בית השמש העולה מעצמה
סיפורו הבלתי ייאמן של דוד אלברבאום, ישראלי מחיפה שהתגלגל לעבוד ביפן, טס לפריז ומצא את עצמו באנטבה, המציא את מצלמת המעקב הכיפתית וחלש בזכותה על השוק העולמי של טלוויזיות במעגל סגור. עכשיו הוא משוכנע שהגיע סוף סוף הזמן להפוך את הבית החכם למוצר נגיש לכולם
15:2625.03.13
איש העסקים דוד אלברבאום רגיל לטוס, אבל טיסה אחת הוא לא ישכח לעולם. ב־27 ביוני 1976 הוא עלה על טיסה מנתב"ג, לאחר שנאלץ לקצר חופשה משפחתית ולחזור לעסקיו ביפן. במהלך הטיסה, בעודו מתרווח בכיסאו שבמחלקה הראשונה, נכנסו שני אנשים והתיישבו במושב שלפניו. "הם היו גבר ואשה, גרמני וגרמנייה", הוא משחזר.
"היתה דיילת שבדית במטוס, היא עברה עם מגש של משקאות מיד לאחר שהמראנו מאתונה והשלט שקורא להדק חגורות כבה. אז הופיעו שני הלצים הגרמנים, היא עם רימון ביד והוא עם אקדח, ואמרו 'this is highjack' (זו חטיפה - ה"ש). הדיילת נבהלה והפילה את המגש, זה עם האקדח נכנס לתא הטייס וסגר את הדלת אחריו. ככה זה התחיל".
אף שהוא טוען ש"אני לא חושב על זה היום בכלל", ניכר שהחוויות שעבר - החל בחטיפה וכלה בשחרור במבצע נועז באנטבה - צרובות עד היום בזיכרונו לפרטי פרטים. המחבלים העבירו את יושבי המחלקה הראשונה לאחורי המטוס, "ואחר כך הופיעו שני ערבים מאחור. אחד מהם החזיק אקדח ורימון עם הנצרה בפנים, נעמד לידי והוציא את הנצרה בשיניים. לא דיברנו מילה אחת. זה היה יותר מבט עיניים, עד שהוא החזיר את הנצרה. במהלך הטיסה ההרגשה לא היתה טובה, אבל ישבנו, מה היה לנו לעשות. ישבו לידי כמה חבר'ה צעירים ודיברנו. שני הערבים היו הרוגים מעייפות ונרדמו, בדיעבד יכולנו להרוג אותם בשקט כבר במטוס".
דוד אלברבאום, נשיא אלבקס צילום: אוראל כהן המטוס נחת בבנגזי, והנוסעים עדיין לא הבינו ממש מה קורה. "אחר כך הבנו שבחורה אחת ירדה וטענה שהיא בהיריון", הוא אומר. למחרת בבוקר המריאו שוב ונחתו באנטבה. "השדה היה שדה תעופה רגיל, טרמינל ישן. אידי אמין בא בכל בוקר עם הבן שלו, לבוש בבגדי גנרל, כדי לבדוק מה קורה. הוא אמר לנו באנגלית 'אנחנו חברים', ו'שלום' ועשה תנועות עם הידיים הגדולות שלו. אני הייתי היחיד שדיבר איתו, אף אחד לא העז לפצות פה. שאלתי אותו "If you are so for peace why don't you relese us"? (אם אתה כל כך בעד שלום למה אתה לא משחרר אותנו - ה"ש). הוא ענה שהטרוריסטים אמרו שהכל ממולכד בפצצות. לפי צורת הדיבור שלו ראיתי שהוא דביל מוחלט.
"אחר כך הוא אמר: 'תבקשו מהממשלה שלכם שתשחרר מחבלים'. התחיל בינינו ויכוח, אלה שהיו בעד לשלוח מכתב ואלה שהיו נגד. אני אמרתי שהמכתב לא יעזור, אז מה אנחנו צריכים לתת להם כלי תעמולתי? מי צריך להתעסק בזה בכלל? היו ויכוחים בין האנשים. כשנמצאים עם ערב־רב של יהודים, לכל אחד יש דעה וזה נהפך לרצף של ברבורים, לא היתה לי סבלנות לזה. היה לי הרבה יותר קל כי הייתי לבד. מי שהיה שם עם ילדים קטנים זה היה אסון טבע עבורו. כשאתה לבד אז הכי גרוע זה שאתה תלך, אבל אתה יודע שהילדים יהיה בסדר. זו לא סיטואציה קלה, אנשים היו בלחץ נורא".
לוח מקשים לשליטה על מערכות חשמל אלקבס צילום: ענר גרין מה עשיתם שם?
"שיחקנו קלפים. היה צריך להרוג את הזמן".
ב־4 ביולי פרצו חיילי סיירת מטכ"ל לטרמינל ובמבצע הרואי שחררו את החטופים. "גם אחרי שהצבא הגיע היו בינינו ויכוחים", מספר אלברבאום. "אנשים טענו שלא היה שום פיצוץ, אבל אני זוכר שנזרק רימון לתוך החדר וכרית מנוקבת ברסיסים עפה לי לתוך הפרצוף. כולנו נשכבנו כי היו צעקות, איזו דודה הרימה את הישבן וחטפה רסיס היישר לשם, אז זרקתי אותה לרצפה בכוח. היום אומרים שלא היו רימונים, אבל אני יודע שהם הספיקו לזרוק רימון".
ראיתם את יוני נתניהו?
"אני ראיתי את יוני נתניהו בצורה לא נעימה, טסנו איתו והוא היה מכוסה בניילון. זה היה לא נעים. כולם חושבים שנחתנו בלוד, אבל נחתנו במחנה צבאי עוד קודם, אף אחד לא יודע את זה. אני לא יודע איפה זה היה, הוציאו את יוני ואמרו לנו לא להגיד כלום, לא לספר שום דבר ממה שראינו באנטבה. היריות בתוך האולם הדהדו כל כך חזק, והרעש הזה גרם לי לתחושה לא נעימה במשך המון שנים. כל רעש כזה שהייתי שומע ברחוב הזכיר לי את הרעשים משם. מעבר לזה חזרתי לחיים, אני לא חושב על מה שהיה. כל מה שזה גרם לי זה ההבנה שהטרוריזם אמיתי. אי אפשר להגיד שהוא לא חשוב. זו עובדת חיים. יכלתי להיהרג שם".
פונים לקבלנים
החטיפה לאנטבה היא רק פרק אחד, קצר אפילו, בסיפור חייו המיוחד של אלברבאום. הממציא והיזם שנולד בחיפה והתגלגל ליפן בשנות השבעים וחתום על 400 פטנטים, בהם מצלמת הדום (מצלמת כיפה) שחוללה מהפכה בעולם האבטחה ומערכות הטלוויזיה במעגל סגור. כיום, כשהוא חולש על אלבקס, חברה פרטית שגלגלה מאות מיליוני דולרים בשנה בכל העולם (וכיום מגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה), הוא מבקש לשנות את שוק הדיור החכם. אם הכל יקרה לפי התכנון והחזון, בעוד כמה שנים ישראל תהפוך למעצמת בניינים חכמים, ודיירים יוכלו לפתוח ולסגור תריסים מהטלפון הנייד, להדליק את הבוילר עוד כשהם בפקק באיילון או לכבות את הטלוויזיה שנשכחה דולקת אחרי שכבר הגיעו לעבודה. ואין כמובן כמו ארץ הקודש כדי לשמש אור לגויים - אחרי שהמודל ייבנה, יתממש ויהפוך לסטנדרט חדש בבנייה, אפשר יהיה להפיצו בכל העולם.
"כמו שהוא שינה את שוק הטלוויזיה במעגל סגור, ככה אנחנו נשנה את שוק הבתים החכמים", אומר יוחאי אמידי, חתנו של אלברבאום, שעם יפעת, בתו של אלברבאום, מנהל את הסניף הישראלי של אלבקס. "מלהיות מוצר שמיועד רק לפלח שוק אקסקלוסיבי נהפוך אותו להמוני, גם כדי שלדיירים יהיו נוחות ויוקרה וגם כדי שהם יוכלו לחסוך באנרגיה. בנינו טכנולוגיה שעובדת על תשתיות קיימות ומאפשרת לדייר לקבל את כל מה שקיבלו פעם רק בדירות יוקרה ובעשרות אלפי שקלים במחיר אטרקטיבי של אלפי שקלים בודדים. אם תהיה תשתית בבניין, כל אחד יוכל לקבל דירה חכמה בפחות מאלף שקל".
הטכנולוגיה שלהם, שמעוגנת כמובן בפטנט, מבוססת על סיב אופטי פלסטי שניתן להשחיל בצנרת החשמל הקיימת, אך מדובר בשתי מערכות נפרדות שמתנהלות זו לצד זו, "בניגוד למצב היום, שבו כל המערכות בנויות כך שאם נשרף הפיוז צריך ללכת למלון - אין חשמל, אין מיזוג, אין כלום", מסביר אלברבאום. הדיור החכם שמציעה אלבקס מאפשר לדיירים כיבוי והדלקה של אורות מרחוק, הורדה והרמה של תריסים, כיבוי והדלקה של מזגנים, הפעלת וכיבוי בוילרים ועוד אופציות שנשלטות בעזרת מסך חכם מרכזי שמורכב בכל דירה, ועליו מותקנות האפליקציות השונות. בעקבות מבצע עמוד ענן תוכננה אפליקציה חדשה, שנותנת אותות של אזעקת "צבע אדום" או התראה מפני רעידות אדמה.
אלברבאום (שני מימין) ועובדיו ביפן. "התקבלתי לעבודה ונסענו" 10–15 מיליון דירות חדשות נבנות ברחבי העולם מדי שנה, והשאיפה של אלבקס היא להתקין את המערכת שלהם בכ־10% מהן תוך חמש שנים. כדי שזה יקרה, צריך לשכנע את הקבלנים להתקין את התשתית לבניין החכם. "אנחנו גם חולמים וגם מיישמים, אבל כדי שזה יקרה הקבלן צריך לקבל החלטה עוד היום כשהוא נותן את התשתית הזו", מסביר אמידי. "זו הפעם הראשונה שיצרנית מערכות דיור חכם רואה את הקבלן כלקוח, ולא את הדיירים. לא מעניין אותי להיכנס לשוק של גוצ'י בלבד. גוצ'י זה גוצ'י, זה אף פעם לא יגיע לכלל השוק. כשזה ייחודי ויקר - זה לא נמכר".
אלבקס מתמחרת את יצירת התשתית לבית חכם עבור הקבלנים בכ־5,000 שקל לדירה. כמה מערכות כבר הותקנו בישראל, בהן ב"אייקון טאוור" באשקלון, ב"חלומות חדרה" של שיכון ובינוי, במתחם "לאורה" של אלמוג כ.ד.א.י ביפו ובבניינים ברמת אביב החדשה.
עוברים ליפן
אלברבאום (76) נולד בחיפה, "הבן הראשון בשכונת זיו בנווה שאנן", וגדל בתקופת המנדט. המשיכה לטכנולוגיה, כך הוא מעיד, בערה בו מגיל צעיר. "ילדים אחרים שיחקו בצעצועים ואני שיחקתי בכל מיני. היתה לי גישה אחרת. אהבתי את הצד המכני והטכני של העניינים", הוא משחזר. שיא הטכנולוגיה בתקופה ההיא היה מכשיר הרדיו, והוא החל לפרק ולהרכיב מכשירים. הוא ביקש מאביו, שעבד בצים, להביא לו מחו"ל מכשירי מדידה שונים, וכשהפך לנער פתח במרפסת ביתו מעבדה שבה היה מתקן מכשירי רדיו תמורת תשלום סמלי.
"ניסיתי לבנות מכונת הסרטה, וכמובן שלא הצלחתי כי לא היו לי הכלים המתאימים", הוא מספר. "נולדתי עם רעיונות טכניים בראש. אני חושב על מכשיר שלא קיים בעולם ואני רואה אותו בעיניים, זה תמיד היה ככה. החזון הזה הוביל אותי להרבה דברים, לטלוויזיה במעגל סגור למשל. לא הבנתי איך אנשים לא מבינים שאת כל מה שיש מפורק בכל מיני חלקים אפשר להרכיב יחד, לעשות מזה דבר קטן והרבה יותר זול. כל מצלמות הדום בעולם (מצלמות הכיפה) - אני האבא שלהן. מצלמות יחידה אחת, שמתנועעות ימינה ושמאלה - אני האבא שלהן".
אלברבאום היה מהנדס באלרון של שנות השישים, עד שוויכוח סוער גרם לו לעזוב את החברה ולפנות לכיוון הכי פחות צפוי - השוק היפני. "בניתי מונה תדרים, ורצינו להקטין את המוצר. הגעתי למסקנה שיש לי בעיה עם הנגד (רכיב חשמלי - ה"ש), אבל באלרון אמרו לי שהם עובדים רק עם אלן ברדלי (חברה אמריקאית - ה"ש) ו'תפתור את הבעיה לבד'. עשיתי מעשה נועז: קניתי כמה נגדים יפניים שעלו כלום כסף, הכנסתי אותם למעגל המודפס, והכל עבד כמו שצריך.
למוח הישראלי, שכולו דבוק לטכנולוגיה האמריקאית, היה קשה אז להבין שיכולים להיות רכיבים טובים יותר. על זה היו ויכוחים וצעקות. אני זוכר שצעקתי באלרון 'אתם כולכם דבילים, אתם מדברים על לא לקנות מיפן וכולכם עובדים עם יפן'. הפסקתי להאמין שהטכנולוגיה האמריקאית היא טכנולוגיית־על והכנסתי הרבה רכיבים יפניים, שהורידו את המחיר והיו יותר יעילים. זה היה המפגש הראשון שלי עם המדינה הזו. באותה תקופה מי חשב על יפן? מי בכלל היה ביפן? מבחינתנו זה לא היה על פני כדור הארץ, ולהגיע לשם היה מעבר לדמיון. זה היה חלום".
החלום של אלברבאום הפך למציאות כשאשתו הראתה לו מודעת דרושים בעיתון, שבה חיפשה חברת אמרקס האמריקאית מנהל טכני למחלקת הרכישות והאספקה שלה ביפן. "שלחתי מכתב", הוא משחזר, "התקבלתי לעבודה ונסענו ליפן". השנה היתה 1971, ואלברבאום (33) ומשפחתו עברו לצד השני של העולם. "יום אחד הוא הודיע לנו שאנחנו קמים ונוסעים", מספרת יפעת בתו. "לאן? ליפן. אני הייתי בת 11.5. זה היה הזוי, אבל הוא לקח את שלוש הבנות והאשה, קיפל את הבית ונסענו".
חטופי אנטבה חוזרים לארץ (בעיגול: אלברבאום). "אמרו לנו לא לספר דבר" צילום: דוד רובינגר "העבודה ביפן היתה טובה", מספר אלברבאום. "פתאום מצאתי את עצמי עם 80 עובדים יפנים, אבל השתלבתי מהר מאוד. עבדתי עם כל החברות הגדולות ביפן - טושיבה, היטאצ'י, סוני - והייתי גם בקשרים עם חברות ענק כמו גרונדיג בגרמניה, ITT. הייתי הבן המועדף של מקס גרונדיג, מייסד גרונדיג. אני לא סבלתי אותו והוא אהב אותי", הוא אומר בבדיחות. "הוא היה נורא. אבל כשהגעתי לגרמניה הייתי חייב לאכול איתו. זו היתה תקופה נפלאה. הילדות קיבלו מורה פרטית וכעבור שלושה חודשים דיברו אנגלית שוטפת. הבת הקטנה שלי דיברה בגיל שנתיים אנגלית, עברית ויפנית והיתה עוברת משפה לשפה בלי בעיה".
מקימים את אלבקס
אלא שאז החלה יפן להיפתח לעולם, והחברות היפניות החלו למכור רכיבים ישירות לחברות המערביות, ללא צורך בחברות תיווך כמו זו שבה עבד אלברבאום. אמרקס החלה לסגור סניפים, ואלברבאום החליט לקחת איתו כמה מהעובדים שהיו מועמדים לפיטורים ולפתוח את אלבקס.
"מתוך כל הענפים שהכרתי החלטתי שאני הולך לכיוון של ה־CCTV (טלוויזיה במעגל סגור), כי האמנתי שהוא ירוץ קדימה", הוא מספר, "מספר המתחרים בענף היה קטן, וראיתי שיש מה לפתח ולעשות. בינתיים, בשביל להתפרנס, עסקנו בהעברת טכנולוגיות וסיפקנו רכיבים לחברות באיטליה ובארצות הברית". לאחר פטירת מייסד אקאי, שנחשבה באותה עת לחברה המתקדמת ביותר בעולם בטייפ־רקורדרים, הוא חבר לכמה מעובדיה והם פתחו עסק משותף. "היו לי שם מומחים בטכנולוגיית־על בהקלטת וידיאו שעוד לא היתה קיימת בשוק. בשלב מסוים הפכנו להיות היצרן הכי גדול ביפן של ראשים לווידיאו, סיפקנו לכל היצרנים: סוני, טושיבה, JVC. כולם קנו אצלנו ראשים", הוא מתגאה.
אלברבאום מחזיק בקופסת חשמל השולטת על התאורה ובשקע שמדווח על צריכת החשמל צילום: אוראל כהן עם ההצלחה פנה אלברבאום כמתוכנן לתחום הטלוויזיות במעגל סגור, שאותו ביקש לכבוש. "אף אחד לא מכיר את אלבקס. זו חברה שאינה ידועה לציבור הצרכנים", הוא פוסק. "אבל אצל הגופים המקצועיים אלבקס מאוד ידועה, כי בשלב מסוים שלטנו ביותר מ־6% משוק ה־CCTV העולמי, נתח עצום". "הוא המציא את מצלמת הדום", מסביר חתנו אמידי.
"בתחילת שנות השמונים מצלמות האבטחה הורכבו ממנוע, מיגון ומצלמה. הוא לקח את כל המערכת והקטין אותה, הכניס את כל הרכיבים לתוך קופסת מיגון שקופה. בסוף שנות השמונים הוא מזער את העסק עוד יותר, יצר מצלמה שהמיגון הוא חלק אינטגרלי ממנה. אבל זו לא רק מצלמת הדום שהפכה את אלבקס למה שהיתה, אלא שורה של פטנטים טכנולוגיים למצלמה, כמו פיקוד על מנועים והעברת מתח. השילוב הזה של איש מאוד מוכשר עם יכולות טכנולוגיות, יכולות מסחריות וכל הפטנטים שהוא המציא יצר חברה שגלגלה 100 מיליון דולר בשנה".
"הפסקנו לפרסם ולפתח וגם היום אני מקבל מכרזים", מתגאה אלברבאום, "שדה התעופה פודונג (pudong) בסין לא ייקח שום דבר אחר מלבד אלבקס. כל ציוד הביקורת והשליטה כולו שלנו. כמויות של מצלמות - שלנו". בין לקוחות החברה נמצאות כל שגרירויות ישראל בעולם, שדה התעופה בשנגחאי, הרכבת התחתית בפראג, בית הכלא המרכזי של בלגיה, רשות הדואר בצרפת, נמלי ים ברוטרדם ורשת הרכבות המחברות בין צרפת ואנגליה, Euroshuttle. "התמודדנו שם מול קונצרנים ענקיים כמו פיליפס וזכינו", מספר אלברבאום, "רישתו את כל הקרונות ברכבת עם מצלמות וציוד נלווה שלנו, ומשנת 1991 לא חשבו להחליף את הציוד עד היום. היינו הכי מהימנים, וזה עוד בתנאים קשים עם כל רעשי החשמל ברכבת". גם בישראל הציוד של אלבקס מותקן במקומות רבים, כמו בתי הזיקוק, הבורסה ליהלומים, בתי כלא, בית המשפט העליון, האצטדיון הלאומי ברמת גן וקניון שבעת הכוכבים.
"תוך כדי המעברים מענף לענף הבנתי שאורך החיים המקסימלי של כל ענף הוא 15 שנה", מספר אלברבאום, "את הראשים לווידיאו מכרתי לחברה שנקראת ג'פאן אנרג'י. כשהתחלנו למכור מכרנו ראש ב־3 דולרים, שזה בערך 1,000 ין. היום הם נמכרים ב־20–30 ין. אי אפשר להישאר בענף מסוים ולשמור על רמת רווחים שאפשר לרוץ איתה קדימה. הבנו שחייבים לזוז גם מענף הטלוויזיה במעגל סגור, כי הוא לא יישאר כמו שהוא, וזה קשה. לא קל לוותר על שוק שהוא כולו בידיים שלך, להרים ידיים ולצאת החוצה. אנשים שאלו אותי איך שחקן גדול כמוני יוצא, ועניתי שאני מעדיף לצאת כשאני גדול מאשר כשאני שבור. אין לנו שום סיבה להישאר, מיצינו את מה שאפשר להוציא מהענף הזה, אז אנחנו הולכים הלאה".
הלאה, ימיי כקדם
הלאה, אמרו לו כולם, נמצא עולם האינטרנט. "אמרו לי שאם אנחנו לא נכנסים לדוט.קום אנחנו מחוץ לשוק", הוא אומר, "אבל הנושא הזה של שרתים ברחבי העולם וגלגולים באינטרנט הוא לא המחלקה שלי. אני איש יצרני, איש שמקים מפעלים, ופתאום אני צריך לדבר עם המחשב. לא שאני פוחד מזה, אבל זה לא עניין אותי. זה רק להעביד את המוח ולכתוב קבצים על גבי קבצים. יש אולי רעיון בהתחלה, אבל אחר כך זו עבודה שחורה".
כדי בכל זאת לחבר את העולם החדש לפעילות הטכנית שהוא כל כך אוהב, אלברבאום החל לחשוב על שילוב של טכנולוגיה ורשתות תקשורת. "חשבתי שאפשר להתחיל לדבר ברשתות בבניינים", הוא מסביר, "ורצתי להכין פטנטים עם הרעיונות העתידיים. מאחר שאנחנו מעורים בענף, ויודעים מה נחוץ ומה לא, שמתי מגבלה: אסור שיהיה יותר מזוג חוטים שמחבר את המערכת לדירה". כך פותחה מערכת הבית החכם של אלבקס, שאותה הם מנסים כיום להחדיר לישראל.
בשלב השני, לאחר שהבית החכם יהפוך שכיח בישראל, באלבקס מתכננים לשנות את הרגלי הצריכה ולפתח את מה שהם מכנים "המכולת החכמה". לפי התוכנית, בכל שכונה יהיו האנגרים או מרתפי אספקה עם ציוד מתחלף, כך שאם למשל דייר נתקע בבוקר בלי חלב, לחיצה פשוטה על המסך החכם תביא את המוצר תוך רבע שעה לפתח ביתו. החזון הסופי מדבר על הפיכת המסך ששולט בבית החכם למרכז הקניות הפרטי של כל דייר לפי צרכיו.
"כשנתקעים בלי חלב או ביצים רוב האוכלוסייה לא בוחנת את המחיר", אומרת אמידי, "כשאני צריכה משהו דחוף אני אקנה אותו במקום שהכי זמין לי". "אין הרבה קניות באינטרנט", מוסיף אלברבאום. "המכירות של מוצרי מכולת בוולמארט דרך האינטרנט עומדות על 34 מיליון דולר בשנה, זה אפילו לא חצי שערה ממה שהם מוכרים בחנויות. אף אחד לא הצליח להפוך את האינטרנט לשיטה המרכזית לקניות. לנו יש הרבה פטנטים בנושא, ואנחנו מאמינים שנוכל להביא לענף המכולת שינוי מוחלט".
איך תבטיחו שהמוצרים יגיעו מיידית?
"חלק מהקונספט הוא לחבור עם הגופים שיקימו את המתחמים האלו וזה השינוי המהותי", מסביר אמידי. "הטכנולוגיה תאפשר קישור מיידי עם האספקה. זו לא תהיה חנות בבניין או בשכונה הקרובה, אלא מחסן אספקה ממש. כעבור שישה חודשים כל מחסן יידע בדיוק מה הוא צריך", מסביר אלברבאום. "כל הדבר הזה יהיה מאורגן, יידעו כמה נמכר וכמה צריך להביא למחרת בבוקר, הכל יעבוד אוטומטית. המחסנים יהיו בתוך הבניינים או ליד הבניינים, ואם הקבלנים ייכנסו למשחק הזה - זה יכול להיות גם בתוך אחת הדירות".
