גלגולו של לול

1. נתוני פתיחה

הלקוחות: משפחת נחמן־פרחי: דליה וחזי ושני ילדיהם, נמרוד ונעמי, בני 9 ו־6 בהתאמה.

אנשי המקצוע: דליה וחזי נחמן־פרחי, אדריכלים בוגרי בצלאל, ממשרד "חוץפנים", שעוסק בבתים פרטיים אך גם במבני ציבור, "עם נטייה לשימוש מחדש במבנים היסטוריים" (דליה).

הנכס: לול אפרוחים בן 70 מ"ר במושב עין ורד בשרון, שבנה דוד, סבא של דליה, ב־1952, ושהוסב לחלל מגורים ב"כמה פאזות" בהתאם לצורכיהם של בני הזוג וילדיהם.

התקציב: מסגרת התקציב לשיפוץ, בהיותו מתמשך, מאתגרת להערכה, אולם לדברי בני הזוג מדובר בפחות מ־100 אלף שקל. "זה לואו באדג'ט אמיתי", מסכמת דליה, "משברי הקרמיקה שהפכו לקיר פסיפס במקלחת דרך העבודה העצמית הרבה שעשינו כאן, כולל הנגרות של חזי".

הבית של משפחת נחמן־פרחי. לול שהפך לבית מגורים צילום: תומי הרפז

2. עקרונות מנחים

קפיצות גדילה: "מצד אחד הבית הזה שומר על מה שהיה, ומצד שני שום דבר הוא לא לנצח, זו עוד פאזה מיני רבות", אומרת דליה, "אפשר לראות בזה אילוץ, אבל זה גם מגלם השקפת עולם".

בני הזוג מכנים בחיוך את גלגוליו של הלול החל ב־1998, אז שבו ארצה מחילופי סטודנטים במילאנו, "קפיצות גדילה"; "כל קפיצת גדילה כזו נעשתה לאחר שהיתה לנו הזדמנות להתבונן מבחוץ", מספרת דליה. "גרנו בירושלים ארבע שנים, נסענו לחילופי סטודנטים במילאנו, ומשם העברנו פקסים לאמא שלי שתמדוד לנו את המבנה. בשנה החמישית שלנו ללימודים כבר גרנו כאן אחרי שבקיץ, במשך חודשיים, עשינו כאן עבודות DIY עם עזרה משני פועלים, שהתבטאה בעיקר בטיח".

במסגרת העבודות ההן הוחלף גג האזבסט, והקירות החשופים הפכו לקירות של בית; חלונות ספורים נאטמו ודלתות הוסבו לחלונות (חלון חדר הילדים, למשל, הוא למעשה דלת). כך, באבחת חודשיים הוסב הלול של סבא, שבמקור היה מחולק לשלושה חללים נפרדים, לחלל מגורים פתוח שבמרכזו כל מערכות האינסטלציה. במרוצת הזמן התווספה (נסגרה) גם פרגולה שנבנתה בידי חזי ואביו, "כולה עץ ושקיפות". שנה אחרי השיפוץ הראשוני התחתנו בני הזוג בחצר הבית, ומאוחר יותר גם גידלו בו שני ילדים. כעבור תשע שנים הם יצאו לשהות בת שנתיים בהולנד, וכשחזרו הוכשרה הקרקע לקפיצת גדילה נוספת. "כשחזרנו מהולנד נעשה שדרוג משמעותי בחדר הילדים", אומרת דליה.

ילדים: "הולנד היא ארץ הילדים, הכל נורא נגיש להם, ומושקעת המון מחשבה בארכיטקטורה. זווית הראייה ההולנדית הוסיפה הרבה עץ, אפילו שזה לא פרקטי. אני מאמינה שלסביבת מחיה של עץ או של פלסטיק יש המון השפעה על החוויה ועל התפיסה האסתטית של הילד ועל איך שהוא גדל". בחדר הילדים משופע העץ מככבת "מיטת מחנה". "זו לא רק מיטה", מסבירה דליה, "זו קונסטרוקציה שעליה בונים עוד דברים - פעם זו נדנדה ופעם משהו אחר". הרווח בין שתי המיטות מתאים בדיוק למזרן נוסף, שמאפשר לנעמי ולנמרוד לארח ביתר קלות.

3. שימור

שימור הלול מתבטא בשמירה על מרבית הפתחים ("גם הקטנים והמצחיקים שכולם המליצו לנו לסגור") ובחלוקה הסכמטית לשלושה חללים, לרבות קורות הבטון והעמודים המקוריים של סבא דוד. "גם הבחירה שלנו לעשות חלונות עץ נחשבת לא פרקטית", אומרת דליה, "אבל אם היינו עושים חלונות אלומיניום זה היה משנה את כל הבית".

דליה עורכת בימים אלה מחקר העוסק בשימור במקומות עם בעיות דיור. "המוטיבציה דומה למוטיבציה פה", היא אומרת, "שימור זה לא ערך מקודש, והמבנה הוא לא ערך מקודש, אבל הערך של השכבות של פעם מוסיף המון לחיוניות.

"צריך שיהיה תפר עדין בין שימור לבין Reuse. למשל, מבני המשק במושבים, שהרבה פעמים אי אפשר לעשות בהם שימוש מטעמים בירוקרטיים, והמחשבה היא מה אפשר לעשות איתם מבחינה אקולוגית. בהתיישבות העובדת יש המון מבנים כאלה שכאילו לא נחשבים, אבל הם עדיין סימנים למה שהיה פעם. העובדה שמשוכות בירוקרטיות מונעות מאנשים להשתמש במבנים האלה זו בעיה אקולוגית ותרבותית. עם המבנה בחצר שלנו, לדוגמה, אני לא יכולה לעשות כלום, כי הוא לא שומר על 3 מטרים קו בניין - וזה מבנה שקיבל היתרים בעבר בקווי בניין אלו. אז או שאתה משאיר את זה ככה או שאתה הורס את זה. שימור מיוחס באופן שמרני למבנים עם ערך היסטורי מיוחד. מקומות שאנחנו אוהבים אלו מקומות עם שכבות. צריך לדעת לשמור עליהם ולא לחרב אותם.

"בהולנד גרנו ברחוב לשימור", היא מספרת, "ובעלי הבית שגרנו בו רצו לחקות את החזיתות של הבתים ליד, שרובם מהמאה ה־19. כשביקשו להיעזר בנו, אמרתי להם שהבית שלהם קצת אחר, ובסוף באמת נעשה משהו יותר מודרני, בגיבוי מלא של הרשויות. זה ניער לי את הראש. מופעל שם המון שיקול דעת בסוגיות אדריכליות".