האביב של צ'לנוב
מעבר לרחוב העלייה, במרובע שתחום בין דרך שלמה לרחוב הגדוד העברי בצפון, צומחת כמעט ללא עידוד שכונה שמושכת אליה לא מעט אמנים, מוזיקאים וצעירים שמעדיפים לגור בין פליטים אפריקאים מאשר בצפיפות של פלורנטין או במחירים הגבוהים של לב העיר. המתחם החם הבא של תל אביב מתחיל לבצבץ מבין הבעיות
09:5129.05.13
כשחוצים את רחוב העלייה בתל אביב, משכונת פלורנטין לכיוון הרחובות שסביב רחוב צ'לנוב, מרגישים מיד בהבדל, כמעט כאילו עברת לעיר אחרת. אי אפשר לפספס את הנוכחות הבולטת של פליטים ומהגרים אפריקאים, על חנויות המכולת, המכבסות, הברים והמסעדות של הקהילה, ולצדם ההזנחה הטיפוסית לחלקים הפחות משגשגים של דרום העיר. מנגד, תחושת העוני החריף, הלכלוך והכאוס של אזור התחנה המרכזית ונווה שאנן עדיין לא פה - אולי להפך.
מבקר שירצה לתחום באופן שרירותי את השכונה המתהווה יניח את הגבול הצפוני באזור רחוב הגדוד העברי, על גבול גן החשמל והחלק הצפוני של התחנה המרכזית הישנה, ואת הגבול הדרומי בדרך שלמה. ממערב נמצא כאמור רחוב העלייה וממזרח שדרות הר ציון - מלבן שגודלו כ־350 על 650 מטר בסך הכל, שיש המכנים גם "שכונת רוגוזין", על שם בית הספר שנמצא בשוליה. בסיור באזור אי אפשר שלא להיתקל בשורה של בנייני דירות חדשים שנבנו בשנתיים האחרונות, בולטים לעין בין המבנים הישנים והמתפוררים והמרפסות הסגורות בתריסולים. על חלקם תלויים שלטים שמציעים דירות למכירה או להשכרה.
בכניסה לשכונה מקדם את את פני הבאים מצפון, בפינת צ'לנוב וי.ל. פרץ, בניין חדש ולבן בן שבע קומות, לא נאה במיוחד ובנוי בצפיפות אבל עם חניון פרטי שאוכלס לפני כמה חודשים. כמה מאות מטרים ממנו במורד צ'לנוב, בפינת רחוב הקונגרס, עומד בניין חדש נוסף - שש קומות של דירות בעלות תקרה גבוהה שצבועות באפור־תכלת, עם לובי מטופח בעל דלתות עץ, שבנייתו הושלמה ממש לפני כמה שבועות.
מחוץ לבית הקפה אלבי. אלי אליהו, אחד הבעלים: "אפשר להסתכל על דרום שדרות רוטשילד ולראות מה עומד לקרות גם כאן" צילום: תומי הרפז לדברי מתווכים מהאזור, המבנים החדשים הללו הם רק ההתחלה של תנופת בנייה שצפויה להימשך בשכונה בשנים הבאות ביתר שאת, מאחר שמחירי הקרקע הנמוכים יחסית קורצים ליזמים. לדברי המתווך הוותיק מוטי לוי, הפועל באזור כ־40 שנה, כיום יש באזור כ־200 דירות חדשות העומדות לפני גמר, כאשר 98% מהן כבר נמכרו, בעיקר למשקיעים שקנו אותן כדירות להשכרה. מחירי הדירות לקנייה נעים בין 13 ל־25 אלף שקל למ"ר בלבד, ומחירי ההשכרה נעים בין 1,400 שקל בחודש לדירת 2 חדרים ועד 6,900 שקל בחודש לדירת 5 חדרים, כשמרבית הדירות הן בגודל 2–3 חדרים ובמחיר של 3,000–4,000 שקל.
בין הרחובות העלייה, צ'לנוב, וולפסון ומטלון עתידים לקום שלושה בניינים בגובה 9–7 קומות שיכללו 147 יחידות דיור, מתוכן הוגדרו 72 כדיור בר־השגה - כך שהן יושכרו לפי קריטריונים שתקבע העירייה במחיר של 3,600 שקל לחודש לדירת 3 חדרים. לצד מבני המגורים יוקמו מרכז ספורט קהילתי וגינה ציבורית גדולה. שורה של מגרשים נוספים בשכונה, שכבר נמכרו ליזמים, ממתינים לקבלת אישורי בנייה מהעירייה.
בניינים בשכונה צילום: תומי הרפז בניין כזה הוא הפרויקט בעל השם היומרני "SOHO TLV", שצפוי לקום ברחוב הקונגרס 17 - מבנה של שבע קומות ובו 36 דירות וחניה תת־קרקעית, שאותו תכנן האדריכל גידי בר אוריין עבור קבוצת רכישה בהובלת חברת היילנד. מנכ"ל החברה, גיל עובדיה, מספר כי הפרויקט נמכר בתוך ארבעה חודשים במחירים שהחלו במיליון שקל לדירת 2.5 חדרים של 50 מ"ר. "האזור מתפתח, אנחנו רואים פה חבר'ה צעירים ואפילו מבוגרים שמחפשים דירות במחירים שפויים", אומר עובדיה. "65% מקוני הדירות בפרויקט רכשו אותן כהשקעה, כשחלקם רואים גם אופציה למגורים בהן בעתיד, והשאר רכשו דירות במטרה לעבור אליהן ברגע שהבנייה תסתיים", הוא אומר. בזמן השיווק, אגב, החברה העדיפה להגדיר את המיקום כחלק המזרחי של פלורנטין, ולא כנווה שאנן.
בדרך להלבנה
האמביוולנטיות הזו, בין התחושה שהשכונה הקטנה הולכת ותופסת תאוצה לבין העובדה שהיא עדיין מאוד מחוספסת, היא מאפיין עיקרי בכל מה שקשור לרוגוזין. "כשחיפשתי דירה לרכישה הלכתי גם לאזור של גינת לוינסקי", מספר המוזיקאי רם אוריון, שרכש לאחרונה דירה ליד בית הספר רוגוזין. "שם יש מצוקה אנושית מאוד קשה, זה לא בדיוק המקום הכי כיפי להסתובב בו.
כאן התחושה שונה: רחוב הקונגרס, הצד הזה של רחוב פרנקל - אלה רחובות ממש יפים. האזור פה משתדרג לאט לאט: פה נפתחת גלריה, שם חנות קעקועים, זה רק עניין של זמן עד שגם ברים ומועדונים יתחילו להגיע לכאן. כל הסביבה החברתית שלי עברה לכאן בחודשים האחרונים. לפני כן גרתי בשכירות יותר משמונה שנים בפלורנטין, ובתקופה האחרונה היא הפכה להיות מאוד מלוכלכת ורועשת. היום היא גם יותר יקרה וגם יותר מגעילה לעומת מה שאפשר למצוא כאן". לדבריו, הוא לא נתקל בשכונה באלימות או בעבריינות רכוש גדולה יותר מבמקומות אחרים בעיר. "בלב העיר גנבו לי יותר זוגות אופניים, ובפלורנטין יש הרבה יותר אלימות שקשורה בצריכת אלכוהול".
אפריקאים וישראלים בבית קפה. בלב העיר גונבים יותר זוגות אופניים צילום: תומי הרפז אנחנו נפגשים באלבי, בית קפה שכונתי עם אג'נדה אקטיביסטית־מזרחית־קווירית ואווירה היפסטרית, אחד מכמה בתי עסק חדשים שנפתחו בשכונה בשנה האחרונה, ואולי מסמנים התחלה של תנופה מסחרית באזור. הקירות מקושטים בעבודות צילום ובדפי שירה, הריהוט מורכב מסטים לא תואמים של כיסאות ושולחנות שנבחרו בקפידה מחנויות יד שנייה, והתפריט טבעוני־צמחוני. אנחנו יושבים בחוץ, בוחנים את תנועת האנשים של תחילת סוף השבוע - אפריקאים, צעירים ישראלים, הומלס מזדמן.
"זה כמעט כמו בנויקלן" (שכונת המהגרים נויקלן בברלין - נ"צ), אומר אוריון, כשהוא מתייחס למגוון והערבוב האנושי והתרבותי בשכונה. האלבי שוכן במיקום מפתח: מעבר לכביש נמצא הצימר, חלל קטן וותיק יחסית שמארח הופעות של להקות אינדי ותערוכות של אמני שוליים. כמה עשרות מטרים דרומה נמצא פטיט, עוד בית קפה קטן שנפתח לפני שנה. בצד השני, בפינת צ'לנוב, אפשר למצוא מכבסה אוטומטית שמשמשת את האפריקאים, ובהמשך הרחוב פועלים כמה ברים מאולתרים שמשמשים להם מקום מפגש - כוכים מצוידים בכמה כיסאות פלסטיק ומקושטים בטפטים צבעוניים.
יצחק חזקיהו, בעלי מסעדת "טנאת": "עדיין יש המון מה לשפר באזור הזה, אבל יש גם הרבה יתרונות – שכונת שפירא לא רחוקה, פלורנטין לא רחוקה, באוטובוס אחד אפשר להגיע לחוף הים" צילום: תומי הרפז את האלבי פתחו אורלי חן ואלי אליהו לפני כשנה וחצי. אליהו הוא תושב השכונה, אבל חן לא גרה באזור. לדבריה היא קשורה אליו מאוד, ומחפשת כבר כמה שנים דירה לרכישה ברחובות הסמוכים. כשחיפשו מקום לבית הקפה שחלמו להקים, המיקום התאים להם מבחינת האווירה ודמי השכירות הנמוכים יחסית, אבל הם ממהרים להודות שהסביבה איננה מיקום פשוט. "העובדים לא תמיד מרגישים הכי בטוחים להגיע לכאן, ונרקומנים נכנסים לכאן לפעמים. צריך להתמודד עם זה", הם אומרים. בין לקוחותיהם אפשר למצוא סודנים ואריתראים לצד ישראלים תושבי השכונה וכאלה שמגיעים מאזורים אחרים בעיר.
ההגירה לשכונה אמנם טובה מבחינתם לעסקים, אבל גם מדאיגה: "אפשר להסתכל על התהליך שעבר על דרום שדרות רוטשילד ולראות מה עומד לקרות גם כאן", אומר אליהו, "ברגע שאזור 'מולבן', כל היצירתיות והחיים נשאבים מתוכו". "אני כבר לא הולכת ברוטשילד", מוסיפה חן.
בנייה חדשה בשכונה צילום: תומי הרפז "לא תכננתי לפתוח פה עסק, זה בא באופן טבעי מהקשר שלי לבית הקפה", אומרת הפעילה החברתית אורטל בן דיין, שפתחה במרחק של כמה מטרים לכיוון אלנבי חנות בגדים ואקססוריז מיד שנייה. "האלבי הפך להיות המרכז החברתי שלי והייתי יושבת פה הרבה. יום אחד התפנתה חנות, השכירות היתה נמוכה ואני מתעסקת באופנה כבר שנים, אז התגלגלתי לזה איכשהו". החנות של בן דיין היא כוך קטן עמוס בפריטים, כשאל הלקוחות שמודדות בגדים מצטרפים מדי פעם גם מבקרים לא קרואים, כמו גבר מבוגר שנעמד בפתח ומנסה לשדל את בן דיין בעקשנות לקנות גלילי בד.
"אנשים שאומרים שהם באים לפה כי מגניב לגור כאן מעצבנים אותי", אומרת בן דיין. "תודו שבאתם כי זול פה. חשוב לי לזכור שיש פה אנשים שהיו כאן קודם, ושאני עדיין במעמד של אורחת. אני באה במגע יומיומי עם נשים שעוסקות בזנות, נרקומנים, חסרי בית. יש פה בתי קפה שמסלקים אותם ומבחינתי זאת לא אופציה, אבל זה לא פשוט בכלל. יש אנשים מהרחוב שפיתחתי איתם קשר קרוב ופתאום הם גנבו לי דברים מהחנות. אחד האתגרים של לחיות פה זה לדעת להתמודד עם הדברים האלה".
חזי כהן, בעלי גלריה בשכונה: "אנחנו פועלים בדרום העיר אבל הארנונה זהה לכל מקום אחר, ואצלי זו הוצאה מאוד גדולה בגלל גודל החלל. חשוב לי שהקהל יוכל להיחשף לאמנות, אבל אני לא מקבל שום סיוע" צילום: תומי הרפז בן דיין היא אחת המובילות של מיזם "נשים בצהוב" שהחל לפעול בשבועות האחרונים - קבוצת נשים שמסתובבת באזורים הפחות נעימים בדרום העיר ומלוות נשים שזקוקות להגנה בתנועה ממקום למקום. "אחרי הפעמיים הראשונות היו כמה נשים שקראו לנו לבוא ללוות אותן, אבל זה לא מספיק. אחת מהן אמרה לנו: 'אתן פה מדי פעם ואף פעם'. יש פה סוג של עוצר מגדרי, פחד של נשים ללכת ברחוב בלילה. אותי ניסו לתקוף כבר פעמיים לאור יום, ובלילה אני פשוט מפחדת. זה אזור לא פשוט, ואם הייתי יכולה להרשות לעצמי לגור באזור שפחות מפחיד בו בלילה הייתי מעדיפה לגור שם". עיריית תל אביב, מצדה, מבטיחה כי בקרוב תוקם סיירת של 30 ניידות ו־130 איש, שתסייר בדרום העיר במטרה לצמצם את האלימות באזור, לצד מערך של 73 מצלמות ניטור שיפעלו באזור.
מלגה של 9,600 שקל
אחד הגורמים שמושך צעירים וסטודנטים לשכונה הוא פרויקט המלגות של עיריית תל אביב, שפועל במימון משותף של העירייה, אוניברסיטת תל־אביב ואגודות הסטודנטים של אוניברסיטת תל־אביב ומכללת תל אביב־יפו. הפרויקט מציע לסטודנטים ששוכרים דירות בנווה שאנן, יפו ושכונת התקווה מלגת דיור של 9,600 שקל בשנה.
רחבי השכונה. מיקום שמוסיף סקס אפיל צילום: תומי הרפז לפי רישומי העירייה, יותר מ־50 דירות בשכונה וסביבותיה הושכרו בחודשים האחרונים ל־71 ממקבלי המלגה, כשבין הרחובות הפופולריים אפשר למצוא את צ'לנוב, וולפסון וי.ל. פרץ. קבלת המלגה מותנית בחוזה שכירות שכולל אופציה לשנת מגורים נוספת עם עליית מחיר של 5% לכל היותר, ובהתנדבות של השוכר במשך 40 שעות חודשיות לפחות בפרויקטים של מעורבות חברתית כגון סיוע לקשישים, סיוע לילדים ונוער בסיכון, ובמקרה של רוגוזין גם בארגונים שעוסקים בסיוע לקהילת התושבים הזרים. מאחר שאת המלגה יכולים לקבל עד שלושה שותפים עבור אותה דירה, ניתן למעשה לקבל עד 2,400 שקל בחודש מהעירייה, שמהווים לעתים כ־50% ויותר משכר הדירה.
"התחלנו לדבר על התוכנית ב־2010, ועכשיו מסתיימת כבר השנה השנייה שלה", אומר אסף זמיר, סגן ראש עיריית תל אביב. "בשנה הראשונה היו 100 מקבלי מלגות, בשנייה כבר הגענו ל־300. מדובר במיליוני שקלים שהעירייה מקצה לסבסוד שכר דירה לסטודנטים בכמה שכונות בעיר".
הסיבה להגבלת המלגה לשכונות אלו בלבד, אומר זמיר, היא הרצון לנסות לצמצם את עודף הביקוש לדירות להשכרה בלב העיר מחד, וברצון לסייע לשכונות חלשות להתחזק מאידך. המעבר של אוכלוסיית סטודנטים, טוען זמיר, יוצר תהליך חיובי בשכונות, שפרט לכך אינן זוכות לעידוד נדל"ני מיוחד כלשהו מטעם העירייה. זמיר מודה כי חלק מבעלי הדירות אמנם לא מעוניינים לקבל על עצמם את תנאי התוכנית, אבל לדבריו ישנם מספיק שמוכנים לכך, כך שכמעט כל מי שרוצה לקבל את המלגה מצליח למצוא דירה שמתאימה לצרכיו.
שחף ינון, תושב השכונה, סטודנט ומוזיקאי: "המלגה מהווה חיסכון משמעותי, והסעיף שמחייב את בעלי הבית באופציה לשנת שכירות נוספת מעניק לי שקט נפשי. התרגלתי לשכונה ולמדתי לאהוב אותה" צילום: תומי הרפז אחד מתושבי השכונה שקיבל את המלגה הוא שחף ינון (23), סטודנט ומוזיקאי שעבר לרוגוזין לפני כשנה וחצי, לאחר שגר ביפו במשך כמה שנים. ינון שוכר עם שותפה דירת 4 חדרים במחיר של כ־3,500 שקל בחודש. לדבריו "המלגה מהווה חיסכון משמעותי, והסעיף שמחייב את בעלי הבית באופציה לשנת שכירות נוספת מעניק לי שקט נפשי. התרגלתי לשכונה ולמדתי לאהוב אותה, וגם אם אצטרך לעבור דירה סביר להניח שאשאר באזור". הוא מספר שבין התושבים המקומיים התגבשה קהילה קטנה של חברים שעורכים פעם בכמה שבועות מסיבות בית, כל פעם אצל מישהו אחר. ינון מודה שיש שעות שבהן עדיף לאדם שהולך לבד בשכונה לבחור ברחובות המוארים והמרכזיים יותר, אבל לדבריו גם השותפה שלו מרגישה בטוחה לחלוטין להסתובב בחוץ במרבית שעות היום.
נורית דוידוביץ' (36), מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברת קלין־טק, עברה לשכונה באוקטובר האחרון, לדירה משופצת בגודל של כ־40 מ"ר ברחוב י.ל. פרץ בבניין משרדים לשעבר שהפך לבית דירות. דוידוביץ' משלמת כ־3,500 שקל בחודש, כולל חשבונות, ואומרת שבחרה את הדירה לאחר שראתה 10–15 דירות אחרות והתרשמה מהתמורה הגבוהה למחיר שהיא מציעה. "פלורנטין רועשת, מלוכלכת ומגעילה, המחירים שם גבוהים בהרבה בלי הצדקה", היא אומרת, ומסבירה כי מעבר למחיר - היא אוהבת את האותנטיות של השכונה, את הקרבה לשוק לוינסקי, את זמינות החניה ואת האווירה. עם זאת, היא מודה שהאזור לא תמיד מרגיש הכי בטוח. "בבניין ממול היה אירוע פלילי לפני כמה חודשים, וגם פה היו כמה מקרים - פרצו לאחת הדירות והרסו אותה, אדם שהתחזה לשכן ודפק למישהי על הדלת באמצע הלילה. מתחת לבניין פתחו לא מזמן בר קטן של אריתראים, שאמנם מקפידים לשמור על השקט, אבל מתגודדים בכניסה וזה לא מאוד נעים", היא מספרת.
רם אוריון, תושב השכונה, מוזיקאי: "אלה רחובות ממש יפים. האזור פה משתדרג לאט לאט: פה נפתחת גלריה, שם חנות קעקועים, זה רק עניין של זמן עד שגם ברים ומועדונים יגיעו. כל הסביבה החברתית שלי עברה לכאן" צילום: תומי הרפז תושבת נוספת בי.ל. פרץ, שמרית, עברה בדצמבר האחרון לדירה בבניין אחר ברחוב, גם הוא בניין משרדים לשעבר שהוסב למגורים. היא חזרה לארץ לאחר שנים ארוכות של חיים בחו"ל ובחרה להשתכן בדירה שבבעלות משפחתה. לדבריה, הדיירים ששכרו את הדירה לפני שעברה אליה העדיפו לעזוב בגלל נוכחות הנרקומנים הרבה באזור, אבל היא נוהגת לחזור הביתה בשעות מאוחרות בלי שום חשש לביטחונה. "יש פה הרבה אנשים שמסתובבים ברחוב בחוסר מעש, אבל אף אחד לא מנסה לפנות אליי או להציק לי", היא אומרת, ומספרת כי בשכונות מסוימות של לונדון, שבהן התגוררה או עבדה בשנים האחרונות, המצב גרוע בהרבה. מדי פעם היא אוכלת במסעדה סודנית ברחוב הגדוד העברי פינת רחוב ראש פינה, מקום שהוא מעין סוד שמור שמועבר מפה לאוזן בין חברים, אך מעבר לזה אין הרבה חיכוך בין הקהילות.
מחוץ לטווח הפקקים
שכונת רוגוזין אמנם מאכלסת כיום לא מעט מוזיקאים ואמנים, שנמשכים לחללים המרווחים, לאווירה המשוחררת וגם לשכירות הנמוכה - אבל נדמה שדווקא הגלריות עדיין לא גילו את האזור. מי שהקדימה את זמנה היא גלריה חנינא, ברחוב י.ל.פרץ פינת צ'לנוב, שעברה לשם עוד ב־2009 ממשכנה הקודם ברחוב חנינא ביפו. חזי כהן, שהחזיק בעבר בגלריה בפרישמן, העביר לפני שנתיים את פעילות הגלריה שלו לחלל גבוה, מרווח ומרשים ברחוב וולפסון. הגלריה החדשה שוכנת בבניין ששימש בעבר סניף בנק בן שתי קומות. כהן שיפץ את המבנה וכיום הוא כולל חלל מרכזי גדול - לדבריו, החלל הגדול ביותר כיום מבין הגלריות הפרטיות בתל אביב - ומעליו חלל נוסף בגודל סטנדרטי יותר. בסך הכל משתרעת הגלריה על כ־500 מ"ר, וכרגע מוצגות בה תערוכת צילומים של האמן הגרמני לותר המפל ועבודת וידיאו ארט של האמן האמריקאי רשאד ניוסום.
המעבר החד מאווירת האורבניות המתפוררת שבחוץ אל פנים הגלריה הלבן והנקי יוצר תחושת דיסוננס לא רגילה, ובפנים קל לשכוח שאתה נמצא בדרום תל אביב ולא בצ'לסי בניו יורק או בקרויצברג בברלין. "המיקום מוסיף סקס אפיל לעיסוק באמנות עכשווית", אומר כהן. לדבריו, אם התערוכה מעניינת מספיק, המיקום לא מרתיע חובבי אמנות מלהגיע לפתיחות. "זמן קצר אחרי שהקמתי את המקום נכנסו לפה כמה תושבים מהאזור ואמרו לי שהם מאוד שמחים שפתחתי את הגלריה, כי מעבר של גלריות לאזור יעלה את ערך הדירות שלהם", הוא מספר, ואומר כי הוא מרוצה מהבחירה במיקום, שמספק לו השראה רבה.
כהן רואה את עצמו נשאר בשכונה לטווח הארוך, וצופה כי גלריות נוספות יבואו בעקבותיו. הדבר היחיד שמפריע לו הוא היעדר התמיכה של העירייה. "אנחנו פועלים בדרום העיר אבל הארנונה העסקית זהה לכל מקום אחר, ואצלי זו הוצאה מאוד כבדה בגלל גודל החלל", הוא אומר, "אני מציג פה לא מעט תערוכות מוזיאליות שאני פותח בידיעה כמעט ודאית שלא אמכור כלום, רק כי חשוב לי שהקהל יוכל להיחשף לאמנות טובה, ועדיין לא מקבל שום סיוע מהעירייה".
כמה עשרות מטרים מהגלריה של כהן אפשר למצוא את המסעדה האתיופית הטבעונית טנאת, בבעלות יצחק חזקיהו, שנפתחה בתחילת השנה במקום שבו שכן בעבר בית קפה. "למסעדה מגיעים בעיקר אנשים שמתעניינים באוכל חדש, באוכל אתיופי, לאו דווקא תושבים מהשכונה", אומר חזקיהו, שגם מתגורר בשכונה. "עדיין יש המון מה לשפר באזור הזה, אבל יש גם הרבה יתרונות - שכונת שפירא לא רחוקה, פלורנטין לא רחוקה, באוטובוס אחד אפשר להגיע לחוף הים. זה מיקום מצוין לאנשים שרוצים לגור בתל אביב אבל לא בתוך הרעש והפקקים".
