בולדוזר: בין רמאללה לשכם עם היזם שבונה את העיר הפלסטינית החדשה

בשאר מסרי לא מרוצה. הוא מסתכל במודל העיר הפלסטינית החדשה שהוא מקים 10 דקות מרמאללה, רוואבי ("גבעות" בערבית), ומתעצבן. מושא העצבים: בובת האיש עם העניבה שהוצבה באחת המרפסות במודל. "אנשים אצלנו לא עומדים במרפסת עם עניבות, זה צריך להיות מציאותי", הוא כועס.

מסרי הוא איש עסקים חד, והוא נכנס לפרטי פרטים. בכל מה שנוגע לרוואבי הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה: החל מהפרטים התכנוניים־ארכיטקטוניים, דרך הצד הפיננסי וכלה בחומרי הבניין והתשתיות. "באופי שלי אני מכוונן לפרטים הקטנים. אתה חייב להיות כזה במדינה הזאת", הוא אומר.

הוא מתרוצץ ממקום למקום, דואג, מנסה לגעת בכל פרט. בשלושת הימים שביליתי איתו, בין רמאללה לשכם ולמזרח ירושלים, הפגישות הקדחתניות והסידורים לא פסקו לרגע. בין לבין הוא ניסה לדחוס קצת זמן איכות עם בתו הצעירה דינה (17), שנשארה לבד בבית רחב הידיים שמעל משרדיו (האם בנסיעת עסקים והאחות בלימודים בארצות הברית). "אני חושב שיש לנו הזדמנות לבנות אומה נהדרת וכל אחד מאיתנו הוא חלק מזה", הוא מטיף בלהט. "החלקים לא חייבים להיות שווים. לכל אחד יש תפקיד - בין אם אני אוסף זבל, איש עסקים או פוליטיקאי. ברור שיש לי יותר יכולות מהאדם הממוצע, ואני רוצה לנצל את זה. מעולם לא הוצאתי כסף החוצה, אני ממשיך להרחיב את החברות שלי פה".

מסרי על גבעה הצופה לרוואבי. "ברור שיש לי יותר יכולות מהאדם הממוצע, ואני רוצה לנצל את זה" צילום: עמית שעל

קשה לפספס את מסרי בנוף ההררי של הגדה המערבית - לא רק בגלל המראה המטופח והמוקפד, אלא בעיקר בגלל הגינונים האמריקאיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתנהלותו. השבוע עברו מרבית המשרדים המטפלים בראוובי לאתר העיר. אסופה צפופה של קראוונים על הגבעה, שמזכירים יותר תחילתה של התנחלות. כשהוא לבוש בקפידה (ג'קט Etro, חגורת דולצ'ה וגבאנה ונעלי מפיסטו), הוא יוצא מאחד המשרדים לקבל את פניי. גבוה, מבנה גופו רזה, מרכיב משקפי שמש מעודכנים ומרבה לחייך.

מסרי, (50), גדל בשכם ועזב בגיל צעיר לארצות הברית, שם למד הנדסה כימית בווירג'יניה־טק, עבד בחברת ייעוץ בוושינגטון והכיר את אשתו האמריקאית ג'יין. לפני כ־16 שנה חזר איתה ועם שתי בנותיו לרמאללה. שנה קודם לכן הקים את חברת האחזקות מסאר, השולטת כיום ב־15 חברות־בנות המחולקות לשלוש זרועות: נדל"ן, שירותים פיננסיים וחטיבת שירותים ופיתוח, הכוללת חברות טכנולוגיות וחברות ייעוץ ופרסום.

כשמבקשים ממנו להגדיר מה הוא - יותר אמריקאי או יותר פלסטיני, הוא משיב "חצי־חצי. אתה יודע לאיזו אומה אתה שייך אם אתה מוכן להגן עליה כשהיא בסכנה". כשהוא מקלל הוא עושה זאת בשתי השפות. "נולדתי וגדלתי פה, תמיד יהיה לי מבטא כשאדבר אנגלית. אני לא חושב ומתנהג כמו הפלסטיני הממוצע, אבל הלב והנפש שלי פלסטיניים".

הנחמדות כלפי הסובבים אותו והרגישות לפרטים התחזקו בהשפעת המערב. "במובן הזה אני אמריקאי", הוא אומר. הוא בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, אך גם פוליטיקאי לא קטן. הניסיון לשבור את הקרח, בפגישות עסקיות חשובות או עם עובדיו, בעזרת הקנטות הדדיות והתלוצצויות מגיע ממקום של ביטחון. כך גם הרצון לרצות את הסובבים אותו. מנגד הוא יכול להתעצבן, להרים את הקול בשניות אם משהו לא מסתדר כפי שביקש. "אני מתרגז מהר ואנשים לפעמים נעלבים. זו לא הכוונה שלי, אני יכול לכעוס חמש דקות ולהירגע. אם הם לוקחים זאת אישית, הם יהיו אומללים".

| היום הראשון |

מגבעות רוואבי לבנימין נתניהו

הציבור הישראלי נחשף למסרי לראשונה כשניסה לרכוש את מניותיו של מאיר שמיר בדיגל, הבונה את השכונה היהודית בג'בל מוכבר שבמזרח ירושלים - ניסיון שלא צלח לאחר התערבות חוגי הימין. בשלוש השנים האחרונות הוא עסוק בהקמת רוואבי, הנמצאת 9 ק"מ מרמאללה ומיועדת למעמד הביניים הפלסטיני. לצורך הקמתה הוא גייס 850 מיליון דולר מ־Qatari Dairs, זרוע הנדל"ן של הממשלה הקטארית.

הנוף הנשקף מהעיר - המתחילה בגבעה אחת, מתפרשת לשנייה ויורדת עד הוואדי - עוצר נשימה. מצד אחד תל אביב, מצד שני רמאללה ושכם. "ביום יפה אפשר לראות את הים, מהארובות של חדרה ועד נמל אשדוד, אפשר אפילו לראות את הספינות", הוא מתגאה.

מסרי נראה קצת לא קשור לאתר הבנייה. האבק, הציוד הכבד והפועלים הפלסטינים לא נראים כנוף הטבעי שלו. אלא שאז, אחוז התלהבות, הוא מתחיל להתרוצץ בין המשרדים, לדבר עם הצוות, לתת גם לעובד הכי זוטר תחושת חשיבות. הוא נהנה מכל רגע. "לפעמים אני חושב שאני עושה את זה בשביל העם שלי, אבל במציאות אני מבין שאני עושה את זה גם בשביל עצמי. אני אוהב את זה, אני נהנה".

מסרי. אני לא חושב ומתנהג כמו הפלסטיני הממוצע, אבל הלב והנפש שלי פלסטיניים" צילום: עמית שעל

באתר מתנייד מסרי ב־Jeep (אחד מחמישה כלי הרכב שהוא מחזיק, שבהם גם לקסוס, מרצדס וב.מ.וו). אנחנו יורדים לאוהל המרכזי של אזור הייצור, סמוך לאזור ערבול הבטון. הוא נוהג בזהירות במדרון הכורכר. בדרך הוא נוזף לפחות בשלושה פועלים שעובדים בלי קסדה, ומאגף נהג משאית שנסע במהירות של 20 קמ"ש באתר. "בטיחות זה נושא חשוב שאנשים פה לא מכירים", הוא מסביר. "קשה לשנות את התרבות. אם תקרה תאונה יגידו שזה היה רצון האל. עם כל הכבוד לרצון של אלוהים - צריך להיות זהיר".

מהאתר הוא ממשיך למשרדים של מסאר. שער הכניסה החשמלי, שכולו עמודי ברזל מעוצבים, נפתח למגרש חניה קטן. החצר הקדמית מטופחת בקפידה - עצים, ערוגות של פרחים בשלל צבעים ושטח מרוצף אבנים קטנות. בכניסה למשרדים, מתחת לגרם המדרגות המפואר המוביל לחלק שהוא גר בו עם בני משפחתו, שתי פקידות קבלה מעבר לדלת הזכוכית. מסרי נכנס למשרדו, בודק אימיילים וקופץ מעבר לכביש, למשרדי בייתי, חברת הנדל"ן האחראית על רוואבי.

בחדר הישיבות של בייתי יושב כבר צוות אדריכלים, שהגיע הבוקר מניו יורק, ומעביר מצגת על מרכז העיר. "אתה מזכיר קצת את החמאס", מתלוצץ מסרי עם האדריכל האמריקאי שלא הספיק להתגלח. לא עוברות כמה שניות והוא כבר בתוך המצגת, מתערב ומבקש לשנות: "ראינו את המודל והרגשתי שהמנהרה הארוכה לכלי הרכב מכוסה מדי. הצעתי שנשאיר את המבנה בלי גג".

אחרי פחות מעשר דקות, הוא כבר בדרך למשרדי האדריכליות המתכננות את חדר התצוגה לרוכשים הפוטנציאליים. בתי רוואבי לא ישווקו למכירה לפני תחילת הבנייה. "אני לא יודע אם נקבל אישור לכביש הגישה, מה יהיה עם המים ואם נעמוד בזמנים. צריך להיות בטוח שכל הבעיות נפתרות, אחרת אתה לוקח מוקדם מדי כסף מאנשים עם תקציב מוגבל. אם אתה מאחר, הם עלולים לאבד הכל. אני לא רוצה להרוס להם את העתיד".

למסרי אין ספק שהפרויקט ייצא לפועל, איתו או בלעדיו. "אני יכול למות מחר, אבל החלום נשאר. זה יכול אולי להתעכב, אבל לא לעצור". הוא מתעניין, מעיר הערות, שואל ופותר בעיות תוך דקה, אם צריך מרים טלפונים בעצמו במטרה לסייע. "אני אוהב לדבר עם העובדים", הוא מסביר. "דיברתי עם אחת האדריכליות לפני שעתיים, ושאלתי אותה עכשיו אם כבר יש לה תשובות בשבילי. אולי אני לוחץ עליהם, אבל ככה זה בהתחלה. אני עובד איתם צמוד, ואחר כך הם ברשות עצמם".

מסרי במשרדו ברמאללה. "אני יכול למות מחר, אבל החלום נשאר. זה יכול אולי להתעכב, אבל לא לעצור" צילום: עמית שעל

במסדרון המוביל למשרדו של מסרי יושבים שני עוזריו, ועל אחד המדפים ניצבת תמונה שלו ושל יאסר ערפאת. מסרי יושב מאחורי שולחן זכוכית צהוב גדול, תואם לשידה הארוכה שמתחת לחלון. הקיר שמאחוריו שחור, מעוטר בריבועים אפורים ומשדר יוקרה. זהו חדר אקלקטי: עיצוב נקי עם מוטיבים מזרחיים. הוא מציע לאורחיו שוקולד מובחר, המפוזר בקופסאות בשידה שלצדו ("אני מת על שוקולדים").

בחדר הישיבות הקטן, סמוך לכניסה, כבר ממתין לו בן של פוליטיקאי בכיר. לאחר שלוש דקות הוא מתנצל שאינו יכול להישאר, ומבקש מבן הפוליטיקאי לשלוח קורות חיים באימייל. "גם הם מחפשים עבודה", הוא מחייך. "לפעמים אני צריך להעסיק אנשים שאמא או דוד שלי מבקשים שאעסיק, ואני עושה את זה בכל הפרויקטים - פרט לראוובי. אני תמיד אומר לחברים שהכי חשוב לי שהפרויקט ירוץ. אם הם רוצים למכור לי אריחים, והם לא הכי טובים אלא מספר שתיים - אז אני מצטער, לרוואבי אני רוצה רק את הטוב ביותר. בפרויקט הזה יש כל כך הרבה אתגרים וסיכונים, אני לא יכול לקחת עוד סיכונים כדי לרצות מישהו".

כמה צעדים מהמשרדים של מסרי יושבת חברת ההשקעות הציבורית פדיקו, שנמצאת בבעלות דודו המיליארדר, מוניב אל־מסרי. הוא קופץ לפגישת עדכון עם מנכ"ל החברה, סמיר חולילה. שתי החברות הפכו לאחרונה לשותפות בחברת המשכנתאות הפלסטינית PMHC, לאחר שמסרי רכש 32.9% ממנה והפך לבעל המניות הגדול ביותר בה. עוד שלושה ימים אמורה PMHC להתחיל להיסחר בבורסה הפלסטינית.

לקראת השעה 14:00 מסרי כבר בדרך לארוחת צהריים ופגישה עם כמה פוליטיקאים בכירים. "הם לא ירצו להיחשף", הוא מסביר בנימוס. "יש אנשים שמקנאים בסיקור הנרחב של רוואבי ומנסים לשייך אותה לכל מיני צדדים של המפה הפוליטית, אבל תודה לאל שאני לא בפוליטיקה. ברוואבי יש הרבה נושאים שמצריכים טיפול ברמה המוניציפאלית־ממשלתית כמו בתי חולים ומשטרה, ולכן אני צריך להכיר פוליטיקאים. אם יראו אותי נפגש עם צד אחד, ישר הצד השני יהיה נגד. הפרויקט הזה גדול, ולכן אני צריך שכולם יהיו איתנו".

מוניב אל־מסרי (מימין), מסרי וסמיר חולילה מנכ"ל פדיקו עם המודלים החדשים של בנייני רוואבי צילום: עמית שעל

לאחר הפגישה חוזר מסרי לישיבת הנהלה של הקבוצה בחדר הישיבות במסאר. הנושא: מועמד ניו זילנדי לתפקיד מנכ"ל הקבוצה מגיע ל־48 שעות, ומשלחת השקעות מאבו דאבי מגיעה בחודש הבא. "אני רוצה שתבלו איתו ותגידו לי מה אתם חושבים עליו. זה הבחור שהולך להיות הבוס שלכם", הוא מפציר בחברי ההנהלה. הם מדסקסים לוחות זמנים לשני האירועים, ומסרי מתעצבן. "יש יותר מדי דברים טכניים שאני לא צריך להתעסק בהם", הוא נוזף. המשלחת מאבו דאבי מעוניינת להשקיע בסיראג', זרוע ההשקעות של הקבוצה. "חשוב מאוד שהם ישקיעו, אפילו סכום קטן, כי מדובר בחותמת מממשלת אבו דאבי", הוא מטיף אסטרטגיה.

לפני שהוא עולה הביתה לבדוק לשלום דינה הוא קופץ פעם נוספת למשרדי בייתי. רוב העובדים כבר הלכו. הוא יושב עם מליסה ברנשטיין, יהודייה אמריקאית בוגרת ייל ("אי אפשר לטעות עם שם משפחה כזה. אני מספר לך שהיא יהודייה כדי שתראי שלאנשים פה אין בעיה עם זה"). ברנשטיין היא אחראית ההפקה והתוכן של הירחון הרבעוני של רוואבי. הוא נכנס לכל פרט ומבקש ממנה לבצע שינויים.

דלת הזכוכית בכניסה לביתו מקדימה דלת מפוארת מעץ, הנפתחת למבואה שמובילה לסלון. הרהיטים משדרים נינוחות. דינה בדיוק התעוררה. הוא מקניט אותה ושואל אם גלשה בפייסבוק במקום ללמוד. "אני נוסע בסוף שבוע ללונדון, רוצה לבוא איתי?", הוא מציע. היא שואלת אם יוכל לעזור לה להירשם למחנה קיץ בשווייץ. הם עוברים לחדר הפנאי המצויד במחשב, ספה, שתי כורסאות חשמליות מפנקות וטלוויזיית LCD המחוברת לשירות הלווין הישראלי ("ב־2002, כשכל התקשורת בגדה נפלה, רק אצלי היו שירותי תקשורת. פוליטיקאים באו לפה לעשות ראיונות ל־CNN"). הוא כורע ברך לצדה. "אם הבנות שלי צריכות זמן אני נותן להן. כרגע הן בגיל שהן לא רוצות אותי", הוא מתגונן.

מהבית ממשיך מסרי לקפה זמאן, הארומה של רמאללה. עכשיו הוא כבר מעשן בצרורות ("יש אצלנו חוק שעד 17:00 לא מעשנים חוץ משתי הפסקות קטנות, ב־12:00 וב־14:00"). בשולחן סמוך יושבים שלושה חברים משכונת ילדותו. אחד מהם מבקש פגישה. כוונתו ברורה, ולמסרי קשה לסרב. "בקהילה הזאת אתה מכיר את כולם. זה מקום קטן", הוא מסביר.

עודה אל־ג'ק, מנהלת השקעות בסיראג', היא גם מבעלי הקפה. הם נפגשים עם ג'אמל, מועמד לתפקיד ניהולי באחת החברות של הקבוצה, שעוסקת בתחום הטלקומוניקציה והמדיה. הרעיון: להקים או לרכוש חברה קיימת בתחום האינטרנט והטלוויזיה בכבלים, כך שתוכל לספק את צריכה של רוואבי, בדיוק כפי שעשו בתחום הגז.

"במקרה של חברת הגז, עשינו תוכנית ולמדנו את כל החברות בשוק", מסביר מסרי. "השקענו באחת מהן ושינינו אותה. הבאנו מנכ"ל פלסטיני־ישראלי שעבד בתחום הגז בישראל, עם קשרים בחברות הישראליות. כרגע רוב הפעילות של החברה נמצאת בשכם, בהמשך ניכנס לרמאללה. עכשיו, כשיש לנו ניסיון, יותר זול לנו להעביר צינורות גז ברוואבי. כשהעיר תיפתח אני מאמין שהחברה שלנו תהיה הכי גדולה בה. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות בתחום הטלקומוניקציה, שהוא הרבה יותר גדול מהגז. יש פה פוטנציאל אדיר כי אין תשתית, ואנחנו נוכל להוביל".

הקשר בין מסרי לאל־ג'ק נראה חברי למדי ("גם לבעלי קוראים בשאר, כך שכשאני מתעצבנת על אחד מהם וצועקת 'בשששאר!', אני אומרת שבשאר השני מעצבן אותי"). "כשהוא רואה פרויקט עם סיבוכים גדולים הוא חותך בשניות", היא אומרת כשמסרי יושב עם ג'אמל בצד, לסגור את התנאים. "בשבילו השורה התחתונה חשובה. הוא בא ממשפחה עשירה, אבל לקח את הכסף שלו, פחות מ־100 אלף דולר, ועבד קשה כדי להגיע למקום שבו הוא נמצא היום. זה לא נפל עליו. הוא מנסה לא להיות בשליטה, אבל מאוד קשה לו לשחרר, אלא אם הוא ממש בטוח שהעסק יסתדר בלעדיו".

השעה כבר 21:47 ומסרי בדרך למלון מובינפיק, מלון חמשת הכוכבים היחיד ברמאללה, לבקר את הארכיטקטים שהגיעו בבוקר מניו יורק. הוא מזמין ג'וני ווקר בלק לייבל ומדבר עם האדריכלים על הפרויקט ("עצרנו את העבודות בגלל הגשם. התיאוריה שבנו את ניו יורק בגשם לא נכונה"), על חייו האישיים ("הבת הגדולה שלי תמרה אוהבת את בוסטון. אני נוסע לעזור לה לארוז באמצע מאי"), על המצב בסוריה ובלוב ("הוא טובח אותם, הבן זונה") וכמובן פוליטיקה וישראל ("יש חברות ישראליות שמפחדות ומוכרות לנו דרך חברה אחרת. אם החברות לא ירצו לעבוד איתנו אולי אפסיד מעט, אבל הן תפסדנה הכל. הפרנויה בישראל חזקה").

גם כביש הגישה - שאמור לחבר את רוואבי לרמאללה בעשר דקות נסיעה, דרך שטח C שבשליטת ישראל - עולה בשיחה. מסרי מספר למארחיו כיצד השלטונות בישראל הפכו את הנושא לקלף מיקוח. "זה לא ברק, זה נתניהו שרוצה תנאים. הוא אומר 'נאשר את הכביש אם תבואו למשא ומתן'. הכביש הזה לא אמור להיות חלק מהמשחק הפוליטי. מגוחך שמשהו כזה הופך לתנאי".

| היום השני |

בין לוויה בשכם לאופרה בבית

הבוקר של מסרי נפתח במשרד, לאחר שהסיע את דינה ללימודים ("היא לא מוכנה שהנהג יסיע אותה"). אמש הגיע לרמאללה טים ראסל, המועמד לתפקיד מנכ"ל הקבוצה. מסרי מציג אותו לחברי ההנהלה ועוזב את החדר. "השארתי אותם לבד כדי שיתרשמו ממנו". הוא מקבל טלפונים ונפגש עם בעל יקב הנמצא סמוך לרוואבי, עד שאחד מעוזריו נכנס. הבעיה: אביו של חבר של מסרי מת הבוקר, והלוויה בשכם מתנגשת עם ישיבת הדירקטוריון של PMHC.

"הוא לא מצפה שאבוא, אבל אני רוצה ללכת", מסביר מסרי. "איך שיקברו, אברח החוצה". כמה דקות לאחר מכן נכנסת למשרד ברנשטיין, בידיה עותק כמעט סופי של הירחון הרבעוני. הם עוברים עליו לוודא שהכל תוקן. "היא המושלת של רמאללה, לא ראש העירייה", הוא מעיר על אחד מכיתובי התמונה. "תיזהרו, פוליטיקה היא נושא מאוד רגיש". הוא עובר לעמוד הגלריה ומעיר: "חלק מהתמונות בזווית חדה מדי. אני לא מרוצה מהמקצועיות של המעצבת", הוא כבר עצבני. "היא אפילו לא מעצבת אלא רק זורקת את האלמנטים על הנייר". הוא מתקשר ישירות לאחראי ונוזף בו.

אחד האימיילים שקיבל אמש היה מעידן עופר, שהתראיין ל"ידיעות אחרונות" וצירף את הכתבה. "למה התמונה שלי מופיעה שם? אני נראה יותר טוב ממנו", הוא מתלוצץ. "היית צריך להזכיר מישהו פחות חתיך ממך, ככה היית יוצא יותר טוב", הוא כותב לעופר. תוך דקות הוא מקבל תשובה: "אני מודה שהתמונה שלך יותר טובה משלי, אבל בטלוויזיה אני נראה כמו כוכב קולנוע".

"דיברנו על המכוניות החשמליות, אבל אנחנו עדיין לא שם", הוא אומר. "שנינו בשלב הפיתוח והמימוש. אני מאמין בזה אבל לא יודע לגבי הקונספט, אם שלו או של אחרים. הקשר בינינו חברי, לא עסקי. אני כבר לא זוכר איך הכרנו. ישראל מקום קטן".

פוליטיקאים ישראלים הוא רואה באירועים חברתיים. "אין לי בעיה לדבר איתם, אם להם אין בעיה לדבר איתי. לא נפגשנו בצורה רשמית. בחתונה של עידן פגשתי כמה. ברק היה שם והכירו בינינו. דיברנו קצת על רוואבי, לא הרבה. דיברנו גם על הכביש, הוא אמר שיעשה מאמצים אבל עברה שנה וכלום לא התקדם". לדבריו, יש לו 10–12 חברים ישראלים. "לפעמים אתה נפגש עם אנשים כדי להכיר, לאו דווקא למטרת עסקים. אין אנשי עסקים ישראלים שרוצים להשקיע כאן. הם רק רוצים למכור לנו".

ב־12:00 הוא יוצא עם סמיר זרייק, מנכ"ל חברת ההשקעות והמסחר בני"ע סאהם, ומורד תהבוב, מנכ"ל אסאל, זרוע ההייטק של הקבוצה, ללוויה בשכם. החיבור של שלושתם הוא הרבה מעבר לעבודה. הם מקניטים אחד את השני, צוחקים, מתווכחים. "המומחיות הגדולה שלו זה להציק לי", מציג מסרי את זרייק. בדרך עוברים דרך בית הוריו. על הגבעה ממול ניצבת הטירה המפורסמת של דודו אל־מסרי. "זה שווה 30 מיליון דולר", הוא אומר, "מוזיאון. אם הייתי גר שם, הייתי מפחד לגעת במשהו. אני רוצה בית פרקטי. הבית שלנו גדול אבל פרקטי, את לא צריכה לפחד להרוס את הרהיטים. הילדים של סמיר באים וקופצים ואני משחק איתם, הם חושבים שאני בגילם וקוראים לי 'חמור', אז אני קורא להם 'חמורים' בחזרה".

הבתים בשכם בנויים במורדותיהם של שני הרים, כך שמהכביש הראשי רואים את כל העיר. "פה היתה הקליניקה של אבא שלי", הוא מצביע על בניין הממוקם מול הכניסה לעיר העתיקה, "ופה היו ההתנגשויות הכי קשות. הפעם הראשונה שהצבא תפס אותי היתה ממש פה. זרקתי אבנים אבל החברים שלי אמרו לי 'בשאר, בבקשה אל תזרוק אבנים'. שאלתי בפליאה 'למה?' אז הם אמרו 'כי אתה פוגע בנו במקום בחיילים'".

לאחר הלוויה השלושה ממהרים לחזור לרמאללה. הם עוצרים בדוכן פלאפל וחנות משקאות סמוכה. "זה לא נראה מושך אבל זה נקי", הוא מסנגר על דוכן הפלאפל העלוב. בתחילת דרכו ניסה להשקיע במסעדת המבורגרים בשכם. "המקום היה ממוזג, מסודר ונקי, והצליח בייחוד עם הצעירים", הוא מספר. אבל אז האינתיפאדה התחילה, כל יום הצבא נכנס לשכם והטיל סגר על העיר. אז אתה קונה המבורגרים בבוקר וצריך לזרוק אותם בערב. זה נמשך שנתיים, עד שלא יכולתי להחזיק יותר".

בחזרה במשרדו הוא מתעדכן וממשיך למלון מובינפיק, לישיבת הדירקטוריון של PMHC. כעבור שעה נפתחת ישיבת מחזיקי המניות של החברה - 14 בסך הכל, רובם נציגי בנקים. יו"ר הדירקטוריון חולק למסרי שבחים בפתח דבריו. גם הכיבוד בסוף הוא לכבודו - לא הביסקוויטים הרגילים אלא כנאפה משכם. בזמן שהיו"ר סוקר את עסקי החברה מסרי בודק אימיילים, מתלוצץ עם המזכירה, מתרגם לי את הנאמר ("הוא בדרך כלל לא כזה סבלני כמו שהוא איתך", יקניטו אותו שניים מבעלי המניות) ומפזר חיוכים וקריצות לכל עבר.

לפני שהוא חוזר למשרד הוא קופץ לביקור במשרדי בייתי. במשרד שלו הוא יושב עם רסמייה מסעוד, מנהלת בכירה בסיראג' מטעם מסאר. השניים מתעדכנים ובוחנים כמה השקעות, שאת שמן הוא מבקש לא לחשוף כיוון שהעסקאות עדיין לא סגורות. "יש לנו הצעה על השולחן מחברה אירופית, השנייה בתחום שלה בעולם, לרכוש חלק מאחת מחברות ה־IT שלנו ואולי בעתיד את כולה".

אל־ג'ק נכנסת לחדר. לאחר דיונים קצרים בענייני עבודה הוא שואל אותה ואת מסעוד מה דעתן על המועמד לתפקיד מנכ"ל הקבוצה. "זה כמו למצוא בעל, אתן תעבדו איתו הרבה", הוא מתלוצץ. "אני לא ממהר למנות מנכ"ל בכל מחיר. הסיבה היחידה שאני עושה את זה היא כדי שארד מהגב שלכן, ובגלל שאני צריך עוד זמן לרוואבי".

ישיבת חברת פל־גז בחדר הישיבות של מסאר. מתעצבן כשלא נותנים לו תשובות הגיוניות צילום: עמית שעל

מסרי לא תמיד היה עשיר. "אנשים שלא הכירו אותי חשבו שבגלל שאני מסרי אני עשיר, הם לא ציפו שאחיה בצניעות. גם כשהייתי עני נחשבתי לעשיר, וזה לא טוב. אנשים מצפים ממך להתנהג כמו עשיר כשאתה לא". הוא נפגש עם חברים בסופי שבוע. בשישי בערב הוא משחק קלפים עם קבוצת אנשי עסקים ובשבת בבוקר עם קבוצה אחרת של חברים, המורכבת מאנשים עסקים, שכירים ופוליטיקאים. "לפעמים אני מבקר חברים, אבל לאחרונה פחות, כי יש יותר מדי עבודה. אני עובד כל ערב עד שמונה־תשע ואני תשוש, רק רוצה לחזור הביתה לאכול, לראות טלוויזיה וללכת לישון".

בטלוויזיה הוא צופה ב־CNN. מאזין ("תלוי במצב רוח") למוזיקה ערבית ואמריקאית. "את אום כולתום אני אוהב, היא מרגיעה אותי. אני אוהב גם אופרה". אבל הפעם האחרונה שהלך לאופרה היתה לפני עשר שנים, כי "לא הרבה אנשים סביבי אוהבים את זה, ולא פשוט ללכת לבד". קולנוע הוא לא ממש אוהב, "אני משתעמם".

בבעיות הגב שלו הוא מטפל באמצעות דיקור סיני. המדקר, ש"עובד בקופת חולים בישראל", כבר ממתין בביתו. לאחר מכן הוא אוכל ארוחת ערב עם דינה וחוזר למובינפיק, לפגוש שוב את צוות האדריכלים מניו יורק. "צריך להילחם עבור מלצר פה", ממלמל מסרי לאורחיו לאחר ניסיונות לקבל תשומת לב בלובי החצי ריק. "אני לא מצליח להתרגל לשירות פה".

הוא שוב שותה וויסקי, והם מדברים על ברים ופאבים באזור. "יש פה כמה נחמדים. לרוב המקומות אני לא יכול ללכת בציווי הבנות שלי, שטוענות שיש שם כל מיני נשים מופקרות. ג'יין כמובן בצד שלהן, כי היא הולכת לישון בעשר". לקראת השעה 22:00 עובר בלובי ג'יבריל רג'וב - פעם ראש המנגנון הפלסטיני והיום האחראי על הספורט מטעם הרשות. הוא מלווה את שחקן הכדורגל הצרפתי ליליאן תוראם שהגיע לביקור בעיר מטעם פיפ"א. הם מתנשקים, מדברים קצת. לקראת 23:15 הוא פורש לביתו.

| היום השלישי |

ממזרח ירושלים להזדמנות של פעם בחיים

הבוקר נפתח במזרח ירושלים, שם עורך מסרי פגישה בנושא הקמת שכונה חדשה "עם פוטנציאל טוב" באזור. הוא לבוש חליפה ועניבה, כי היום ייערך טקס פתיחת המסחר של HMPC בבורסה הפלסטינית. את בגדיו הוא קונה בחו"ל, ומעיד שמעולם לא קנה בגד בשטחים, כי "בגדים זה לא תמיד עניין של עני או עשיר. זה טעם, אישיות ותרבות של אומה, קבוצה או אינדיבידואל. עוד מעט אני נוסע ללונדון, ושם אני קונה במקומות הכי חדשים. הבעיה היא שאני הולך שעתיים ואז הגב מתחיל לכאוב".

לקראת 11:00 אנחנו מגיעים לבורסה הפלסטינית ברמאללה. הרבה לחיצות ידיים, חיבוקים ונשיקות. מאחורי הפודיום תלוי שלט גדול עם הכיתוב "Palestine of Opportunities". על ההזדמנויות האלה מסרי בונה. לאחר הטקס הולכים מסרי ודודו ברגל למשרדי זרוע ההייטק בקבוצה של מסרי, ASAL. ארבעת המודלים של בנייני רוואבי הגיעו היום. מסרי מסביר לדודו על כל סוג של בניין, ויחדיו הם בוחנים כל פרט. "מאוד נחמד. מברוק", מברך הדוד. בגדול, מסרי מרוצה. "לפני שהתחלתי דיברתי עם מוניב על רוואבי", הוא מספר. "זה לא שאני לא עושה עסקים עם המשפחה, אני פשוט לא צריך. אם אצטרך אלך אליהם".

אבל אתה צריך משקיעים?

"פניתי אליו וביקשתי שישקיע בסיראג', אבל הוא לא רצה. הצעתי לפדיקו (שבבעלות מוניב אל־מסרי, ה"ש), אבל מאחר שהם חברת השקעות הם לא רצו להשקיע בעוד חברת השקעות. הגיוני. הצעתי להם מתוך כבוד. רוואבי הרבה יותר גדולה מפדיקו.

"לא ממש הכרתי את מוניב עד שהתבגרתי, כי כשאתה צעיר הפערים עצומים. למדתי יותר מסביח. מבחינה כלכלית יש שני אנשים גדולים במשפחה - סביח ומוניב. סביח הוא אח של סבא שלי, והסטייל שלי בהשקעות דומה לשלו. אני לא יודע הרבה על העסקים של מוניב. רוב העסקים שלו בחו"ל: לוב, תימן, קידוחי נפט וגז".

משם הוא חוזר לצהריים במשרד. הארוחה, לכבוד האורחים הניו־זילנדים, כוללת מאכלים מקומיים, שמוגשים בחצר האחורית ליד המדשאות. אשתו של ראסל ובתו מצטרפות לארוחה, לצדן של נשות הקבוצה. בערב הם יאכלו ארוחת ערב עם מסרי ובתו ("שהבת שלו תראה עוד אמריקאית").

מסרי מרים את החתולה שלו, שמתקרבת לשולחן. "זו חתולה יוונייה. מאוד חכמה. לקחנו אותה מהמקלט כי חשבנו שאף אחד לא ירצה לקחת חתולה עם עין אחת". תוך כדי הוא מספר על שיחה שניהל עם בתו אמש. "היא היתה בחו"ל וחבר שלי מת מסרטן. היא שאלה למה לא סיפרתי לה, ועניתי שלא רציתי להעציב אותה בחו"ל וחיכיתי שתחזור. היא שאלה אם ראיתי אותו לפני המוות, ואמרתי לה שלא רציתי לראות אותו ככה. היא שאלה אם אני לא חושב שזה אנוכי מצדי. סיכמנו שכל אחד מתמודד עם מוות בדכו. אחרי כמה דקות ביקשה סליחה על ששפטה אותי. דיברנו עליו ונרדמנו אחד ליד השני".

מסרי והחתולה היוונייה. "לקחנו אותה מהמקלט כי חשבנו שאף אחד לא ירצה לקחת חתולה עם עין אחת" צילום: עמית שעל

מהאווירה הביתית הוא ממשיך לישיבה של חברת פל־גז. החדשות אינן טובות: יש ירידה בהכנסות. "אני רוצה להבין מה גרם לזה, ההערכות שלנו דווקא דיברו על צמיחה", הוא אומר. הוא מבקש מהעובדים לנתח, ומתעצבן כשלא נותנים לו תשובות הגיוניות. "אל תבלבלו אותי", הוא מטיח בהם. "אנחנו צריכים להפריד בין המסחרי לפרטי. צריך לבדוק איפה היתה הירידה, ואם זה מפני שהנחנו לא נכון או מסיבות אחרות". לאחר מכן הוא מציע הסבר משלו. "יכול להיות שבגלל מזג האוויר אנשים לא חיממו את הבית. אנשים בשכם רגילים לחסוך. אנחנו, שהיינו משפחה עשירה, הדלקנו חימום לשעתיים וכיבינו אותו. צריך לקחת כמה לקוחות ולשאול אותם".

הוא חוזר למשרד, לפגישה עם לורד אנגלי שביקש ששמו יישאר חסוי. הלורד מבקש ממנו להשקיע 100 אלף ליש"ט בחברה העוסקת בשירותי יצוא חקלאי שהוא מנסה לעזור לה. "אני אהיה כן איתך, אני לא בטוח", מתחמק מסרי בנימוס. "כל קרן שתהיה לנו אנחנו נשקיע ברוואבי".

הם ממשיכים לשוחח על העיר, ומסרי מספר לאנגלי שהם מחפשים רשתות מסחריות שיפתחו בה עסקים. הלורד ממליץ על חבריו הקרובים, בני משפחת לאודר. "יש להם ניסיון רב בניהול מסחרי. הם כבר ידאגו להביא לפה רשתות", הוא מסביר. "אני לא רוצה תרומה, אני רוצה שיהיה להם אינטרס לבוא לפה", משיב מסרי. "הבעיה שהשוק שלנו קטן. אם בישראל יש פוטנציאל ל־40–50 סניפים, פה יש מקסימום לשישה־שבעה, זה לא שווה לרשת. מקדונלד'ס, למשל, החליטה שלא להתרחב למדינות נוספות. דיברתי עם עומרי פדן (יו"ר ובעלי מקדונלד'ס ישראל, ה"ש). אם נצליח לשכנע אותם שזו עוד לא מדינה, אלא חלק מהסניף בישראל, אולי זה יקרה".

ברנשטיין נכנסת למשרד עם הגרסה הסופית של הירחון. מסרי סוף סוף מרוצה. "אנחנו עובדים על זה כל כך הרבה ובסוף נגלה שאין לנו מעטפות. טעות פלסטינית טיפוסית".

מהמשרד הוא ממשיך לרוואבי, מבקש להראות לראסל את פרויקט הדגל ולדבר איתו. השמש עומדת לשקוע. ממתחם התצפית ברוואבי אפשר לראות את הים. היום התקינו סטנדים אינפורמטיביים, שמראים למתבונן היכן תל אביב, הוד השרון, הרצליה, ואפילו שכונת נווה חוף בראשון לציון. "לפעמים אני בא לכאן עם סמיר, סתם לשבת לשתות קפה ולהירגע", אומר מסרי.

איפה היית היום אם לא היו שולחים אותך לארצות הברית?

"ברוסיה או ביוגוסלביה. כשהייתי צעיר קיבלתי מלגה ללימודים ביוגוסלביה מאש"ף. שנאנו את האמריקאים. כשאבי רצה לשלוח אותי לאמריקה אמרתי 'אין סיכוי, זו האומה האימפריאליסטית הגזענית שתומכת בישראל. לכן אני חושב שהחיים הם רצף הזדמנויות. אתה יכול לקבל החלטות לגבי החיים, אבל הגורל שלך נקבע על ידי אחרים. אני לא הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, הייתי אולי במקום הרביעי, אבל שלושת המצטיינים הם היום עובדים זוטרים, כי המשפחה שלהם לא יכלה לשלוח אותם לבתי ספר טובים. חלק מהחברים שלי שנשארו פה עובדים 16 שנה באותה עבודה. כל מה שהם עשו זה 12 ילדים. אותי הכריחו לנסוע לאמריקה, קיבלתי השכלה טובה והזדמנות. יש פה הרבה מזל. אולי זו אחת מהמוטיבציות שלי, לתת לאנשים הזדמנות. זה אולי נשמע מתנשא, הם יכולים להגיד 'איזה אידיוט, אנחנו עובדים בשבילך'. אבל לדעתי אני נותן להם הזדמנות לעשות דברים שהם לא היו עושים בצורה אחרת, ורובם עושים זאת היטב".