האדריכל אמנון רכטר: "הערים שלנו לא בנויות טוב כי הן לא ערים"
רכטר, נצר לשושלת האדריכלים המפורסמת בישראל, רואה את קדחת המגדלים כ"המשך ישיר לנוירוזה הקיומית הישראלית הכוללת. כולם רוצים לזרוק אותנו לים, ואז איך נצמח? נבנה לגובה". שיחה נוקבת על חברה וערכים ואיך הם משתקפים בסביבה העירונית
כששואלים את האדריכל אמנון רכטר אם תל אביב - העיר שבה הוא מתגורר, עובד ומבלה - היא עיר יפה בעיניו, הוא נסוג לאחור בכיסא ומשחרר פרץ של מלל פילוסופי על תפיסת העיר המודרנית, תכנון אורבני ואג'נדה חברתית־אמנותית־תרבותית. "יופי וכיעור הם מוסכמות חברתיות שאינן קשורות לתכנון ערים", הוא מסביר, "בסופו של דבר, בתכנון אורבני השאלה היא לא אם העיר יפה או מכוערת, או מה זה בכלל יפה או מכוער, השאלה היא איך העיר עובדת ומה אדם מרגיש בתוכה בסופו של דבר. ההתייחסות לעיר או למרקם אורבני היא לפי קנה מידה אנושי של תנועה, של חלל עירוני, לא לפי יפה ומכוער".
רכטר הוא מעין נביא זעם, שמנסה לזעוק איפה שרק אפשר כדי לעצור את הסחרור ולמנוע קריסה. איכשהו, הוא מסביר, הכל קשור בהכל, והאווירה הכללית שנוצרת היא נוראית: זה מתחיל במגדלים שצצים בכל פינה, עובר דרך מעמד האדריכל שנרמס, ממשיך למחאה החברתית, לאמריקניזציה, שלטון ההון והיעלמות הערכים. "חלק מהותי מהמחאה החברתית קשור לנושא הזה - אין פה אידיאולוגיה של רווחת האזרח, וזה מתבטא במגדלים, בקניונים שהורסים את מרכזי הערים וביחסי הכוחות של מי מפעיל את מי, היזם את האדריכל או להפך".
רכטר (51), נצר לאצולה אדריכלית־תרבותית מהמפורסמות בארץ, יודע על מה הוא מדבר, בעיקר כי יש לו גם למה להשוות. סבו, האדריכל זאב רכטר, נחשב אחד מאבות הסגנון הבינלאומי בארץ. אביו, האדריכל יעקב רכטר, זכה בפרס ישראל על תכנון בית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב. אמו היא כלת פרס ישראל למשחק חנה מרון, אחיו למחצה הוא היוצר יוני רכטר ואחותיו הן השחקנית דפנה רכטר וחוקרת המתמטיקה של קנט ד"ר עפרה רכטר.
אמנון רכטר בתל אביב. "המעמד של האדריכל היום הוא בתחתונים" צילו: עמית שעל "היו ימים שבהם מעמד הארכיטקט היה שונה לחלוטין מהמעמד שלו היום. זה חלק משמעותי מהרידוד, ההשטחה והאמריקניזציה", הוא מסביר. "ככל שהאידיאולוגיה נעלמת והכסף מדבר - ככה הצד היצירתי, האמנותי והאיכותי יורד, והצד של הניצול המקסימלי והמניפולציה גדל. אני מרגיש את זה אף על פי שאני נמצא בטופ של הפירמידה, אני לא יודע איך ארכיטקטים שיש להם משרדים פחות מצליחים ועבודות יותר קטנות פועלים. עליהם בטח דורכים. אני מרחם עליהם, כי המעמד של האדריכל היום הוא בתחתונים. מי שקיבל את הכוח אלו אנשי הכספים".
איך זה מתבטא אצלך?
"אליי לא יפנו בכלל, כי אני אדריכל שמזוהה עם בנייה איכותית ואידיאולוגית ואני אומר מה שאני חושב. ברוב המקרים יפנו למישהו נוח, משרתם של אדונים, שיעשה בדיוק את מה שהיזם יגיד לו. הוא ינצל עבורו את הכי הרבה אחוזי בנייה שאפשר, וזה לא משנה אם יש חלון מול חלון. היזם כיום הוא החזק, כי יש לו מהלכים בעירייה. לעיריות אין כסף, אז הן נזקקות למס השבחה ומעודדות בנייה צפופה וניצול גבוה של אחוזי בנייה שלא תמיד מתאים למרקם העירוני. המשחק היום סובב סביב כסף ושיווק: יש את כל השכונות האלה - גני הברוש, מגדלי הפקאן, סביוני הגנים. כשאתה אומר 'סביוני הפקאן' אתה יודע שפעם היו שם סביונים ופקאנים, והיום יש שם בניינים מכוערים. בסופו של דבר הכסף מדבר ולא הארכיטקטים, שפעם הובילו אידיאולוגיה".
בין פרויד למגדלים או איך מידרדרת החברה הישראלית
את קדחת המגדלים רכטר משייך לפסיכוזה הישראלית. "זה המשך ישיר לנוירוזה הקיומית הישראלית הכוללת - אנחנו מדינה קטנה, רדופה, כולם רוצים לזרוק אותנו לים, כולם אנטישמים וכולם שונאים אותנו", הוא אומר, "זה לא מאפשר לחברה הישראלית להפנים שהיום היא בעצם חברה אלימה, שהביקורת על ההתנהלות שלה בשטחים ובמקומות אחרים הרבה פעמים מוצדקת, ושיש איזשהו בלבול בין יהודים לישראלים. כחלק מהדבר הזה נוצרת אצלנו תחושת מחסור - יש לנו מעט שטח, ואז איך נצמח? נבנה לגובה.
פארק צמרת בת"א צילום: תומי הרפז "זאת שטות מוחלטת, כי למעשה כדי לקבל צפיפות אורבנית גבוהה - ואני לא מדבר על הרמה של טוקיו או של הפאבלות בברזיל, אלא על ערים כמו בצרפת ובארצות הברית, שבהן יש 30 יחידות בדונם - לא צריך לבנות מגדלים בכלל. באופן עקרוני בנייה מרקמית ברמה גבוהה אפשר לקבל בבניינים שהם עד 8–9 קומות, אתה מנצל את הקרקע בדיוק באותה צורה אבל מקבל צורה של עיר. בבניית מגדלים יש מין כלל אצבע של מרחק של מטר בין בניין לבניין על כל קומה, ולכן כשבונים יותר מ־30 קומות צריכים 30 מטר בין הבניינים. בסיוט האורבני שנקרא 'פארק צמרת' המגדלים בנויים במרחק יותר קטן, זה בעצם מין הונג קונג מרוכזת ותחומה באוטוסטרדות. לדיירים שם אין מרחב, הם רואים רק מגדלים מול העיניים. הבעיה בעירוניות הישראלית היא לא שהיא מכוערת או יפה, אלא שזו בכלל לא עירוניות".
אז אפשר היה לבנות באותו השטח את אותו מספר דירות, רק בלי המגדלים.
"נכון, ואפשר היה לחבר את זה למרקם ולפרצלציה (חלוקת הקרקע - ה"ש) של תל אביב. אף על פי שיש את דרך נמיר באמצע אפשר היה לייצר קשר מאוד יפה בין שני החלקים האלה ולשמור על תחושה של עיר.
"מצד שני, אם כבר רוצים לבנות מגדלים, עדיף לעשות את זה שם ולא במרכז העיר. לא בשדרות רוטשילד ולא במקומות שבונים אותם כיום ומקלקלים את המרקם. במתחם שאנחנו תכננו ליד מוזיאון תל אביב, 'גולדה על הפארק', יש אותו מספר דירות כמו במגדל, הוא יושב על אותו שטח, אבל הוא מגיע רק לגובה של 8 קומות".
אבל התכנון שלכם של בית המשפט בתל אביב, למשל, הוא גם למגדל. אמנם מגדל משרדים, אבל בלב העיר.
"זה מגדל משרדים, לא מגורים, משהו אחר לגמרי. זה דווקא אזור מצוין למגדלים".
אבל כל האזור מוקף בדירות.
"הוא לא מוקף בבנייני דירות. דווקא שם נמצאים כל הבניינים המשרדיים, וברגע שהתרחקנו לדובנוב בחרנו לבנות 7–8 קומות, מבנים שמתייחסים לסביבה שלהם. יש מקומות בתוך הערים שאין בעיה לבנות בהם מגדלים. אני לא יוצא נגד מגדלים באופן כללי, אבל למגורים אני לא חושב שזה מתאים, בטח לא במרכז של עירוניות צפופה שהיא בת 5–6 קומות".
הגוש הגדול ליד שדה דב בת"א כשרכטר מתבקש לתרגם את סוגיית המגדלים לבעיות שהם יוצרים הוא נתקף שוב ביצר פילוסופי, ומדבר על הבחירה של האינדיבידואל אל מול החברה שבה הוא חי. "זו בחירה של חברה איך היא רוצה לפתח את עצמה", הוא מסביר, "באופן עקרוני בנייה למגורים היא בנייה שמייצרת סביבה, ובתוך זה יש מפעלים, תעשייה, מסחר. הבנייה למגורים מובילה את ההחלטה איזה סוג חיים יהיו לנו. כל חברה אנושית מחליטה את זה בתהליכים פרוידיאניים תת־הכרתיים שלוקחים שנים. לגור במגדל מנתק אותך מהרחוב. היום רוב המגדלים מחוברים לחניונים תת־קרקעיים, מה שאומר שאתה בעצם מגיע עם אוטו, נכנס לחניון, עולה במעלית ונכנס לדירה שלך".
יש אנשים שזה בדיוק מה שהם רוצים.
"הרבה אנשים רוצים את זה, אבל זה חלק מהעניין - למה אני מדבר על החברה הישראלית בכללותה? הכל קשור להכל, לפוליטיקה, לחברה. זה וירוס שקשור לכל הצדדים, להזנה של התקשורת, לרידוד של הטלוויזיה. כל נושא שתיגעי בו אפשר להראות איך בעצם המערכת מידרדרת ומתרדדת. זה שאנשים לא כל כך רוצים לפגוש אנשים אחרים זה חלק מהעניין. אנשים רוצים לחיות בעולם הבועתי שלהם, כל היום באוטו ואז להיכנס ישר פנימה ולעלות לדירה.
"אנשים כבר לא רוצים ללכת ברחוב, הם מעדיפים ללכת לקניון הצעקני והוולגרי במקום לחוות חוויית קנייה. כשהם נוסעים לפריז הם אומרים 'איזה יופי זה פריז', 'כמה זה מקסים, איזה כיף ללכת בשאנז־אליזה או ברו ריבולי', אבל כשהם חוזרים לארץ הם הולכים לקניון ובעצם מפסידים את החוויה העירונית. ההפסד הזה נוצר מהמון סיבות, ובניית המגדלים היא מהותית בעניין הזה. הולך הרגל ברחוב רואה מגדל, רווח, מגדל, רווח - אין רצף של רחוב, והרחוב הזה הוא בכל מקרה לא רחוב ממש, כי המגדלים סתם תקועים באדמה וביניהם יש סתם גינות שסתם מבזבזות מים".
ניו יורק, ברצלונה ותל אביב או פקקים זה חלק מהמחיר
העיר המודרנית האידיאלית מבחינת רכטר היא שילוב של ניו יורק, ברצלונה ותל אביב. כדוגמה הוא מספר על העיר שתכנן לאחרונה באזור אקטאו שבקזחסטן, בסמוך לים הכספי, המיועדת לכ־50 אלף תושבים. העיר לדבריו כוללת מבנים בני 6 קומות לכל היותר, שבנויים במתחמים עם חצרות פנימיות מוצללות וסמטאות עם שבילים לאופניים. גודלה הכולל של העיר כשני ק"מ על שני ק"מ פחות או יותר - מה שמאפשר לתושביה להגיע לכל מקום ללא צורך ברכב. "בתוך כל המתחמים האלה יצרנו בתי ספר, מרפאות, מרכזי מסחר ומשרדים, עירוב שימושים מתמיד", הוא מסביר. "לקחנו רעיונות מברצלונה, תל אביב וניו יורק. מניו יורק לקחנו את הסנטרל פארק, פארק מרכזי שקרוב לכל מקום. מברצלונה לקחנו את המתחמים עם החצרות הפנימיות, ומתל אביב לקחנו את הרעיון של פרצלציה ועיר גנים. בעצם יצרנו מין פסיפס של מיטב האורבניזם מכל העולם, עיר מושלמת שהיא גם כלכלית".
מבחינת רכטר, הבעיה של הערים בארץ היא בעיקר כזו של תכנון ומתכננים: "הערים שלנו לא בנויות טוב כי הן לא ערים", הוא אומר. "אף עיר לא בוחרת להתפתח כעיר אורבנית ולחזק את המרכז, אלא להתרחב על פני עוד ועוד שטחים ולהקים בניינים בני 12–20 קומות. זה קורה בחדרה, נתניה, יבנה - בכל הערים.
"צריך לתת תמריצים ליזמים לעבות את מרכז העיר, זה גם מה שאנחנו עושים עכשיו במרכז המנדטורי של עכו (פרוייקט שעליו עובד רכטר בשיתוף עם האדריכל נתי רותם, לשעבר מהנדס העיר ויו"ר הועדה לשימור העיר העתיקה, ה"ש). אנחנו לוקחים את כל השטחים הפתוחים של האזור ומצופפים בינוי, מוסיפים קומות, עושים תמ"א 38 - זו דרך אחת לחזק את המרכז, ודרך שנייה היא להכניס תרבות ואמנות. בלי זה אין שום סיכוי שאם אצניח אותך באמצע הלילה במרכז יבנה או נתניה את תדעי איפה את נמצאת. כל המקומות האלה נראים אותו הדבר. מרכזי ערים זקוקים כמו חמצן לנשימה לאיזושהי זהות, והדרך היחידה לעשות את זה היא דרך האיקונים התרבותיים".
מגדל נווה צדק צילום: עמית שעל
בהרצליה, למשל, ראש העירייה החליטה לחזק את מרכז העיר כפי שאתה מציע, אבל הכביש החד־סטרי שנוצר כתוצאה מכך יצר פקקים אדירים מרעננה
"אבל הביקורת היא לא על חיזוק המרכז. הביקורת יכולה להיות על מהנדס התנועה שעשה שגיאה בתכנון, אבל זה לא משנה - היא עשתה דבר נכון. פקקים הם חלק מהמחיר שעיר משלמת על להיות עיר. בחו"ל ערים פותרות את זה בצורה נורמלית, מוצאים לזה פתרונות בדמות תחבורה ציבורית כמו שצריך".
אבל פה זה כבר משהו מערכתי גדול יותר, לא ברמה של ראשי הערים.
"בקהיר יש רכבת תחתית, זה הלוא בלתי נתפס. אנחנו במצב גרוע מאוד. ההשקעה הממשלתית בתשתיות היא קטסטרופלית כי הכסף הולך למקומות אחרים".
אבל לא הכל רע. "אני מאוד אוהב את חיפה", הוא אומ, "יונה יהב מנסה לפתח את העיר, ויש שם פוטנציאל אדיר. העיר עברה בעבר זוועות תכנוניות נוראיות ונותקה מהים בצורה מכוערת, והשיא היה מלון מרידיאן. המלון הזה הוא פשוט קיר נוראי, לא מובן איך זה קרה. בעיניי זה לא פחות חמור מהולילנד מבחינה נופית".
העקרונות שהלכו לאיבוד או איך נכשלתי בגוש הגדול
משפחת רכטר אחראית ללא מעט נכסי צאן ברזל אדריכליים בארץ, ממבני ציבור (היכל התרבות, המשכן לאמנויות הבמה, בית המשפט בתל אביב, תיאטרון הקאמרי, מוזיאון הרצליה לאמנות), דרך בתי מלון (הילטון תל אביב וירושלים, שרתון וקרלטון בתל אביב), בתי חולים ומרפאות (קפלן ברחובות, מאיר בכפר סבא), ועד פרויקטים למגורים ותכנון עירוני הכוללים את פיתוח הטיילת בתל אביב ושכונת המגורים מרום נווה ברמת גן. אבל אם יש פרויקט שרכטר מצר עליו, זה תכנון הגוש הגדול בתל אביב.
"זה משהו שאני רואה ככישלון אישי שלי", הוא מסביר. "הכישלון הוא לא במובן שאנחנו כארכיטקטים לא היינו טובים, אלא שכל העקרונות האורבניים שניסינו להחיל, כמו בנייה מרקמית של מבנים בגובה מסוים שניצבים במרחק קטן מאוד זה מזה - לא יצאו אל הפועל. הזמן שלקח לעשות את התב"ע היה כל כך ארוך, והיו כל כך הרבה התנגדויות של יזמים ושל גורמים מכל מיני כיוונים, שלאט לאט הפכנו לצפרדע שמתבשלת במים.
"הרי אם תיקחי צפרדע ותשימי אותה במים רותחים היא תקפוץ החוצה ולא יקרה לה כלום. אם תשימי אותה במים קרים ותחממי לאט לאט היא לא תשים לב שהיא מתבשלת. בפרויקט הזה התבשלנו לאט ומתנו בסוף. עוד הגשה ועוד תיקון, ותזיז פה קצת את המרחק, ולאט לאט הבניינים מתרחקים זה מזה, ותוסיף פה עוד קומה ועוד פנטהאוזים, עד שלאט לאט הצפרדע רכטר התבשלה ובסוף יצא הגוש הגדול כפי שהוא היום. זה אמנם לא ראשון לציון או יבנה, זה הרבה יותר טוב, אבל זה שונה לחלוטין ממה שצריך היה להיות. ברמה הנדל"נית הצלחנו, ואף שהקשר בין התוכנית המקורית לתוצר הסופי הוא מאוד קלוש, השכונה עדיין יותר מעניינת וטובה מרוב הדברים שעושים בארץ".
אם נותנים לך מנדט לעשות כל מה שבא לך, היית הורס את המגדלים?
"אני לא בעד הרס ולא הייתי הורס שום דבר, אני חושב שתמיד יש מקום להוסיף עוד. כדי שתהיה אורבניות צריכה להיות סאב־אורבניות - צריך ליצור לה אנטיתזה. יש מקומות שהם מין עיירות שינה כאלו, כל מיני שכונות עירוניות שהצד האורבני לא ממש חזק בהן, אין הרבה עירוב שימושים. היום בערי השינה כמו צור יגאל וכוכב יאיר אנשים נוסעים לתחנת דלק כדי לשתות קפה - זה הרי אבסורד מוחלט, טירוף. זה מצחיק. במקום שיירדו למטה ויהיה בקצה הרחוב בית קפה הם צריכים להיכנס לאוטו ולנסוע לתחנה הקרובה. אגב, שיהיה ברור לגמרי שגם באירופה, למשל בצרפת, יש זוועות תכנוניות נוראיות, לא פחות מבישראל".
אבל כשמסתובבים באירופה, למשל ברומא, אנחנו תמיד מתפעלים מהיופי שנובע מההיסטוריה שלנו אין. אנחנו בנינו פה מדינה די מהר.
"אני לא יכול להשוות ברמה של יפה או לא יפה, כי אלו שתי שפות שונות לחלוטין. הערים העתיקות לא מקיימות את הנושא של איכות מגורים מבחינת התנאים הבסיסיים, למעט לאנשים מאוד עשירים. רומא נבנתה כשלא היתה פרצלציה, לא היו
חוקים, היה בלגן אחד גדול. היום אנחנו באים וחושבים שזה יפה כי אנחנו אורחים מבחוץ. את רואה המון בניינים אחד על השני וסמטה קטנה, אבל את לא תרצי ללכת לבד בסמטה הזאת בשתיים בלילה כי אין תאורה, אין תשתיות, אין חניה, הדירות דחוסות אחת על השנייה.
"בפריז יש דירות קטנטנות בקומה שביעית ושמינית בלי מעלית, עם חלון קטן שפונה לאיזו חצר פנימית מלוכלכת. אנחנו עושים רומנטיזציה של הערים ההיסטוריות ואנחנו שוכחים שהערים האלה נבנו כמו לזניה, שכבה על שכבה, כשאף שכבה לא מתייחסת לשכבה הקודמת. זה יצר ערבוב מדהים ביופיו לעין, כמו הפאבלות בריו דה ז'נרו עם כל היופי והצבעוניות - אבל זה הגיהינום בהתגלמותו. האנשים הכי מסכנים גרים שם, רמת הפשע שם הכי גבוהה, אבל זה נורא יפה לצלם. יש רומנטיזציה של הסבל או העוני, של הזקן שיושב ברחוב, ואני לא סובל את זה".
