו נצבעו ב"גרביים" וכוננית משופצת צילום: שי אדם

"אני צריכה לעשות תיקון"

רובינזון מכנה את הספר "חברתי־שיתופי". "זה ספר שהתוכן שלו יוכתב על ידי הגולשים", היא מסבירה: "הבחירות להצגת הפרויקטים ייעשו על ידיהם, ההצעות יבואו מהם ואנחנו אפילו חושבות - אני ושותפתי לעשייה חווה חן - שננסה לממן את הספר במימון המונים, דרך הרשת. אני אפילו לא בטוחה שהספר ייצא בהוצאת דפוס; אני רוצה שהוא יהיה פרויקט חברתי מאל"ף ועד תי"ו ושיהיה נגיש לכל מי שרוצה לעיין בו. לכן נדפיס אותו במימון גולשים, ואולי גם נשווק אותו רק דרך הרשת ונחתוך את העלויות - לא רק של ההוצאה אלא גם של החנויות, כך שהוא ייצא זול משמעותית. נגענו כאן בנושא טעון, בנושא שהוא רחב יותר מעיצוב, ויש לנו תפקיד ליצור כאן סוג של תיקון, לפחות בתחום שבו אנו עוסקות".

"אנחנו באות מז'אנר של בתי יוקרה", מתוודה רובינזון, "אבל בעצם אני מבינה שפספסתי קהל אדריכלים עצום שמשרת את רוב האוכלוסייה, שזה כל הדירות בכל הערים. פספסתי את העבודה של אדריכלית שאני מכירה בבאר שבע, ואדריכלית אחרת שעובדת ללא הרף בגליל. וכמובן, רוב האוכלוסייה הישראלית מעצבת ומתכננת לא אחת את הבתים והדירות שלה בעצמה, וזה בעצם לא נכנס לספרים שלנו כי אנחנו תמיד חיפשנו את מראה ה'בר רפאלי' הנוצץ. אבל ההפסד הוא כולו שלנו. יש אלפי בתים ברחבי הארץ שמעוצבים באופן מדהים בתקציבים אנושיים, ואנחנו היינו עסוקות בלהראות טרנדים, ובזמן הזה הפסדנו את הבתים עם הנשמה: בתים של אוספים אישיים, של מוזיקה וספרים, של אנשים שלא מחביאים את עצמם ואת טעמם האישי, שעבורם העיצוב הוא כלי שרת לביטוי אורח חיים, ולא טרנד".

כתמי צבע עם פריטי וינטג' צילום: שי אדם

ההכנה לספר השיתופי של רובינזון כבר התבשלה אצלה בספר האחרון שפרסמה, "עיצוב רגשי". הספר, שעסק בעיקר בבתים עם נטייה אקולוגית, היווה אישור לתחושותיה של רובינזון ולביקורת שהתגבשה אצלה על הפער בין העיצוב הנגיש לאליטיסטי. "בעבודה על הספר הירוק גילינו שמשפחות שבנו בתים עם גישה יותר אקולוגית, הבתים שלהן הם גם יותר רגשיים. אלו משפחות שהגרעיניות שלהן התחזקה: הן מבלות יותר בבית, עובדות יותר בבית, מבשלות יחד, מארחות יותר, מגדלות ירקות ופירות בגינה, הבית שלהן הוא מרכז חייהן. כשאתה נכנס לבית, הבית מספר לך מי גר שם. ומה שמדהים הוא שהספר הזה, שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות רק לפני כמה חודשים, כבר הודפס במהדורה שנייה. פשוט התחברו אליו ברמות מדהימות. השוק כבר רווה מהאובר־עיצוב הזה, שאנחנו רואים בכל מקום". את המסר הזה רובינזון העבירה בוועידת הנדל"ן שנערכה באילת בנובמבר האחרון, שם היא העבירה סדנה בשם "מהרגש אל הפונקציה - בעקבות הבית הרגשי". "העיצוב הפך לדת עבורנו והאדריכלים למגה־סלבס, אבל במקביל התרחשו דברים אחרים כמו מחאת האוהלים והיכולת הפוחתת של אנשים לרכוש דירה. הקריאה שלי בכנס פנתה לארכיטקטים שלדעתי להם יש אחריות ליצור חלל לחיים משפחתיים. הרעיון הוא שלצד דיור בר־השגה צריך להיות גם עיצוב בר־השגה. אחרי שנחנקת על תשלום דירה, אם אתה אחד מבני־המזל שיכולים בכלל לרכוש דירה, אתה עוד צריך להוציא סכומים לא מבוטלים על עיצוב. ואני חושבת שיש דרכים אחרות, שאותן ננסה להציג בספר השיתופי החדש".

ביתו של אמן הקרמיקה סמי די. "עיצוב שנעשה באמצעות צביעה מטורפת ופרטי ריהוט אקלקטיים צילום: איתי סיקולסקי

במקום עתיד נקי, עבר עם אופי

הספרים הקודמים של רובינזון הכתיבו בישראל טון של שפע ושל עיצוב כהכרח. לשאיפה הישראלית להעמיד דירה או בית התלווה בשנים האחרונות כמעט כורח לעצב - והעיצוב, בהשראת הפרסומים של רובינזון ואחרים, היה נקי, מינימליסטי ויקר.

"המינימליזם העכשווי הוא מדויק ונקי", מסבירה גלית גאון, אוצרת מוזיאון העיצוב בחולון. "זה סוג של ניקיון שהפך להיות סימן היכר של קבוצה של אנשים, שפוגשת בחייה עושר גדול. הקבוצה הזו ידעה להעריך ולהוקיר עיצוב שהוא לא עשיר בפרטים. והקבוצה הזו, ברגע שהיא משלמת הרבה כסף על מוצרים כאלה, תולה במוצר ציפיות לא רגשיות, אלא תפקודיות, באיכות גבוהה מאוד. וכשאתה מעצב את הבית שלך על פי העקרונות האלה, אתה לכאורה שייך לקבוצת האנשים שמעריכה, מוכנה ויכולה לשלם עבור הניקיון והדיוק.

"חשוב גם לזכור, שמינימליזם מצליח בחברות השפע. בהודו כמעט ואין מינימליזם, הם פשוט עוד לא שם. המינימליזם עובד במקומות העשירים ומייצג בהם היסטוריה של צמצום שהלכה לכיוון פשיסטי כמעט: איך לשדר עוצמה במינימום. אבל בבסיס העיצוב הזה נמצאת אמירה נוספת: אני לא זקוק לקישוטיות כדי להיות אדם יצירתי. וזה חי בסדר גמור עם המשנה של אנשים יצירתיים, שבדרך כלל זקוקים להרבה סדר בסביבתם ולניקיון, כדי לפנות את הראש למחשבה יצירתית. הרחבה של ההצהרה הזו נמצאת גם במינימליזם האליטיסטי, זה שבו אנשים מאוד אמידים רוכשים פריטים שמצהירים: אני לא זקוק לגרנדיוזיות שתצהיר שיש לי כסף. הסינתזה של שתי ההצהרות האלה נמצאת היום כגורם בבסיס ההחלטות שלנו כצרכנים".

בד בבד, גאון גם מעניקה זוויות נוספות לתהליך הדמוקרטיזציה של העיצוב. "צריך לזכור שהמינימליזם איבד את הבכורה שלו לזרמים עיצוביים אחרים. עיצוב הוא לא טרנדי כמו אופנה, אבל בהחלט יש תקופות שבהן עיצוב הוא תגובה לרוח הזמנים, והוא משתנה. בשנים האחרונות אנחנו רואים עיצוב שהולך למקום יותר משפחתי, בתים שיש בהם יותר אקלקטיות מאשר מינימליזם. מה שמנחה את המגמה הזו הוא היכולת ליצור היגד אישי בתוך הזרם הכללי. וזה מה שמנחה את מגמת השינוי שאנחנו עדים לה.

בית בגליל בעיצוב מרב זהר צילום: אלון מאור

"היתרון של המגמה הזו היא שהיא גם זולה יותר למימוש: אנשים מחפשים הרבה השראה בנוסטלגיה שלהם, למשל בתמונות ישנות, בחפצים ישנים ששייכים להם ומתאימים לאקלקטיות הזו. במקביל, הקהילה שיודעת לשתף, לצלם ולעצב הלכה וגדלה בעשור האחרון. אם עיצוב היה בעבר נחלתם של בודדים ואז של מעצבים, היום הוא נגיש ומושמש על ידי אנשים רבים - לא אחת בזכות אנשים כמו אורלי, שתורמים לתהליך".

"זה לא מושלם, אבל זה שלכם"

מרב זהר, מעצבת פנים שעובדת עם מעמד הביניים הישראלי בצפון, היתה אחת הראשונות להגיב לפוסט של רובינזון ולתמוך בספר העתידי. "הבעיה היא כמובן שבתים בצפון הארץ שתקציב העיצוב שלהם הוא לרוב צנוע, הם לא החומר הטבעי של מגזיני עיצוב נוצצים, אף על פי שזהו פספוס של המגזינים עצמם", היא מסבירה. "עכשיו בא הפוסט הזה של אורלי, שבעקבותיו נוכל להציג את עבודות העיצוב של מעמד הביניים ולא רק את אלה של העשירון או האלפיון העליון. זה לא שאני עובדת עם אנשים שאין להם כסף, אבל מעמד הביניים הוא מוגבל בתקציב. יש להם שמיכת תקציב שצריכה להתאים למיטה, ככה זה".

בשנים האחרונות מעמד הביניים הזה הולך ומתכווץ. משכורות נשחקות, מחירים עולים, הפער בהתפלגות ההכנסות גדל. את מרגישה את התהליך הזה בשטח?

"כן. התקציב כאילו קפא במקומו בעוד המוצרים התייקרו. היכולת של משפחות לכלול בתקציב הזה כמות מסוימת של דברים הולכת ופוחתת. זה בהחלט משפיע על הלקוחות שלי, על הבחירות שלהם ועל ההשתתפות שלהם בפרויקטים".

איך זה בא לידי ביטוי?

"ישנם כמה תהליכים. אחד מהם למשל הוא החזרה המסיבית של עיצוב הרטרו, הווינטג', שוקי הפשפשים המשגשגים, וחידוש של רהיטים. זה ממש לא במקרה: זה אילוץ שגם מתאים לאסתטיות של בתים. אחד הכלים שלנו היום הוא לקחת חפצים ישנים ולהעניק להם חיים חדשים. פעם הרי רצינו במעבר לבית להעיף את הכל, שלא יהיה שום דבר של ההורים שלנו, בוידעם היתה מילה גסה, רהיטי סבתא הושלכו. היום יש לזה פתיחות עצומה.

"תהליך נוסף שאני עדה לו הוא היכולת של אנשים להוציא את היצירתיות שלהם וכישורים נחבאים אחרים. אנשים לוקחים היום חלק הרבה יותר אקטיבי, אפילו בתהליך הבנייה עצמו, אבל בעיקר בתהליך העיצוב. הם בונים דברים, משפצים, ממסגרים, מבצעים עבודות נגרות, צובעים, וזה בגלל שלקחת בעל מקצוע יעלה הרבה יותר. וגם זה לא במקרה: זה בגלל הסיטואציה הכלכלית, שהעניקה לתהליך הזה לגיטימציה. אבל גם עם כל המגבלות התקציביות האלה, אנשים מוציאים תחת ידם בתים מהממים, שמחים ויצירתיים. והדבר אולי הכי מעניין, שאלה בתים אישיים, חמים, ולא בתים נקיים בלבן־לבן".

אחת המגמות שרובינזון וזהר מזכירות היא היכולת הגוברת של אנשים לעשות שימוש ברשת. "אני מעודדת את הלקוחות שלי להשתתף בתהליך העיצוב באופן פיזי", ממשיכה זהר. "אנשים שלא יודעים איך לשייף ולצבוע נכנסים לאינטרנט ולומדים שם. אנשים מגלים פתאום שיש להם כישרון לנגרות. אתה יכול ללמוד הכל היום ברשת. אנחנו גם נמצאים כל הזמן עם האצבע על אתרים כמו eBay ו־Etsy ואתרים אחרים שמציעים יד שנייה או מחירים מופחתים, ואפילו בפייסבוק אפשר למצוא לא מעט הזדמנויות.

"טריק נוסף שצובר תאוצה הוא להשאיר את הדירות בסטנדרט הקבלני, הזול, ולא לשדרג אותו. במקום זאת, אנחנו לוקחים את הכסף היקר שילך לשדרוג, ומשקיעים אותו בהמוני פריטים שמעניקים לבית אישיות שמסווה את הסטנדרט הזול. אחרי הכל ריצוף לבן קבלני פשוט, כשהוא מסווה מאחורי שטיח גדול וחם, כבר לא משנה כי אף אחד לא רואה אותו. הוא מהווה שוליים נקיים לשטיח. וזה עוד אחד מהמקומות שאני נתקלת בהם בקושי הכלכלי. בעבר היה ללקוחות יותר כסף להוציא על שדרוג הסטנדרט, אבל היום פשוט אין להם".

רובינזון מחזקת את ההצעות של זהר, בעיקר אלה הנוגעות לשימוש בפריטים זולים שעוברים שדרוג. "זה הרבה יותר זול מלקנות חדש באיכות גבוהה", היא אומרת. "תשתמשו במה שקיים. אל תזרקו את כל העבר שלכם לפח; זה מי שאתם, תסגננו את הבית איתו. תסחבו את הארון מהדירה השכורה ותצבעו אותו. קחו את כורסאות הסבתא ורפדו אותן, היכנסו לאתרים שמציעים רק לבוא ולקחת דברים, או יד שנייה.

"אבל בעיקר, כדאי להשתחרר מהמתח הזה של לעצב בית ברצינות תהומית, ולא לפחד ממה שאנשים אחרים יחשבו על הבית שלכם. לפני יומיים, פה ליד הבית שלי בקניון, ליד הפח, מצאתי סטנד תצוגה של חזיות ותחתונים. עכשיו הוא יושב אצלי, אחרי שיפוץ קל, כספרייה בסלון. קחו פריט, תוציאו אותו מההקשר, תהיו נועזים. זה אולי לא מושלם, אבל זה מקורי, שלכם, וגם זול".