כיכר השוק ריקה

ג'ואו זי מבלה את הבוקר עם בתו הפעוטה בעיר ג'נגג'ואו החדשה שבמרכז סין. התכנון של העיר זכה בפרסים בינלאומיים, אבל האב ובתו מתעלמים מהאגם המלאכותי ומהטיילת שסביבו, מהפארק הגדול או מאזור הביצות היפה. התינוקת של ג'ואו משחקת על שמיכה תחת עץ דווקא במגרש החניה הענק שבמרכז העסקי של העיר. "אני פשוט קצת חושש להתרחק מהמכונית. ריק פה יותר מדי וזה מזמין פריצות", מסביר האב, בן 30, שעובד מהבית כברוקר עצמאי. הם באו לכאן כדי ליהנות מהצל. במתחם שהם גרים בו, בפרבר של העיר החדשה שנבנתה מאפס בשש השנים, אין עדיין גינון. הם עברו לכאן לפני חצי שנה, ורוב הדירות בבניין שלהם עדיין ריקות.

"ריק מדי" יכול להיות המוטו של ג'נגג'ואו החדשה, הגדולה מבין ערי הרפאים של סין: אלו ערים שנבנו מהיסוד על שטחים עצומים, לעתים עם תכנון יקר וקפדני, ועומדות היום ריקות ונטושות, ממתינות לתושבים שלא מגיעים. לפי הערכה אחת, שמבוססת על בדיקות מקיפות של שעוני חשמל במאות מרכזים עירוניים בסין, במדינה יש כיום לא פחות מ־64 מיליון דירות שאינן מאוכלסות. למרות זאת, כמעט בכל מקום ממשיכים לשמוע את נהמת הבולדוזרים ואת פטישי האוויר, ובכל עיר סינית מתרוממים מגדלי מגורים בשלבי בנייה שונים. בשום מקום בועת הנדל"ן הזו לא ניכרת לעין יותר מאשר בגנ'גג'ואו החדשה, פלא ארכיטקטוני ופיל לבן וריק שהיה אמור להיות המרכז החדש של העיר ג'נגג'ואו, בירת מחוז חנאן. חנאן הוא, באופן אירוני משהו, המחוז השני המאוכלס ביותר בסין, עם יותר מ־100 מיליון תושבים שמצטופפים על שטח בגודלה של מדינת וויסקונסין בארצות הברית (שבה, לשם ההשוואה, פחות מ־6 מיליון איש).

100 דירות, 5 משפחות

בשעת צהריים הטבעת המרכזית של , שנבנתה כולה במעגל סביב פארק גדול, מאכלסת רק תנועת מכוניות דלילה והולכי רגל מעטים. לא ריק פה לגמרי, אבל שיחות קצרות ברחוב מגלות שרוב הנוכחים במקום אינם תושבי העיר החדשה, שנבנתה כ־10 ק"מ מהישנה. "אני גר בחלק הישן ובא לעבוד כאן כל יום", אומר וואנג, עובד של צ'יינה מובייל. "אני מכיר אנשים שקנו כאן דירה כהשקעה, אבל לא עוברים לכאן. גם משפחתי חשבה לעבור לכאן אבל זה מאד לא נוח  בעיר הישנה הכל נמצא במרחק הליכה וכאן אין כלום. החנויות רחוקות. בית החולים רחוק. יש בית ספר חדש בסמוך, אבל הוא לא נפתח עד היום כי אין ילדים שימלאו אותו. יפה כאן מאד אבל לא נוח למגורים, אז אני נוהג כל יום הלוך וחזור". גם מחירי הדירות כאן, הוא אומר, כמעט כפולים מאשר בעיר הישנה.

מוכרת חטיפים בטבעת המרכזית בג'נגג'ואו החדשה צילום: afp

חואנג לי, פנסיונרית בת 64, נמנית עם המעטים שעברו לגור כאן, באחד המגדלים שמקיפים את הפארק. היא מתעקשת שדווקא נוח לה. "הסביבה פה נעימה מאוד, ירוקה מאוד. האוויר הרבה פחות מזוהם מאשר במרכז העיר, ויש הרבה מרחב להליכה", היא מסבירה. את הקניות היא עושה במרכז הישן. בבניין שלה, שבו יותר מ־100 דירות, גרות כרגע רק חמש משפחות.

שטחי המסחר בטבעת המרכזית מאוכלסים בעיקר בסניפים של הבנקים הסיניים הגדולים ושל חברות הסלולר, כולם חדשים ומבהיקים וכמעט נטולי לקוחות. לצדם כמה חנויות תה שמוכרות בעיקר זנים יקרים מהסוג שאנשי עסקים אוהבים לתת במתנה לאורחים חשובים, ומסעדה יקרה אחת או שתיים. אפילו קיוסק שמוכר שתייה קרה קשה למצוא כאן - עבור בעלי עסקים קטנים, השכירות יקרה מדי והם מעדיפים בינתיים להישאר בעיר הישנה, שם מחזור העסקים גדול בהרבה.

מול הטבעת המרכזית דוגמנית מקומית מצטלמת לפרסומת לרשת חנויות בגדים: הטיילת על האגם שלמרגלותיה מצוחצחת והצלם יוצר תמונה מושלמת, שלא תזדקק לפוטושופ כדי לסלק ממנה את עוברי האורח. הפרסומת, הוא אומר, תוצג על שלטי חוצות - אבל רק בעיר הישנה. "הסוכנות לא רוכשת פה שטחי פרסום כי לא מסתובבים כאן כמעט אנשים". הוא מסביר.

יאנג, מנהלת בית קפה ששייך לרשת הטייוואנית מינגטיאן באחת השכונות החיצוניות של העיר החדשה, אומרת שהלקוחות עדיין מעטים למרות שהמקום נפתח כבר לפני שנה. "אבל אני בטוחה שיגיעו יותר עם הזמן. העיר תתמלא", היא מצהירה באופטימיות. בינתיים, בעוד שבמרכז הישן של ג'נגג'ואו קשה למצוא בעונת הקיץ חדר מלון פנוי, מלון ארבעה כוכבים בלב ג'נגג'ואו החדשה מציע חדרים ב־40% ממחירם המלא. אפילו התפוסה החלקית של המלון הערב היא הודות לוועידת סוכני נדל"ן שמתקיימת בו - עוד אירוניה קטנה.

ג'נגג'ואו הישנה. הרחובות פקוקים וגדושים. אלפי אנשים ממתינים בתור לרכבת צילום: בלומברג

העיר ההפוכה

בערב הריקנות של העיר ניכרת עוד יותר. הכיכרות שוממות, ורק חלונות ספורים מוארים בכל אחד מהמגדלים הענקיים. על הטבעת המרכזית, בסמוך לגורד שחקים שיהיה הבניין הגבוה ביותר במחוז כשיושלם בשנה הבאה ויכלול מלון דה־לוקס, ניצב מרכז אמנויות מפואר - וריק לחלוטין. החללים שלו אינם מאוכלסים בגלריות, ומאז נפתח לפני שנתיים לא התקיימה בו אפילו תערוכה אחת. לפי פרסומים של העירייה, המוזיאון המחוזי אמור לעבור לכאן. יש גם תכניות להעביר את כל משרדי העירייה וממשלת המחוז אל הרובע החדש, מה שאולי ימלא אותו, אבל לא ברור מתי, ואם בכלל, הן יצאו לפועל. גם לפקידי הממשלה, כמו לאחרים, נוח יותר במרכז הישן.

ג'נגג'ואו הישנה אינה עיר מתוכננת בקפידה ומלאת גנים. היא ההפך הגמור מזה: כאוטית ומלאה בניינים כעורים שנבנו בחופזה, ערבוב לא מושך של בתי מגורים מרופטים בסגנון קומוניסטי תכליתי עם בניינים חדשים שמחליפים אותם בהדרגה. הדבר הבולט ביותר בג'נגג'ואו הישנה הוא שהיא מלאה באנשים, ונדמה שאין מקום טוב יותר ממנה להבין את המשמעות האמיתית של מדינה עם 1.3 מיליארד תושבים.

יש כאן תורים בכל מקום: לתחנת הרכבת, לאוטובוסים, לסופרמרקט. אלפי אנשים ממתינים בכל שעה של היום או הלילה ברחבה שלפני תחנת הרכבת, עמוסי חבילות ומזוודות, ומאות חוצים את הכביש בכל צומת מרכזי. הרחובות הצרים, שלא תוכננו לכמות הנוכחית של אנשים וכלי רכב, פקוקים וגדושים בחנויות, שווקים פתוחים, רוכלים שמציעים צעצועים זולים, ומאות מסעדות קטנות או דוכני ברביקיו שפועלים כמעט כל הלילה.

בעיר החדשה והמאורגנת אין מקום לרוכלים או לשוקי ירקות פתוחים. החזון של האדריכל היפני הנודע קישו קורקאווה דיבר מלכתחילה על עיר עם "מרכז ריק": הוא התכוון לריאה ירוקה פתוחה, שסביבה בנייה צפופה, אבל בפועל החזון מתגשם קצת אחרת: ג'נגג'ואו החדשה היא עיר הפוכה - ככל שנעים מהמרכז החוצה, היא הופכת צפופה קצת יותר וסימני החיים בה מתרבים. המרכז נשאר ריק.

כמעט בלתי אפשרי להשיג נתונים אמינים על מכירות הדירות בערי הרפאים של סין. בג'נגג'ואו, למשל, הממשלה המקומית טענה בתחילת השנה כי יותר מ־80% מהדירות נמכרו. אלא שבפועל אפילו הצצה מהירה מבהירה שרק מעטים מתגוררים בעיר, אם בכלל.

תושבים בעיר הישנה מספרים שרבים קנו דירות בעיר החדשה כהשקעה עתידית, בציפייה שהמחירים יעלו עם האכלוס, אלא שבינתיים המחירים אמנם עלו - אולם לא ברור אם יחזיקו מעמד ואף ימשיכו לטפס אם העיר תמשיך לעמוד בריקנותה. דו"ח של קרדיט סוויס שפרסם במרץ האנליסט דו ג'ינסונג זיהה כמה עשרות ערים בסין - בהן ג'נגג'ואו - שנמצאות בסיכון גבוה להתמוטטות מחירי הנדל"ן בהן ולהאטה חדה, מאחר שנפחי הבנייה בהן גדולים מדי. בעיריית ג'נגג'ואו החדשה סירבו לבקשת "כלכליסט" לראיון.

הריסות הכפרים. כדי לפנות את שטח ג'נגג'או החדשה. עשרות כפרים פונו צילום: איי אף פי

בנייה עודפת בכל מקום

ג'נגג'ואו היא רק דוגמה אחת - אמנם קיצונית וגדולה במיוחד - לתופעת ערי הרפאים הסיניות. קדחת הנדל"ן של העשור האחרון הביאה עוד ועוד ממשלות מקומיות להוציא אל הפועל תכנונים שאפתניים ויקרים לערים חדשות, שאמורות להיות ירוקות ונעימות יותר למחיה ולשרת את המעמד הבינוני הצומח.

לפי הערכות שונות, בין 300 ל־500 מיליון סינים יעברו ב־20 השנים הקרובות מהכפרים לערים, בנוסף לכ־200 המיליון שכבר עשו זאת. זהו תהליך האורבניזציה הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, והוא דורש הרבה מאוד בנייה, אבל לא ברור אם הערים החדשות האלה הן הפתרון הנכון לתהליך: בכמה מקומות זה הצליח, אבל באזורים רבים אחרים נוצרו שכונות נטושות. ההרגשה היא לפעמים שהתכנונים השאפתניים גדולים על המחוזות העניים שמנסים להרים אותם.

דוגמה נוספת לבנייה המופרזת היא ווחאן, כמה מאות קילומטרים דרומית לג'נגג'ואו. בירת מחוז חוביי היא העיר התשיעית בגודלה בסין, ומרכז תעשייתי ומסחרי חשוב על נהר היאנגצה. בשנים הקרובות הממשלה המקומית מתכננת השקעה של 120 מיליארד דולר בשדרוג העיר, כולל הקמת שני נמלי תעופה, מערכת רכבת תחתית חדשה, רובע מסחרי ורובע תרבותי חדשים, וכמובן — אלפי יחידות דיור. זאת למרות שמתחמי מגורים רבים שכבר נבנו בעיר עומדים בשיממונם, ועדיין מחכים לקונים שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה במחירים הנוכחיים, שכמו בג'נגג'ואו שולשו בעשור האחרון.

אורדוס, עיר שדה לא ידועה במונגוליה הפנימית, הפכה לאחת הדוגמאות המוכרות ביותר לעיר רפאים סינית. כמו ג'נגג'ואו החדשה, זו עיר שהוקמה בין 2004 ל־2008, ותוכננה עבור מיליון תושבים. בפועל, היא עדיין כמעט אינה מאוכלסת כיום.

תחזיות אופטימיות מדי של הממשלות המקומיות בנוגע לצמיחה משחקות ככל הנראה תפקיד מכריע בטירוף הנדל"ן הנוכחי: בצ'ונגצ'ינג למשל, העיר הגדולה בסין, הממשל המקומי מעריך כי 400 אלף איש - כמו כלל תושבי תל אביב - עוברים כל שנה מהכפר לדיור עירוני. המספרים העצומים האלו דורשים כמובן בנייה מסיבית, אולם התחלות הבנייה בצ'ונגצ'ינג מתבססות על ההנחה האופטימית כי בתוך עשר שנים העיר תגדל ב־10 מיליון תושבים, פי 2.5 מההגירה הריאלית אליה כיום.

הבנייה העודפת קיימת כמעט בכל מקום. אפילו בבייג'ינג צצות בצפון העיר, מסביב לשדה התעופה, עוד ועוד שכונות של וילות וצמודי קרקע שאינן מתמלאות. גם ערים קטנות הרבה יותר מצטרפות לחגיגה: קחו למשל את שיצ'אנג, עיר שדה של כחצי מיליון תושבים בדרום מחוז סיצ'ואן, שמוקפת בכמה מאזורי הכפר הנחשלים והעניים ביותר בסין כולה. שטחה הבנוי של העיר שילש את עצמו בחמש השנים האחרונות. בלואודי, עיר במחוז חונאן שמרבית הסינים לא שמעו עליה מעולם, הממשלה המקומית בונה איצטדיון של 30 אלף מקומות ועוד שלל פרויקטים שעולים מיליארדים. כערבות למימון הפרויקטים העמידה הממשלה המקומית אדמות שבבעלותה, אך לפי בדיקת בלומברג, הקרקע הוערכה ב־370 אלף דולר לדונם - כמו בכמה מהשכונות העשירות ביותר בארצות הברית.

לו שיאנמאן, שאחיו שרף את עצמו במחאה על הפקעת קרקעות המשפחה צילום: רחל בית אריה

המודל לבנייה המואצת הוא אזור פודונג בשנגחאי, מרכז פיננסי עולמי שקו הרקיע שלו הפך לאייקון. ב־1990 היו בפודונג (מילולית: האזור שממזרח לנהר פו. השכונות הישנות של שנגחאי נמצאות ממערב לנהר) רק כמה כפרי דייגים. היום הוא המרכז הפיננסי השישי בגודלו בעולם, ומפיק עבור העיר תמ"ג שנתי של 54 מיליארד דולר.

פודונג נבנה על הרעיון ש"אם תבנו - הם יבואו", מתוך אמונה שהשקעה בתשתיות ובפיתוח נדל"ני תביא בהמשך גם פעילות כלכלית. הרעיון אכן הוכיח את עצמו בפודונג ובמקומות נוספים בסין, כמו ה־CBD (Central Business District) בבייג'ינג, וברובע בינחאי בטיינג'ין שהפך למרכז חשוב של טכנולוגיה ותעשיות ירוקות, אבל יותר ויותר שואלים היום בסין האם מה שנכון לעיר הבירה ולמרכז הפיננסי העיקרי יכול לעבוד גם בערים משניות כמו ג'נגג'ואו, שלא לדבר על עיירות מרוחקות כמו אורדוס.

70% מהתמ"ג בנכסים קבועים

עבור הממשלות המקומיות, כמעט בכל עיר ובכל מחוז בסין, השקעות בנדל"ן הן כמעט צורך קיומי. מסלול הקידום של ראשי הרשויות האלה נקבע על ידי המפלגה הקומוניסטית, והקריטריון העיקרי שלפיו הם נמדדים הוא יכולתם להציג צמיחה גבוהה, כשסיכויי הקידום של ראש עיר שמציג צמיחה שנתית נמוכה מ־8% עלולים להיפגע משמעותית. רבים רואים בנדל"ן את הדרך המהירה והנוחה ביותר לייצר צמיחה, וגם להציג לראווה פרויקטים מרשימים בפני הדרגים הבכירים.

המגמה הזו הגיעה עד לנתוני התמ"ג הכלליים של סין: הצמיחה הסינית, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינה נשענת בעיקר על תעשיות היצוא, אלא קודם כל על השקעה בנכסים קבועים, שמהווה כ־70% מהתמ"ג הסיני, נתון ששום מדינה לא התקרבה אליו בעידן המודרני. ההשקעות האלו טיפסו מ־500 מיליארד דולר בשנת 2000 ליותר מ־4 טריליון דולר ב־2010. הנכסים הקבועים הם בעיקר פרויקטי תשתית גדולים, כמו רכבות, כבישים וגשרים, וכן פרויקטים של בנייה, שכמעט כולם ממומנים על ידי הממשלות, או שהממשלות מעורבות בהם.

אורדוס, עיר שדה במונגוליה הפנימית. הוקמה למיליון תושבים, עומדת ריקה צילום: בלומברג

מה שנראה כמו בועה

תנופת הפיתוח הזו נמשכת מאז ראשית שנות התשעים ובינתיים לא מראה סימני עצירה, אבל הסימנים לבועת נדל"ן הולכים ומתרבים. בסוף 2008, כשממדי המשבר הכלכלי הגלובלי החלו להתברר, הממשל הסיני יצר חבילת תמריצים עצומה לכלכלה, והזרים למשק 585 מיליארד דולר במטרה לעצור את גלי ההדף שהגיעו מארצות הברית. המהלך עבד, וסין שמרה על צמיחה איתנה לאורך כל המשבר, אבל יצר לחץ גדול עוד יותר על הממשלות המקומיות להציג צמיחה, ועודד אותן לפזר סכומים עצומים על פרויקטים שאפתניים.

כיום נחשפות בהדרגה הדרכים שבהן הממשלות המקומיות, שסובלות ממחסור תמידי במזומנים, משלמות על הפרויקטים האלה. מכיוון שממשלות מקומיות בסין מוגבלות מאוד ביכולתן להציע איגרות חוב לציבור, רבות מהן הקימו בשנים האחרונות חברות השקעות מיוחדות שמקבלות הלוואות ענק מהבנקים הגדולים - שנמצאים כולם בשליטה ממשלתית - כך שההלוואות האלו לא נרשמות בספרים של הממשלה המקומית עצמה. דו"ח של משרד החשב הכללי של סין שיצא בסוף יוני העריך כי בסין כולה קיימות לפחות 10,000 חברות כאלו, שיחד לוו מאות מיליארדי דולרים.

הדו"ח, שעורר סערה עצומה, העריך כי כלל החובות של הממשלות המקומיות בסין עומדים על 10.7 טריליון יואן (1.65 טריליון דולר), כ־27% מהתמ"ג הסיני כולו. שבוע אחרי שיצא הדו"ח, חברת דירוג האשראי מודי'ס יצאה בדו"ח משלה שהזהיר כי ייתכן שאפילו הסכום העצום הזה אינו מייצג את החוב האמיתי. כבר היום רשויות מקומיות רבות מתקשות להחזיר אפילו את הריבית על החובות שלהן, ולמרות זאת רובן ממשיכות להשקיע וללוות.

"הדו"ח חשף שמצבה הפיננסי של סין ככלל, ומצב החוב הציבורי שלה בפרט, גרוע בהרבה מכפי שרוב המשקיפים הבינו עד היום", טוען פיי מינשין, פרופסור לממשל באוניברסיטת קלרמונט שמתמחה בניתוח מבנה המשק הסיני. "צבירת החוב של סין אינה בת־קיימא, בעיקר אם הצמיחה הכלכלית שלה תואט, כפי שצפוי לקרות בעשור הקרוב"".

מי נשאר מאחור

לכל הפיתוח הזה יש מחיר שאינו רק כלכלי. בגלל צפיפות האוכלוסייה בסין, כמעט כל פרויקט נדל"ן גדול מצריך פינוי של התושבים המקוריים מהקרקעות המיועדות לפיתוח. למרות חוקים שהתקבלו בשנים האחרונות האוסרים על פינוי בכוח ללא התייעצות עם התושבים, המחזות של איכרים שמאבדים את אדמתם ושל תושבים שמפונים תוך אלימות קשה ממשיכים להיות נפוצים. כדי לבנות את ג'נגג'ואו החדשה, למשל, הוחרבו עשרות כפרים שתושביהם אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה במחירים הגואים בעיר. באזורים מרוחקים יותר, מחוץ לערים הגדולות, המצב גרוע בהרבה ותאוות הנדל"ן מובילה לפעמים לטרגדיות של ממש.

בעיירה גושי, למשל, כ־400 ק"מ דרומית לג'נגג'ואו, הממשלה המקומית עלתה על גל הפיתוח לפני כמה שנים והתוצאות ניכרות בשורות של בנייני מגורים שרבים מהם ריקים, במלונות מוזנחים ובבניין משונה, דמוי בניין הקונגרס האמריקאי, שנבנה עבור משרדי ממשלה אבל עומד ריק. במרכז העירוני הזה, בן 100 אלף תושבים, רשומים עוד 1.6 מיליון איש שרובם איכרים המעבדים את האדמות מסביב לעיר. רובם, כך נראה, מתפוצצים מזעם ומתסכול, מאחר שאלפי דונמים של אדמות הופקעו כאן בשנים האחרונות לטובת פרויקטים שההיגיון הכלכלי שלהם מפוקפק.

לוואנג חאיזואו היה בית ושדה קטן של דונם בסמוך לגושי. ב־2006 כל אדמות הכפר שלו הופקעו לטובת שכונת בתים צמודי קרקע. היום הוא מראה את השכונה הישנה שבה כל הכפר שלו מצטופף: בחלק מהבתים אין מים זורמים, והחשמל מופסק מדי פעם. בכמה מהם גרות שלוש משפחות בדירה אחת, והכל מוקף ערימות אשפה, דחוק בין אתרי בנייה. ככל הנראה, בקרוב גם הבתים האלה ייהרסו. וואנג טוען שעד היום לא קיבל פיצוי כלשהו על האדמה שהופקעה, וכמו כל תושבי השכונה, מתקיים בקושי מעבודות זמניות. "הם אומרים שהחבל מתפתח, אבל אנחנו רק נהיים עניים יותר כל הזמן", הוא אומר.

במקרה של לו שיאנמאן, הפיתוח הביא לטרגדיה. הוא מספר שמשפחתו התגוררה על עשרה דונם בכפר במרחק חצי שעת נסיעה מגושי. ב־2006 יזם מקומי החליט להקים שם כפר נופש. הפיצויים שנפסקו למשפחה כולה - ארבעה אחים ומשפחותיהם - עמדו על 560 אלף יואן (86 אלף דולר בערכים של היום), אך היזם נכנס למשא ומתן עם הממשלה ושילם רק 200 אלף יואן, שהועברו כחלק מהתשלום לממשלה עצמה עבור הקרקע. לו טוען שבפועל הגיעו לידי המשפחה רק 8,000 יואן (1,230 דולר), והשאר נשאר אצל הפקידים.

ב־2008, אחרי שבני המשפחה ניסו לעתור נגד הפינוי בג'נגג'ואו, אחיו של לו, שיאנצ'אנג, נסע לבית המשפט הגבוה לעתירות של סין. הוא גורש מיד: בייג'ינג התכוננה אז לאולימפיאדה שמיצבה אותה כעיר בינלאומית והשלטונות לא רצו לקלקל את החגיגה.

בספטמבר 2008 לו שיאנצ'נג התאבד בשריפה בפתח בניין העירייה בגושי. כפר הנופש, אגב, לא נבנה מעולם.

לו אומר היום שהוא לא מעוניין לקבל פיצויים אלא אדמה חלופית. "אני לא מאמין להבטחות לכסף. רק אדמה שאתה יכול לעבד, או לבנות עליה, או למכור בעצמך, יכולה להעניק ביטחון מסוים". הוא ממשיך לעתור, מארגן איכרים אחרים באזור ומתעמת מדי פעם עם השלטונות המקומיים שמנסים להשתיק אותו. "הבנייה פה ממשיכה וכל הזמן יש עוד ועוד אנשים שמפונים", הוא מספר, "ברור לי שיישפך כאן עוד דם".