"ניהול פרויקטים לא עושים על הדרך"

אף שהוא בוגר הטכניון, מוסד שבו שמים דגש על יכולת אנליטית־מתמטית, רוזנברג דווקא מייחס חשיבות רבה להיבטים הפסיכולוגיים של מקצועו. "ניהול מוצלח של פרויקט לא קשור רק ליכולת התכנון המקצועית", הוא אומר, "אתה צריך לדעת לנהל משא ומתן, להיות על תקן פסיכולוג של חלק מהלקוחות". לאחרונה, בגלל הגזירות הכלכליות, חשש רוזנברג כי הפרויקט שעליו הוא עובד יקוצץ - אך נראה שבינתיים הוא ממשיך להתנהל כמתוכנן.

רוזנברג על רקע מחלף אשדוד, פרויקט שהיה מעורב בניהולו. "היום שלי מתחיל בחמש בבוקר ומסתיים ב־12 בלילה" צילום: נמרוד גליקמן

את הקריירה ההנדסית שלו התחיל רוזנברג כעתודאי בצה"ל, אחרי שלמד בבית הספר הריאלי בחיפה. "הנדסה אזרחית נראתה לי כמו מקצוע מעניין אף שכולם הלכו ללמוד מחשבים". במשך עשור שירת כמהנדס צבאי, עובדה שבה הוא תולה לא מעט את הצלחתו באזרחות. "בצבא ישר זורקים אותך למים העמוקים", הוא אומר, "יש כאלה שטובעים ויש כאלה שרואים בזה הזדמנות. אני הייתי מהסוג השני, ובגיל 23 כבר ניהלתי פרויקטים בהיקף של מאות מיליוני שקלים. כמנהל פרויקטים אתה מתחיל בשלב הייזום, מקבל הוראות ומתחיל לגייס את צוות התכנון מכל התחומים, לחבר אותם לפרויקט אחד".

על ההבדל בין העבודה בצבא לבין העבודה באזרחות הוא אומר כי "בצבא שואלים כמה זה יעלה וכמה זמן ייקח לבנות את זה, ואילו באזרחות יש יותר התייחסות לפרמטרים של איכות". לפני חמש שנים אביב AMCG הקימה חטיבת פרויקטים הנדסיים, ומאחר שחלק גדול מהם מתבצעים עבור הצבא - רוזנברג מצא את עצמו עובד שוב עבור צה"ל, הפעם מהצד השני. "היום כשאני מסתכל על ההתנהלות בצבא אני מתעצבן", הוא מודה, "חוץ מלנהל פרויקטים אני גם מבצע בקרה על פרויקטים של הצבא, אני יושב עם מנהלי הפרויקטים שעד לפני כמה שנים ישבתי בכיסא שלהם. יש הרבה מה לשפר בצבא, אבל הבעיה הכי גדולה היא התחלופה הגבוהה בכוח האדם. מנהל פרויקט צריך לדעת את ההיסטוריה שלו, לעקוב אחריו וללוות אותו, ובסוף לסגור את כל הקצוות. בצבא מתחלפים מנהלי פרויקטים בתדירות של שנתיים־שלוש וזה מהר מדי".

עם זאת, הוא לא ממעיט ביכולת ההנדסית של הצבא, ומייחס חשיבות רבה לפרויקטים שביצע במסגרת זו, "בצבא אתה מתעסק עם פרויקטים מבצעיים שיש בהם הרבה מחויבות, הם מצילים חיי אדם בטווח המיידי. אני, למשל, הגעתי לבינוי של הירוקים (לצבא יש שלוש זרועות בינוי: חיל האוויר, חיל הים וכל השאר, שמכונים "הירוקים" - ד"ל), ואחרי חצי שנה עברתי לנהל את פרויקט עוטף עזה והקמת הגדר של ציר פילדלפי. זו היתה תקופה מאוד אינטנסיבית ועבדנו הרבה בלילות. משם כבר עברתי לעוטף ירושלים, מגה־פרויקט ששילב הרבה עבודה עם גורמים אזרחיים".

למרות התנאים המפתים שמציע הצבא לאנשי הקבע, ב־2006, כשהוא רב־סרן, החליט רוזנברג להשתחרר. לדבריו, תחום ניהול הפרויקטים שבו הוא עוסק כל כך הרבה שנים אינו זוכה להתמקצעות מספקת. "יותר ויותר אנשים מבינים שניהול פרויקטים לא עושים על הדרך", הוא אומר, "יש לכך כלים. כיום חסרים בישראל כ־200 מהנדסים אזרחיים וזה מורגש היטב בשכר. כל מהנדס צעיר מרשה לעצמו לדרוש משכורת גבוהה, זה טוב למהנדסים אבל בעייתי למעסיקים. לאחרונה התחלנו להרגיש התאוששות אבל בינתיים מצאנו פתרון בדמות מהנדסי תעשייה וניהול. אנחנו מביאים אנשים שליוו מפעלים בהיקפים גדולים, עבדו על תקציבי ענק ורגילים ללוחות זמנים קשיחים - זה מתאים לפרויקטים גדולים".

סדר יומו של רוזנברג, לעומת זאת, עלול להרתיע. "אני גר בבת שלמה ויש לי פרויקט בבאר שבע", הוא מתחיל למנות את רשימת הערים שהוא מסתובב בהן, "משרד התחבורה נמצא בירושלים, משרד הביטחון בתל אביב והמשרדים של החברה ממוקמים בראש העין. רוב היום אני נמצא בפגישות ובנסיעות. היום שלי מתחיל בערך בחמש בבוקר, במעבר על מיילים, ומסתיים בסביבות 12 בלילה. המשמרת שלי עם הילדים היא בין שש לתשע בערב. היתה לי שיחה עם אשתי בנושא והגענו למסקנה שאני די מאוזן בניהול הזמן שלי. פעם עבדו פחות שעות, אבל היום ברגע שהטלפון איתך אתה מחובר כל הזמן לעבודה. מצד שני אני מלא סיפוק, יש אקשן".