עמיר בירם: "היום טוב לי, אבל אז הייתי מדוכא מזה שפתאום מוכרים את בריטיש"

אפריל 2011, עם סגירת מכירת בריטיש־ישראל למליסרון, היה אמור להיות שיא הקריירה של עמיר בירם. כמנכ"ל וכנציג הבעלים הוא בנה את בריטיש־ישראל במו ידיו והפך אותה מחברה בעלת ערב רב של נכסים בלי קו מקשר, לשחקנית דומיננטית ומחוזרת בענף הקניונים ומרכזי המסחר. לכאורה, הרכישה הותירה את כל הצדדים מרוצים: הבעלים, ליאו נואי וקבוצת משקיעים בריטית, שלשלו לכיסם 1.7 מיליארד שקל; הרוכשת, ליאורה עופר, קיבלה את תואר "מלכת הקניונים" לאחר שנות דומיננטיות ארוכות של דוד עזריאלי; והמנכ"ל, בירם, עשה אקזיט אחרי שש שנים בלבד ומימש מניות בהיקף של 80 מיליון שקל.

"היום טוב לי, אבל אז כאב לי מאוד מאוד", משחזר בירם בראיון ראשון מאז המכירה. "הייתי מדוכא מזה שפתאום מוכרים את החברה, היא הולכת. אני זוכר את היום של הקלוזינג. ישבתי במשרד והייתי צריך להעביר כסף לחוץ לארץ, זה היה לי קשה כי האמנתי בחברה. אמרתי לליאו: 'שמע, ישראל היא מדינה קשה ולא פשוטה ויש פה תקופות קשות לעסקים, אבל לאורך זמן נגדיל את הערך פי כמה וכמה'. אמרתי לו 'תראה את עזריאלי, איך הוא כזה טייקון ענק? בזכות זה שהוא שנים נשאר פה, לא מכר, רק פיתח - והנה. שב פה 20 שנה על הנכסים האלה, יקרה לך אותו הדבר'. אם ליאו היה יושב על הנכסים האלו, בעוד 15 שנה הוא היה יכול לקבל הרבה יותר. אבל ליאו חיפש למה למכור, כי לך תדע מה יהיה בישראל".

בירם (48), תושב מבשרת ציון ואב לשלושה, הוא אדם ישיר, בלתי אמצעי, שעונה מהר ויוצר תחושה שהוא מציג דברים כהווייתם. בקיץ 2010, הוא משחזר, קיבל את השיחה הראשונה מאבי לוי, מנכ"ל מליסרון, שפתחה את המשא ומתן על מכירת בריטיש־ישראל. "אבי ביקש להיפגש, אמר שהם רוצים לקנות את החברה אבל הציע מחיר מצחיק. אמרתי שהצעה כזאת אני לא מעביר בכלל לאנגליה. נפגשנו שוב ושוב עד שהמחיר היה יפה וכבר לא יכולתי לשמור אותו בבטן. התקשרתי לליאו והוא אמר לי 'בוא לאנגליה, נחשוב'. נסעתי ועשיתי למשקיעים פרזנטציה עם כל התוכניות, לאן החברה הולכת ומה החזון שלנו. כשסיימתי שאלו אותי לדעתי, ואני אמרתי שלא כדאי למכור".

עמיר בירם. עמיר בירם מחוץ למשרדי JTLV בתל אביב. "עסקה של 1.7 מיליארד שקל זה לא 'יאללה, תביא את הכסף ותיקח את החברה'. לא בעיה לפוצץ עסקה כזו" צילום: תומי הרפז

למה?

"כי חברה כזאת, עד שבנינו אותה, יש רק אחת. לא תהיה עוד חברה כזאת. לליאו היה מאוד קשה כי הוא היה מחובר ואהב את החברה, הכיר את האנשים. הוא אנגלי אבל איש חם מאוד, לא אנגלי טיפוסי. השותפים שלו לחצו, כי החלק של כל אחד בחברה פתאום התנפח לסכומים שהם לא חלמו עליהם, כל מי שנכנס עם מיליון דולר פתאום הציעו לו 50 מיליון דולר. ליאו הוא היחיד שהייתי מערב אותו בחברה כל הזמן, כשהוא בא לירושלים היה חשוב לי להראות לו אותה. הייתי משוויץ, לוקח אותו לנכסים, מפגיש אותו עם אנשים, אהבתי את זה. הוא גם איש שמתחבר, אז היה לו קשה יותר למכור. עבור השאר זה היה כמו למכור נייר ערך בבורסה, ישבנו שם בישיבה והם מאוד לחצו, אמרו לו שזה הזמן.

"ליאו היה מאוד מבולבל. הוא אמר לי להגיד למליסרון שיוסיפו עוד קצת, ואם הם מסכימים - נמכור. אם לא - זה כנראה המזל שלנו, להישאר בחברה. אני לא רציתי למכור. ליאו ראה שאני כל כך מאוכזב, שהוא לקח אותי ואת אשתי לדרינקים בערב, ניסה לרכך אותי".

לא חשבת לפוצץ את העסקה?

"עסקה של 1.7 מיליארד שקל זה לא 'יאללה, תביא את הכסף ותיקח את החברה'. היה משא ומתן, תנאים, המון קשיים ובעיות בדרך. זו לא בעיה לפוצץ עסקה כזאת, אם אתה לא רוצה למכור זה לא יימכר. חזרתי לארץ ואמרתי לעצמי שאם זה מה שהם רוצים זה מה שיהיה, אף שזה בניגוד לדעתי, וכך פעלתי. אמרתי גם למשרד עורכי הדין יגאל ארנון, שטיפל בעניין, שאני אישית לא רוצה, אבל אם זה מה שהם רוצים, שתהיה מכירה. זהו".

יכולת להתעקש, לנסות לשכנע.

"ליאו הוא לא איש פשוט. הוא איש קשה במובן הזה שיש לו דעות שאתה לא יכול להזיז אותו מהן. הוא תמיד אמר: 'אני בא עם הדעה שלי, עמיר בא עם הדעה שלו, אומר לי כן־כן־כן ובסוף קורה מה שעמיר רוצה'. זו באמת היתה השיטה שלי להביא את הכיוון שאני רוצה, אבל במכירה היה משהו עקרוני, ידעתי שזאת החלטה שלו, לא כל כך רציתי ללחוץ עליו. בכל זאת, יש פה איזה פחד, כי אתה לא יודע לאן העולם ילך. אם עכשיו אני אומר לו לא למכור, ובעוד שנתיים יהיה איזה משבר עולמי, אז הוא יגיד לי: אתה עשית. אז אמרתי לעצמי: אני לא מחליט. שהוא יחליט, ומה שהוא יחליט זה מה שיהיה".

קניון רננים ברעננה צילום: עמית שעל

וכשאתה רואה את הביצועים המוצלחים של קניוני בריטיש תחת מליסרון, זה לא צובט בלב?

"אני קורא דו"חות כספיים, עוקב אחריהם בכל רבעון, מוודא שהם ממשיכים לעשות טוב. יש אנשים שמוכרים עסקים ואומרים 'וואלה, איך דפקתי את הקונה'. כשאני רואה את בריטיש ישראל צומחת ומדווחת בכל חודש על רווחים אני מבסוט. מכרתי להם את הסחורה הכי טובה שיש. כשהקונה שלך מנשק אותך ולא מקלל אותך אתה מרגיש הכי טוב בעולם. הלוואי שתמיד יהיו לי עסקים כאלה".

"לא ראיתי את עצמי כמנהל"

בריטיש־ישראל הוקמה ב־2003 על ידי קבוצת משקיעים בריטית בראשות ליאו נואי במטרה לעשות עסקים בישראל. לבירם, אז בעלים של משרד רואי חשבון בירושלים, הוצע להקים את החברה כנציג בארץ. "הבעלות היתה של משקיעים זרים אבל אני הקמתי את החברה, רשמתי אותה ברשם החברות, גייסתי את כל העובדים", מספר היום בירם. "אולי הייתי שכיר אבל לא הרגשתי ככה, ראיתי את עצמי כשותף קטן (בירם החזיק ב־6% מבריטיש־ישראל - דב"נ). מצד שני, הייתי רואה חשבון, לא ראיתי את עצמי כמנהל. אמרתי לליאו שהתפקיד שלי היה להקים, והגיע הזמן להביא מנהל מתחום הנדל"ן, מישהו ותיק. הבאתי לו שמות של המנהלים הכי תותחים, אנשים חבל על הזמן, אבל כל מי שהבאתי לא נראה לו. שאלתי אותו 'אז מה אתה רוצה?' והוא אמר לי: 'אתה תנהל'. בקטע הזה אני חייב לו המון כי הוא האמין בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי. ככה קפצתי לבריכה והתחלתי לנהל את החברה מהתחלה".

קניון סביונים ביהוד צילום: יריב כץ

ב־2004 רכשה בריטיש־ישראל מנוחי דנקנר את נכסי אזורים, חברה שהחזיקה בערב רב של נכסים: שלושה חצאי קניונים, מחצית מפארק אזורים, ולא מעט קומות משרדים ומבני תעשייה בכל הארץ. "שנה לא עשיתי כלום, רק חרשתי את הארץ ולמדתי", הוא משחזר, "זה היה בסוף האינתיפאדה והמיתון, והיה קל לראות שמרכזי המסחר היו הכי יציבים - התעשייה קרטעה, מגדלי המשרדים היו ריקים, ומרכזי המסחר לא ממש פרחו אבל היו יציבים. בסוף 2004 נסעתי לפגוש את המשקיעים ואמרתי שיש לי אסטרטגיה. עד אז היו לחברה מבני תעשייה, בנייני משרדים, אמרתי שאני רוצה למכור את הכל ולהתמקד רק בנכסים הגדולים. אותה תשומה ניהולית, רק פירות יותר גדולים.

היסטוריה "לא הכרתי את אבא, אבל כולם אומרים שאני דומה לו" רוני ועמיר בירם גדלו בלי אבא, אבל עם אמא שהפכה אותם למצליחנים שהם כיום דיאנה בחור ניר, תגובה אחת לכתבה המלאה 

"התחלנו להיפטר מהמון בניינים. מכרנו מבני תעשייה ומשרדים ב־200 מיליון שקל, יותר משליש מהנכסים. שמרנו רק את מרכזי המסחר והקניות: חצי מקניון אבנת בפתח תקווה, חצי מהקניותר בנס ציונה, וחצי ממרכז חונים־קונים בראשון לציון". חלקם של השותפים בכל אחד משלושת הקניונים נרכש כדי להשיג בעלות מלאה. "קניון אבנת הפך להצלחה פנומנלית", אומר בירם, "קנינו את החצי השני לפי שווי של 400 מיליון שקל, היום זה נכס ששווה יותר ממיליארד שקל. נכון שהשקענו כ־150 מיליון שקל בבניית עוד קומה, אבל זה עדיין מדהים. הקניון הבא שקנינו היה קניון רחובות, קניון מעולה. קנינו חצי, בנינו לו המשך, ואז קנינו בכל פעם עוד כמה אחוזים, עד שהגענו לבעלות מלאה". הדינמיקה של כל רכישה, הוא אומר, היתה סיזיפית: "כל פיסה היא מלחמה: היו התנגדויות של קבוצות, בית משפט, בוררות, מלחמות. הכל היה קשה, אבל היום ברוך השם הכל פורח. בסך הכל הגענו בסוף ל־19 קניונים ובנייני משרדים".

מרכז הקניות מרכז מסחרי בורוכוב 54, גבעתיים צילום: אוראל כהן

"אמרו לי 'תישאר'"

באוגוסט 2009 עזב את בריטיש־ישראל משה רוזנבלום, מנהל חטיבת הקניונים שגויס על ידי בירם. רוזנבלום מונה למנכ"ל מליסרון, שהיתה אז חברה מתחרה. העזיבה התרחשה על רקע דיווחים שנפוצו בתקשורת על יחסים עכורים בין רוזנבלום לבירם. אחרי רכישת בריטיש־ישראל על ידי מליסרון, רוזנבלום הפך למנכ"ל החברה הממוזגת לשלושה חודשים ובירם מצא את עצמו חופף אותו בתפקיד, עד שאבי לוי מונה למנכ"ל החברה הממוזגת ורוזנבלום חזר לכהן כמנהל חטיבת הקניונים, הפעם במליסרון הממוזגת.

"בהתחלה היתה בינינו מתיחות", אומר היום בירם על רוזנבלום, "ייתכן שהוא עזב כי הוא רצה להיות מנכ"ל של חברה, לשדרג. כשבן אדם עוזב אותך פתאום לטובת המתחרים שלך יש מתיחות, זה טבעי. הבאתי אותו לבריטיש כדי להתפתח איתנו. הוא איש מקצוע מהשורה הראשונה, מעולה בתחומו. הוא חי ומכיר היטב את תחום הקניונים, אבל ביחס לניהול החברה - זה לא מקרה שגם אני וגם המנכ"ל הנוכחי רואי חשבון. כדי לנהל חברה ציבורית בהיקפים של מיליארדים אתה צריך להכיר את השוק הפיננסי, חשבונאות, השלכות של כל דבר על הבנקים, דו"חות. כיום אין בינינו שום עוינות, אנחנו חברים מצוינים ואני מדבר איתו, מתייעץ. אנחנו הולכים לאכול צהריים יחד, שום עוינות לא נשארה".

מרכז מסחרי, גן יבנה צילום: בועז אופנהיים

עזבת כי ראית שלא תוכל להוביל את החברה הממוזגת לאחר הרכישה?

"אמרו לי 'בוא תישאר', אבל לא רציתי. אמרתי יאללה, לפרק הבא".

הרכישה של מליסרון את בריטיש־ישראל הפכה אותה ואת עזריאלי לדואופול.

"זה דואופול חזק מאוד, חזק מדי. לראיה, הממונה על הגבלים עסקיים לא נותן להם להתפתח, הם לא יכולים לרכוש עוד קניונים אלא להפך, הם צריכים למכור. הרכישה שלי את סביונים ורננים היא חלק מזה".

קל מאוד לנצל את הדואופול בענף להעלאת מחירים, והשוכרים באמת טוענים שהם נחנקים.

"קניון זה לא נכס מניב כמו משרדים, שאתה בא לאסוף שכירות פעם בחודש. אתה צריך לנהל אותו כעסק, כשהלקוחות שלך הם השוכרים. אני לא מכיר עסק שהלקוחות שלו יכולים להיות לא מרוצים לאורך זמן. אתה יכול למצוץ מהלקוח יותר או פחות בטווח זמן כזה או אחר, אבל לאורך זמן הוא חייב להיות מרוצה. זה היה המוטו שלנו בבריטיש־ישראל: זה ווין־ווין, אנחנו צריכים להרוויח וגם השוכרים צריכים להרוויח. שכר דירה יכול להגיע ל־10%–15% מהפדיון של החנות, וכשאני שומע משוכרים שהם לא מרוויחים אני אומר להם לצאת. אני רואה שהקניונים של בריטיש־ישראל מלאים בסך הכל, אני מקווה שהם יידעו לשמור על זה".

איך משפיעה התחרות בין מליסרון לעזריאלי על השוק?

"כשמפרסמים את דירוג הקניונים המובילים בישראל, לשתי הקבוצות מאוד חשוב לקבל מקום גבוה. עזריאלי איבד את הכתר הודות למהלך שאנחנו עשינו, אבל אני לא יודע אם זה עושה לו משהו באופן אישי. אולי זה עושה משהו למנהלים שלו: פתאום ראיתי שהם מתחילים לבנות בעכו, בקריית אתא, לקנות באור יהודה. הם יודעים לעשות ואני בעד להביא את הבשורה לפריפריה. אם בגלל התחרות עזריאלי יקים מחר קניון בדימונה אני הכי אפרגן".

"זה לא מתאים לליאו בכלל"

אחרי המכירה ליאו נואי רצה להקים חברה נוספת ולעבוד עם בירם באותה מתכונת, אבל הוא כבר צבר ניסיון, הון ואמביציה. "אחרי האקזיט יכולתי להיות בים או לעסוק בפעילות ציבורית שמעניינת אותי, אפשר להעביר ככה את הזמן מצוין", הוא מסביר. "הרגשתי שזה עוד מוקדם לי, היה לי ברור שאמשיך בעסקים. ליאו מאוד רצה שאני אמשיך איתו כמו קודם, כשלי יש 5% ולו 95%. הוא רצה שנפתח חברה ונמשיך הלאה, אבל אמרתי לו לא. הצעתי לו שנהיה שותפים, כשלי יהיו 30% ואולי נצרף עוד אנשים, אבל זה לא הסתדר".

לפני מעט יותר משנה הקים בירם את קרן ההשקעות JTLV, כשהפעם הוא מוגדר כשותף מנהל - לא רק מנהל, אלא גם המשקיע העיקרי. אחיו רוני ושותפו לשעבר בבית ההשקעות אקסלנס גיל דויטש מושקעים בקרן, ואיתם גם יבואן טויוטה ג'ורג' חורש ואיש שוק ההון לשעבר צביקה בירן. לאחרונה רכשה הקרן את הקניונים רננים וסביונים מידי מליסרון (העסקה טרם נסגרה אך מולאו כל התנאים הנדרשים), היא מקימה מרכז מסחרי בגן יבנה (שחצי מהזכויות בו נמכרו לקרן רייט1), ואף קנתה מרכז מסחרי בגבעתיים.

התחום לא ברוויה? הוא יכול עוד לצמוח?

"הוא יצמח כי מדינת ישראל צומחת, שכונות חדשות נבנות כל הזמן. מצד אחד יש מגמה של להגזים מאוד, לבנות עוד ועוד. מצד שני, ועדות התכנון מגבילות את בניית מרכזי הקניות. פאואר סנטרים די הורסים את מרכזי הערים כי הם מוציאים את הפעילות החוצה. רק בתל אביב יש אווירה אורבנית, אנשים מסתובבים במרכז העיר. אני מאמין מאוד במרכז עיר אירופי כזה, עם חנויות ובתי קפה, מתחם שאנשים נהנים ללכת בו. אני מחובר לירושלים ואפשר לעשות את זה גם שם. לקרן שלנו קוראים JTLV - ירושלים־תל אביב. אני מבין במרכזי מסחר, ופיתוח מרכז ירושלים מרתק אותי.

"מרכז ירושלים פרח פעם, אבל כשהקימו את קניון מלחה, לצד הפיגועים, בעצם שאבו את המסחר אל מחוץ לעיר. מתחם ממילא התחיל להחזיר אנשים למרכז ירושלים. זה כיוון שאני מאוד מאמין בו, לכן אני מחפש מרכזי מסחר ישנים וכושלים במרכז העיר. הם כבר קיימים, הם כבר כושלים, אז תפתחו אותם. למה לבנות חדש מחוץ לעיר ועוד יותר להרוס אותה?".

אולי תשוב לעשות עסקים עם ליאו נואי?

"לקטע הירושלמי אני מתכנן יום אחד לצרף את ליאו. הוא מאוד אוהב את ירושלים, מאוד מחובר לעיר. אני לא פוסל את זה בכלל, להפך.

"כשעזבתי ליאו הפעיל עליי כל כך הרבה לחצים, הוא אפילו התקשר לאחי רוני כדי שהוא ישכנע אותי. הרגשתי שאני לא יכול להגיד לו לא, אז כתבתי לו מייל ארוך: אני אוהב אותך ומעריך אותך אבל לא רוצה להמשיך בצורה הזאת. הוא התקשר אליי דקה אחרי שקיבל את המייל ואמר לי 'צא לדרך'. אנחנו בקשר טלפוני ונפגשים כשהוא בא לארץ, אף שכיום אין לנו שום דבר עסקי יחד".

ערב סוכות 2011 סיכמו נואי ומתיו ברונפמן על רכישת השליטה ברשת שופרסל מידי קבוצת אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר, במחיר הגבוה ב־47% משווי השוק דאז. מיד לאחר הדיווח על העסקה המתרקמת זינקה מניית שופרסל בכ־10%. נואי נהנה מכך משום שיומיים לפני חתימת מזכר ההבנות, ברוקרים בלונדון רכשו עבורו מניות שופרסל בכ־10 מיליון שקל. נואי טען שהרכישות נעשו לפני שהחל המשא ומתן עם קבוצת אי.די.בי, ושביצע את הפעולות "בהסתמך על מידע שהיה חשוף לציבור". העסקה התפוצצה, אבל רשות ניירות ערך פתחה בחקירה, בחשד שנואי ביצע לכאורה מסחר על סמך מידע פנים.

"זה דבר שמאוד כואב לי באופן אישי", אומר בירם, "זה לא מגיע לו. אני לא יודע מה היה שם, לא הייתי חלק מהסיפור הזה, אבל מהיכרות עם הבן אדם זה לא מתאים לו בכלל בכלל בכלל. הוא לא מתעסק בדברים כאלה, זה לא באופי שלו להרוויח כסף בצורה הזאת. אם כבר, זאת רק טעות או אי־הבנה. אולי הוא לא הבין מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא קנה, אבל אם הוא קנה אולי הוא לא הבין שזה אסור.

"שנית, לא מגיע לו מה שהוא קיבל פה מהעיתונות. הוא איש נהדר. מעבר לעשייה העסקית שלו כאן, הוא עושה בישראל המון דברים נפלאים. הוא תומך באיל"ן ובעמותה שהוא הקים, 'קמח', הוא משקיע בה מיליוני דולרים. עוד לפני שכולם התחילו לדבר על זה החזון שלו היה שגברים חרדים ילכו לעבוד. הוא ראה את בקשת התרומות הבלתי פוסקת והקים מרכז הכשרה עבורם בירושלים. באים לשם חרדים, נותנים להם מלגות וגם עושים להם השמה, יש להם אלפי בוגרים כבר. כל זה לא מגיע לו. הוא איש טוב, גם בקטע העסקי וגם בציבורי".

"אנחנו טובים בלקנות ולשדרג"

הפרק הנוכחי ב־JTLV חייב את בירם, שהתרגל לחשוב בגדול בבריטיש, ללמוד לחשוב גם בקטן. "בבריטיש התעסקנו במרכזי מסחר גדולים, ובשנה האחרונה למדתי להכיר דווקא את הקטנים", הוא מספר. "עשיתי חריש על הארץ. זה תחום שקשה להתפתח בו, כי יש ביקוש גדול מאוד של משקיעים וקשה להשיג נכסים ומגרשים.

"אני מאוד מאמין במרכזים הקטנים בגלל האופי הקהילתי שלהם. יש בהם סופרמרקט, בית מרקחת, בנק, קופת חולים. צריך להוסיף בתי קפה נחמדים, חנויות טובות. אני מאמין שאנשים יידעו ליהנות אם תעשה להם משהו טוב ליד הבית. בגן יבנה קנינו מגרש כי זה אחד היישובים הכי צומחים במדינה, ונתחיל בבנייה בחודש הבא. בגבעתיים קנינו מרכזון ישן ועלוב. אנחנו אוהבים כאלה, כי אותם אפשר לחדש, לשפץ, להרחיב, לעשות מהם משהו יפה. בדרך כלל המרכזים הישנים האלה ממוקמים במקומות הכי טובים, כי מהם התפתחה השכונה".

קניון סביונים הוא קניון קטן יחסית. הוא משתלב ברעיון של מרכז המסחר הקהילתי הזה?

"מאוד. סביונים היה קניון אזורי מצליח עד שבנו את קניון קריית אונו והימים הגדולים שלו חלפו. הבעלים שלו, אפריקה ישראל ואחר כך מליסרון, לא ידעו לטפל בו והשאירו אותו כמעין קניון־לא־קניון. זה מרכז של 6,000 מ"ר בלבד, לא פה ולא שם. אנחנו רוצים להפוך אותו למרכז שכונתי יותר ידידותי. אני רוצה בית קפה אטרקטיבי בכניסה, פונה החוצה, למשוך בני נוער שיישבו על המדרכה, שיבואו ברגל. אני מעורב שם מאוד, גם בתכנון. אני אוהב את זה".

ומה לגבי רננים הענק?

"רננים זה סיפור אחר. הוא קניון ארוך שצריך טיפול רציני. צריך לחדש בו את התמהיל שלא טופל לאורך שנים, להצעיר אותו מאוד. רעננה היא עיר טובה ומתפתחת, וגם כפר סבא הירוקה הרבה יותר קרובה היום לרננים. היתרון של רננים הוא הגודל, 40 אלף מ"ר, זה קניון עצום. הוא חייב להפוך לקניון שיש בו הכל, שאין לך שום סיבה ללכת למקום אחר. כיום הוא אנדרוגינוס, חצי פאואר סנטר־חצי קניון. נעשה בו עבודה יפה, בוטיקית. יש יתרון לגודל, אבל הוא הולך לאיבוד בגלל חוסר תשומת לב. אחרי שנסגור את העסקה נטפל בו".

אבי לוי מנכ"ל מליסרון צילום: עינת לברון

בניית המרכז המסחרי בגן יבנה היא סנונית ראשונה לכוונתך להיות יזם קניונים?

"החזון שלי הוא ששלושה רבעים מהנכסים יהיו כאלו שצריך להשביח אותם ורבע מהם יהיו יזמות ממש. אני לא רוצה להיות חברה יזמית בלבד כי זה מסוכן, ואנחנו הכי טובים בלקנות ולשדרג. זה דבר שלמדנו לעומק ועשינו בהצלחה, אז אנחנו פשוט ממשיכים בו".

אתה חותר להיות חברת הקניונים השלישית בגודלה בארץ?

"אני לא חותר לדירוג מסוים, אני חותר לעשייה חיובית, ליצירה. כשהתחלנו לבנות את בריטיש היה רק שחקן אחד בשוק, עזריאלי וזהו. אחרי שנכנסו לשוק גם גזית גלוב התחילו לקנות בישראל ואמות נכנסו למרכזי מסחר, פתאום נהיו שחקנים. את המהלך של יצירת שחקנים נוספים בענף אנחנו עשינו".

מה קניון הדגל של ישראל בעיניך?

"רמת אביב. הוא מאוד מצליח, אבל הוא לא אב־טיפוס בעיניי כי הפכו אותו ליוקרתי מאוד. פתחו שם לואי ויטון, שטרן ופדני שם, מסעדות יוקרה - זה מצליח אבל זה לא מודל עבורי. אב־טיפוס של קניון טוב צריך לשרת את כל האוכלוסייה, והמודל שלי הוא קניון אבנת בפתח תקווה. קניון גדול שיש בו הכל, עממי, מאוד מצליח, קניון מעולה".

"אמשיך עד גיל 60"

איך אתה מרגיש בפאזה החדשה כעצמאי?

"תמיד ראיתי את עצמי כעצמאי. אחרי ההתמחות כרואה חשבון בסומך חייקין פתחתי משרד משלי עם שותף בירושלים, שם הכרתי את ליאו נואי. גם עם ליאו הייתי עצמאי, כי הייתי לבד פה. במנטליות שלי אני לא שכיר, ליאו היה בטלפון אבל זה משהו שעשיתי לבד. זה עצמאי, ולכן זה בכלל לא חדש לי".

מה תעשה כשתגדל?

"היום אני במהלך עסקי של שמונה שנים. אני עוד מעט בן 50 ואמשיך בעסקים עד גיל 60 מקסימום, ואחר כך אפנה לפעילות ציבורית. לא הייתי רוצה להיות פוליטיקאי, רק לתרום. אני רוצה להשפיע על מה שקורה כאן במדינה, זה מאוד חשוב. כיום אני פעיל בתחום הציבורי בירושלים, הארגון שאני הכי מחובר אליו הוא עמותה בשם 'החוט המשולש' שמטפלת בנוער שוליים במרכז העיר. הקמנו הוסטל לנוער הזה, חלקם עבדו בקניונים באזור, בחור אחד שעבד שם הצליח להגיע לאוניברסיטה. עכשיו הקמנו גם בית לבנות. חשוב לתת לאותם בני נוער הזדמנות להצליח, לקרב בין שכבות העם, כי הניתוק הזה הוא משהו איום ונורא".

במבט לאחור, מה הצומת הכי חשוב שהיה לך בחיים? המכירה של בריטיש?

"לא, ההחלטה הראשונית ללכת עם ליאו. היה לי משרד רו"ח שבניתי, והאלטרנטיבה היתה ללכת למשהו שאולי לא יצליח. זאת היתה בחירה בין ללכת עם יהודי שאני מכיר, אבל לאורך שנים הציעו לו כל מיני מיזמים ואני בדקתי אותם ושום דבר לא יצא - ויש חשש שזה יקרה שוב - לבין להישאר במשרד שעובד ומפרנס היטב. בדיוק מיזגנו את המשרד שלנו עם זיו האפט, ושלמה זיו רצה מאוד שאצטרף להנהלה בתל אביב. היתה לי התלבטות גדולה.

"אם לא הייתי עוזב אולי הייתי היום רואה חשבון בכיר בזיו האפט, אבל אי אפשר להשוות את זה להנאה וליצירה בתחום העסקי. רואה חשבון מעורב בעסקים אבל הוא לא עושה אותם, זה הבדל גדול. התחום העסקי הוא לא רק לשבת וליהנות מהחיים. הוא כולל הרבה מאבקים, תסכולים, חששות ודאגות, אבל אני ממשיך. אני בן 48, מה אני אשב בבית? עוד יהיה לזה זמן".