תגדיל לי ב-100 מיליון

"מצחיק אותי כשאנשים שואלים 'בשביל מה אתה צריך כזה בית גדול?", אומר איש העסקים היהודי, דיוויד סיגל, שבונה לעצמו ולמשפחתו את מה שאמור להיות הבית הפרטי הגדול ביותר בארצות הברית. "קראתי לאחרונה על איזה בעל קרן גידור בניו יורק ששילם 120 מיליון דולר על ציור. למה מישהו צריך ציור ב-120 מיליון דולר? כי הוא יכול להרשות לעצמו. אם אני יכול להרשות לעצמי בית גדול -  אז למה לא? האם אני צריך את זה? לא".

הבית שדיוויד סיגל לא צריך, המכונה "ורסאי", יכלול בסופו של דבר 8,400 מ"ר שיכילו עשרה מטבחים, 30 חדרי אמבטיה, שני אולמות קולנוע, שני מגרשי טניס, מגרש בייסבול, ספא, ארבע בריכות, מפל, משטח החלקה על גלגיליות, אולם כדורת, גראז' שיכול להכיל 20 מכוניות ומרתף יין עם מקום ל־20 אלף בקבוקים. משטחי שיש איטלקי בשווי 5 מיליון דולר יחפו את כל קירותיו, ויתובלו בדלתות וחלונות מהגוני ברזילאי ב־4 מיליון דולר. עלותו של הבית, שעומד על גבעה מלאכותית (אך נמצא לחופו של אגם טבעי), צפויה להגיע ל־100 מיליון דולר.

המסע לוורסאי החל ב־2004. את ההשראה לבית שאב סיגל מהקומות העליונות של מלון פריז בלאס וגאס, שנשקפו מחלונו במהלך מסע עסקים. את מה שראה הוא שרטט על מעטפה, והסקיצה הלכה וגדלה עד שהפכה לבית שמעולם לא נראה כמותו בעיירה ווינדמר בפלורידה ובארצות הברית כולה. אלא שכמו ארמון ורסאי שבצרפת, גם הבית של סיגל הפך במהרה לסמל של צריכת יתר, ראוותנות ונתק בין העשירים לעניים שסופו באסון. ב־2008, המשבר הכלכלי הכניס את החברה שסיגל הקים לקשיים. ב־2009 הובילו החובות להפסקת בניית הוורסאי, והארמון הלא גמור הועמד למכירה. שמונת הילדים של סיגל ואשתו ג'קי הועברו מבתי ספר פרטיים לבתי ספר ציבוריים, והמשפחה נאלצה להמשיך להצטופף בביתה הישן, שגודלו 2,400 מ"ר בלבד. אלפים מעובדי החברה פוטרו, וכך גם 16 מעובדי משק הבית (נותרו שתי מטפלות ונהג אחד). ג'קי מצאה את עצמה טסה במחלקת תיירים (המטוס הפרטי נמכר) ונוסעת בלימוזינה לאכול במקדונלד'ס, כדי לחסוך כמה דולרים.

סיגל עם אחת מבנותיו. "אין לי תחביבים. כל מה שאני עושה זה לקום בבוקר וללכת לעבודה, שבעה ימים בשבוע. בחופש אני נוסע לאחד מבתי המלון שלי. אני אוהב ללכת לעוזרות ולאנשי התחזוקה ולטפוח להם על הגב, לחבק אותם" צילום: רויטרס

תלאותיה האבסורדיות פוקחות העיניים והגרוטסקיות לעתים של משפחת סיגל באותן שנים מטלטלות תועדו בסרט הדוקומנטרי עטור השבחים "מלכת ורסאי" של לורן גרינפילד, שאף זיכה אותה בפרס הבמאית הדוקומנטרית הטובה ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון ושודר לפני כחודש בישראל. רבים ראו בסרט דוגמה מבריקה למשבר הכלכלי, ושמחו לחזות בנפילתו של האיש שעשה את הונו ממכירת דירות נופש במשכנתאות סאב־פריים לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם גם בית בגודל חדר הארונות של אשתו. "עבור גרינפילד, הסיגלים הם מטפורה מבריקה לכל מה שדפוק בכלכלת ארצות הברית ובתרבות שעיצבה אותה", כתב "הניו יורק מגזין".

"מלכת ורסאי" מסתיים בנובמבר 2011, והצופה יוצא בתחושה שסיגל איבד את הבית ושהחברה שלו עשויה לקרוס. אלא שהמציאות, הוא טוען בראיון ל"כלכליסט", אינה כה חותכת. סיגל, שתובע את הפקת הסרט, אומר שמצבו ומצב החברה שלו מעולם לא היה טוב יותר. "הבמאית והמפיק באו עם אג'נדה. הם רצו להראות עשירים מאבדים שליטה, הם רצו להראות עשירים מתרסקים ונשרפים, הם שיחקו לידיהם של ה־99% שלא אוהבים את ה־1% - אבל זה פשוט לא היה נכון", הוא מאשים. "הסרט היה בערך 90% שקרים ו־10% אמת. הכל הוצא מהקשרו. נראה היה כאילו אנחנו מאבדים את הבית, כאילו החברה נכשלת - אף שהיא היתה מאוד רווחית תמיד, גם בשנים הקשות ביותר. בעזרת עריכה אתה יכול לגרום גם לטיטניק לעלות מהמצולות. כשראו אותי עצבני בסרט, למשל, זה לא היה בגלל ענייני כסף - זה היה בגלל המצלמות האלו, שנתקעו לי בפרצוף בכל מקום שאליו הלכתי".

מתווכת מציגה הדמיה של הבית הגמור ב־2010. "לא עשינו משהו לא בסדר" צילום: איי פי

הבית התרומם, הנישואים שקעו

סיגל (77) עבר דרך ארוכה לפני שנעשה למיליארדר מפורסם. הוא נולד בשיקגו ובגיל צעיר עברו הוריו למיאמי, פלורידה. אביו היה בעל חנות מכולת כושלת וסבל מבעיית הימורים. הוא עצמו היה אלוף היאבקות בתיכון, ואחרי שנשר מהלימודים עבד כמתקן טלוויזיות. ב־1970, נשוי בפעם השנייה ואב לשישה, החליט לעבור ממיאמי לאורלנדו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר עבורו ועבור בני משפחתו.

באותה תקופה דיסני קנתה אדמות מחקלאים כדי להקים את דיסניוורלד, וסיגל, שהחל לעבוד כמתווך נדל"ן, קנה שטחים נרחבים של אדמה בעצמו. הוא היה עשיר ומסופק יחסית, עד שב־1980 הגיע איש עסקים והציע לקנות ממנו 1,040 דונם כדי להקים עליהם אתר נופש במודל הטיים־שר (יחידות נופש שנמכרות ללקוח לשבוע בשנה למשך כל החיים). סיגל, שלא שמע על התחום לפני כן, התלהב והחליט לבנות את האתר בעצמו.

ג'קי סיגל ושישה משבעת ילדיהם של בני הזוג. גרים כיום בבית שגודלו 2,400 מ"ר בלבד צילום: בלומברג

ההחלטה התבררה כמשתלמת: החברה שהקים, ווסטגייט, צמחה בקצב של 20% בשנה והפכה במהרה לחברת הטיים־שר הפרטית הגדולה בעולם. ב־2007 היו לחברה 28 בתי מלון והכנסות של כמיליארד דולר בשנה. כמו רבים בתחום הנדל"ן בארצות הברית, באותה תקופה גם ווסטגייט רכבה על גל של מינוף פרוע ומשכנתאות שניתנו בנדיבות לכל מה שיש לו דופק. הקונה הטיפוסי של החברה שילם עבור יחידת הנופש שלו 10% במזומן, ואת השאר קיבל במשכנתא. ווסטגייט עצמה לוותה את הכסף מהבנקים, בריבית של 5%–6%, ואחר כך הלוותה אותו לקונים בריבית של 16%–18%. כ־20% מהקונים השתמטו מתישהו מתשלום המשכנתא - אבל העסק עדיין השתלם, כי המשכנתאות נארזו מחדש כאיגרות חוב שנמכרו למשקיעים. יותר ממחצית רווחי החברה הגיעו מנגזרי המשכנתאות האלו, וסיגל היה מאושר.

"אין לי תחביבים. כל מה שאני עושה זה לקום בכל בוקר וללכת לעבודה, שבעה ימים בשבוע", הוא מעיד על עצמו, "כשאני בחופש אני נוסע לאחד מבתי המלון שלי. אני אוהב ללכת לעוזרות ולאנשי התחזוקה, אנשים בדרגה נמוכה, ולטפוח להם על הגב, לחבק אותם. אני רוצה להגיד להם שמעריכים אותם". הוא קונה בגדים בסיילים, כועס על ילדיו כשהם משאירים אורות דולקים, ולדבריו הוא מבקש במסעדות שיארזו לו את מה שנשאר מהמנה שלו.

הבריכה החיצונית, המשקיפה על האגם. "יצרתי עשרות מיליונרים לאורך השנים" צילום: איי פי

לדבריו, יש לו רק שתי חולשות: מלכות יופי - כמו אשתו הנוכחית ג'קי, הצעירה ממנו ב־30 שנה - ובתים גדולים. את הבית העצום הראשון שלו בנה בשנות התשעים בשטח של 58 אלף מ"ר ובעלות של 35 מיליון דולר. בניית הפלאצו דה לאגו ("טירת האגם" באיטלקית) נמשכה שש שנים והובילה לגירושיו מאשתו השנייה. "ככל שהבית התרומם כך הנישואים שקעו", הוא מספר, "זה מפני שהיא היתה אחראית על הבנייה". את השיעור שלמד אז הוא יישם בהליך המתועד של בניית הוורסאי. "לבנייה של הבית הנוכחי אני אחראי", הוא פוסק, "ג'קי לא קשורה לזה בכלל. הבהרתי לה את זה מההתחלה".

"אנחנו לא חיים בזוהמה"

איך הסרט הוציא דברים מהקשרם?

"בהכל. אני אתן לך דוגמה אחת: היה לי כלב שגסס מסרטן ומדי פעם היה מחרבן על הרצפה. חמש שניות אחר כך אחת המטפלות היתה מנקה את זה, אבל הם צילמו את החרא במשך חמש שנים, אספו את כל הצילומים, וגרמו לזה להיראות כאילו אנחנו חיים במחראת כלבים, בזוהמה. אנחנו לא חיים בזוהמה. אירחתי מושלים ומפורסמים בבית שלי".

המלון שבנה סיגל בלאס וגאס, כיום "פלאנט הוליווד". "זה היה כמו לוותר על אחד הילדים שלך כדי להציל את האחרים" צילום: Alexis Fam

אז לא נקלעתם לקשיים?

"2008 היתה השנה הכי טובה במכירות בהיסטוריה של החברה, אבל השינויים בעולם הפיננסים גרמו לי לקצץ את החברה שלי בחצי. עברתי מ־12 אלף עובדים ל־5,000, וככה הצלחתי בהמשך לשמור על הרווחיות שלנו, גם כשעשינו חצי מכמות העסקים שהיו לנו ב־2008. היו לנו כמה מרכזי מכירות שסגרנו וכמה בניינים שהעמדנו למכירה, אבל היום יש לנו 7,000 עובדים ואנחנו רווחיים יותר מאי פעם. אנחנו חברת הטיים־שר הכי רווחית, עד כמה שאני יודע".

אף שהוא טוען שמצבה הפיננסי היה ונותר יציב, ב־2011 מכרה ווסטגייט את הריזורט החדש והיקר ביותר שלה שנבנה בלאס וגאס. סיגל הוציא עליו 260 מיליון דולר מכספו הפרטי, בנוסף למשכנתא של 400 מיליון דולר. "זה כאב", הוא נזכר, "אני עיצבתי את הבניין הזה. זה היה כמו לוותר על אחד הילדים שלך כדי להציל את האחרים".

הבית הפרטי הגדול באמריקה צילום: רויטרס

אז בכל זאת היו שנים קשות.

"לא עשינו משהו לא בסדר חוץ מלסמוך על הבנקים, והם אכזבו אותנו. המודל העסקי שלנו נשאר יציב כל הזמן. רק בגלל הבנקים נאלצתי למכור את הבניין בווגאס בהרבה פחות ממה שהוא עלה לי, לא משום שהוא לא הצליח. למעשה הוא היה בית המלון הכי מוצלח שלנו. היינו צריכים ללוות הרבה כסף והבנקים לא היו מוכנים לחכות שנמכור, הם רצו את הכסף שלהם מיידית, אף שההסכם שלנו היה אמור להיות עד 2015".

ורסאי - הוא כבר לא למכירה?

"טכנית כן. אם מישהו רוצה לכתוב לי צ'ק של 75 מיליון דולר אני אמכור את הבית, אבל אני לא מנסה למכור אותו בצורה אקטיבית. כיום אני מסיים את הבית, ציפוי השיש סביבו מורכב ברגעים אלו ממש. כשהתחלתי לבנות את הבית היו לי הרבה ילדים קטנים, והתוכנית היתה שכל המשפחה תגור בו ותיהנה ממנו במשך שנים. כשהבית יהיה גמור, בעוד שלוש שנים, יהיו לי ילדים בקולג' ובתיכון, לכן כבר אין לי הצורך שהיה לי אז בבית הזה. אולי אני אמכור אותו, אולי אני אעבור אליו. לא אכפת לי. מקסימום הנכדים שלי יגורו שם".

"אשתי הולכת להיות כוכבת"

משונה לשמוע עד כמה סיגל נשמע חסר תשוקה ונונשלנטי כשהוא מדבר כיום על בית החלומות שלו. הוא מדבר על משהו שרובנו אפילו לא מעזים לחלום עליו - ארמון של 100 מיליון דולר - כאילו מדובר באיזה ביקור משפחתי שאולי יקרה ואולי לא יקרה, תלוי במזג האוויר. יכול להיות שגם הוא מבין שאורח החיים הראוותני שסיגל לעצמו, שנראה הגיוני ב־2007, הוא לא בדיוק צו האופנה בעידן שאחרי הנפילה הכלכלית.

בכלל, יש בטון שלו משהו קצת לא מתחייב. לצד התביעה והביקורת הקשה שהוא מטיח בסרט, הוא גם אומר ש"דבר אחד טוב קרה בעקבות הסרט: אשתי קיבלה תוכנית ריאליטי. היא חתמה על חוזה עם קומקאסט, הם בעלים של המון ערוצים, והם כבר התחילו לצלם. הריאליטי שלה ישודר בשנה הבאה. אשתי הולכת להיות כוכבת טלוויזיה והיא מתה על זה".

ג'קי באולם הנשפים צילום: רויטרס

אתה לא מפחד שמה שקרה עם הסרט יקרה גם בריאליטי?

"לא, כי כולם יודעים שתוכניות ריאליטי הן לא אמיתיות. אם הם היו קוראים לסרט 'ריאליטי־פיקטיבי' זה היה בסדר. הכל שם היה מתוסרט - אשתי לא נוסעת למקדונלד'ס בלימוזינה. כשאתה קורא למשהו 'דוקומנטרי' אנשים מצפים שזו תהיה תמונת מצב אמיתית".

בונה בשביל אירוע התרמה

אז מהי "תמונת המצב האמיתית" כיום אצל הסיגלים? תלוי את מי שואלים. בראיונות איתם הם מצטיירים רוב הזמן כקלישאות של עשירים דקדנטיים, שכל עניינם בחיים הוא להרוויח המון כסף או לחלופין לבזבז אותו. ג'קי, מהנדסת שהפכה לדוגמנית, מוגדרת על ידי אחת מבנותיה כ־Trophy Wife ("אשת ראווה" בתרגום חופשי). היא אוהבת להשוויץ בכך שהיא מוציאה על בגדים כמיליון דולר בשנה, ולהתבדח שבעלה הבטיח "להחליף אותה בשתי בנות 20 כשהיא תגיע לגיל 40" (הם נפגשו כשהיא היתה בת 30 והוא בן 60). התביעה נגד הסרט, אגב, לא הפריעה לה להגיע להקרנת הבכורה ולהדס על השטיח האדום בשמלת מיני מנומרת ומעיל מפרוות שועל אדום. היא ישבה בשורה הראשונה, נופפה לקהל וחיבקה את הבמאית.

נראה שסיגל מודע לדימוי הלא מאוד חיובי שצמח לו ולמשפחתו. אולי משום כך הוא מרבה לספר לי לאורך הריאיון על תרומות ופעילויות חברתיות שונות שהוא מעורב בהן. "אין מישהו במרכז פלורידה שתורם יותר מאיתנו לצדקה", הוא אומר, "לפני חודש נתנו 1,500 חופשות בחינם לחיילים משוחררים מעיראק ומאפגניסטן. לפני כמה חודשים היתה כתבה בתוכנית '60 דקות' על אנשים שחיים במכוניות. למחרת שכרתי את כל האנשים האלו ונתתי להם דיור. אלו הדברים שאני רוצה שאנשים יידעו עליהם, לא רק הבתים הגדולים וכל הדברים השליליים".

אולם הנשפים בבנייה צילום: רויטרס

בכלל, הסיבה המקורית לבניית הוורסאי, לדבריו, "היא שבכל שנה אנחנו מארחים את אירוע ההתרמה הגדול ביותר באורלנדו. הבית שאנחנו גרים בו עכשיו יכול להכיל רק 300 איש בערך, ובבית החדש יש אולם נשפים שיכול להכיל אלף איש. שאר ההטבות באו רק אחר כך".

נדמה שסיגל רואה שליחות בכל מעשיו. הוא עובד בלי הפסקה כי לדבריו "אני נהנה מסיפורי ההצלחה של העובדים שלי. אני לא צריך לעבוד - יש לי מספיק כדי שאני והמשפחה שלי נחיה בנוחות לנצח - אבל יצרתי עשרות מיליונרים לאורך השנים. יש בחורה שעובדת איתי כמעט 30 שנה, היא התחילה מלבשל נקניקיות במסיבות בריכה וכיום היא מנהלת מכירות. היא מיליונרית ויש לה משפחה נהדרת ובית יפהפה. אני נהנה לשנות גם את חייהם של הלקוחות שלי. אני מקבל מכתבים מאנשים שאומרים שהטיים־שר הציל את הנישואים ואת הבריאות שלהם. זה בריא לצאת לחופשות, הן תרופה טובה. אני עוזר לאנשים לשמור על הבריאות שלהם".

"מסתכל על המדינה, לא עליי"

למרות שלל הכוונות הטובות, עדיין קשה לטעון שצניעות היא הצד החזק של סיגל. בתשובה לשאלה מהו סוד ההצלחה של ווסטגייט הוא עונה "הסוד הוא שאני טוב מאוד במה שאני עושה. אני לא רוצה להתרברב, אבל אני עושה את זה 100% מהזמן כבר 32 שנה. מעבר לזה יש לנו ההכשרה הכי טובה בתעשייה, שירות הלקוחות הכי טוב בתעשייה, ובתי המלון הכי טובים בתעשייה".

זה לא נגמר שם. סיגל טוען שהוא באופן אישי אחראי לבחירתו של ג'ורג' בוש לנשיאות בשנת 2000, לאחר שתמרץ באינטנסיביות את כל העובדים שהביעו תמיכה בבוש להצביע. אלף מהם טענו שלא היו מצביעים לולא הוא, בזמן שהבחירות הוכרעו במדינת פלורידה בהפרש של 537 קולות. לפני הבחירות האחרונות הוא המליץ לכל עובדיו להצביע למיט רומני, וכתב להם במייל שאם אובמה יזכה הוא אולי ייאלץ לפטר עובדים או לצאת לפנסיה.

ג'קי ודיוויד סיגל בביתם הנוכחי באורלנדו, פלורידה. התחתנו כשהיא היתה בת 30 והוא בן 60 צילום: בלומברג

למה המלצת לעובדים שלך להצביע לרומני?

"ובכן, אובמה נבחר לפני ארבע שנים. האם הכלכלה היום טובה יותר מלפני ארבע שנים? כמה זמן הוא עוד ימשיך להאשים את בוש? למה שלא נאשים את לינקולן? את וושינגטון? את גולדה מאיר? רציתי מישהו שלא יאשים אף אחד, אבל יעשה את העבודה".

רגע - אבל חשבתי שמצבך בתקופת אובמה היה מצוין.

"אני מסתכל על המדינה, לא על עצמי. אני מצליח כי אני עובד קשה. אני אוהב את המדינה שלי ואני רוצה לראות אותה משגשגת, אני רוצה לראות את העובדים שלי משגשגים. תחת אובמה הם יצטרכו לשלם יותר מסים".

מיד אחרי שאובמה זכה החליט סיגל לתת לכל עובדיו העלאה של 5%, "כדי להתמודד עם המצב הקשה שגרם אובמה".

היה איזה לקח שלמדת מהמשבר?

"הלקח הוא לעולם לא לסמוך על הבנקים. הם החברים הטובים שלך היום והאויב הגדול ביותר שלך מחר. אחרי המשבר שינינו את המודל שלנו. המודל המקורי היה ללוות כמה שיותר, לבנות כמה שיותר, למכור כמה שיותר ולצמוח הכי מהר שאנחנו יכולים. מאז שהבנקים פנו נגדי, המודל שלי הוא לחיות באמצעים העומדים לרשותנו. מעכשיו נצמח רק באחוז או שניים בשנה.

"אני רוצה להיות חסר חובות לגמרי בתוך שנתיים. הביקוש למוצר שלי מעולם לא היה טוב יותר, אני יכול למכור פי שניים ופי שלושה, אבל אני פשוט לעולם לא אלווה שוב את הסכומים האלה. לעולם לא אהיה נתון יותר לחסדיהם של הבנקים. אנחנו נלווה פחות, נבנה פחות ונמכור פחות - כמו שכל המדינה צריכה לעשות. זה גם אומר שנעסיק פחות אנשים, וזו הסיבה שהכלכלה האמריקאית לא תשתפר. הרבה חברות עושות את מה שאני עושה".

ורסאי במספרים

30 חדרי אמבטיה 

20  מכוניות יכיל הגראז'