סיני ירוק

כשאדריכל הנוף בני שדמי הגיע מירושלים לסין לפני שש שנים, הוא ראה בכך הזדמנות לעבוד על פרויקטים במדינה שבה - כך מספרות השמועות - עיר חדשה צצה מתוך הכלום פעם או פעמיים בשבוע. כשפרופסור חו ג'יה - יליד סין שהיגר לארצות הברית - חזר למולדת, זה היה כדי לתכנן חלקים מהפארק האולימפי של בייג'ינג. שניהם נשארו, ונהפכו לשותפים באתגר הגדול ביותר של המדינה המאוכלסת בעולם: תכנון עירוני בר קיימא. שדמי וחו עושים זאת בשיטות חדשניות, תוך שימוש מפתיע דווקא בעקרונות סיניים עתיקים.

קשה למצוא ניגוד גדול יותר מזה שבין ערי הגנים הסיניות העתיקות, שתיארו מרקו פולו ואחרים, ובין המרחבים העירוניים הקלסטרופוביים שבהם חיים היום מאות מיליוני סינים.

פינה בפארק היער בבייג'ינג. תוכנית שאפתנית ויקרה

תהליך האורבניזציה, שבשום מקום בעולם אינו נטול בעיות ומשברים, מתרחש בסין במהירות ובהיקף חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. על פי נתונים של המרכז למחקר ופיתוח בבייג'ינג, ב־30 השנים הבאות האוכלוסייה העירונית בסין כמעט תכפיל את עצמה, ומאות מיליונים ימשיכו לזרום מאזורי הכפר המרוששים אל הערים. על פי המחקר, 500 מיליון תושבים חדשים יתווספו לערים הסיניות ב־30 השנים הבאות - כמעט כמו האוכלוסייה של ארצות הברית ורוסיה ביחד.

האפשרות לתכנן עבור אוכלוסייה כזו ערים שיהיו ירוקות, לא מזוהמות, חסכוניות באנרגיה ועשירות באיכות חיים נראית דמיונית כמעט. הערים הקיימות היום מציגות מודל אחר לגמרי: כזה של צפיפות, זיהום אוויר ושיכונים מדכאים שנבנים במהירות ובאיכות ירודה. חו ושדמי הם חלק מקבוצה הולכת וגדלה של מתכננים בסין שמנסים לעשות את זה אחרת ומתמודדים - לא תמיד בהצלחה - עם שאלת טריליון הדולר: איך משכנים חצי מיליארד בני אדם בערים, מבטיחים להם רמת חיים של המעמד הבינוני ואיכות חיים סבירה, וכל זה תוך שמירה על הסביבה ואפילו שיקום של משאבי טבע שכבר הידלדלו והזדהמו. בקיצור: מדובר במתכננים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי.

חו, אחרי כמעט 20 שנה של עבודה כאדריכל נוף ומתכנן ערים, חזר לבייג'ינג עם הצעה מטעם החברה שבה עבד, סאסאקי, לתכנון "פארק היער", הפארק המרכזי של העיר, שאמור היה להיפתח מצפון לכפר האולימפי כחלק מההכנות לאולימפיאדה. אף על פי שהיתה יקרה ונועזת, ההצעה של סאסאקי זכתה במכרז מטעם עיריית בייג'ינג ב־2003. מאז חו עובד בסין ומיישם ברחבי המדינה הענקית את מה שלמד בתכנון הפארק - גן עירוני כפול בגודלו מהסנטראל פארק בניו יורק, שאירח כמה מהתחרויות באולימפיאדה ומשמש היום ריאה ירוקה ענקית בעיר החנוקה מרוחות מדבריות ומזיהום.

ביום חול אביבי בפארק האולימפי, סבים וסבתות מטיילים עם הנכדים מסביב לאגם, תיירים מצטלמים על רקע מסלעות מסוגננות, וכמה "נערות משרד" בלבוש מחויט מנצלות את הפסקת הצהריים שלהן לפיקניק מתחת לעצי צפצפה. כיתת בית ספר יסודי לומדת על אקולוגיה ומיחזור מים באזור הביצות שבפארק, אבל תשומת הלב של הילדים מוסחת דווקא מכיוונם של שני ברווזי מנדרין ששטים בביצה. הברווזים החומים היפהפיים נחשבו מאז ומתמיד בסין לסמל של הרמוניה וזוגיות מוצלחת. "מי היה מאמין שאפשר שוב לראות ברווזים חיים בבייג'ינג, ולא רק בצלחת", מעירה המורה הצעירה.

ובאמת, שנתיים אחרי פתיחתו, פארק היער עוזר לאזן במקצת את האקולוגיה של בייג'ינג, אחת הערים הצפופות והמזוהמות בעולם, ומאפשר לתושבי העיר לראות עצים, מים זורמים ופריחה ביער שנראה טבעי לגמרי - אף שכולו פרי תכנון מדוקדק. חו מסביר שזו בדיוק היתה הכוונה, ושאת ההסבר כיצד לעשות זאת הוא לא היה צריך לחפש רחוק. הוא מצא אותו בתכנון המקורי של בייג'ינג, ובעקרונות הפנג שואי והקוסמולוגיה הסיניים.

"היו עשרות הצעות לתכנון הפארק הזה", נזכר חו, "אבל אנחנו היינו היחידים שהגישו הצעה שמבוססת על המסורת הסינית, כי היה לי ברור שחלק מהתכנון צריך להתייחס לכך שהאולימפיאדה הזאת מתרחשת בסין, לא בלונדון או ניו יורק. אני מאמין שזה מה שהביא לנו את הפרויקט".

פנג שואי וחיסכון במים

בייג'ינג כולה היתה עד לפני כמה עשרות שנים פנינה ארכיטקטונית נדירה: דוגמה יחידה בעולם לעיר שתוכננה מלכתחילה על פי עקרונות הפנג שואי, והיתה בנויה לאורך ציר מרכזי שהסינים החשיבו למרכז העולם. הציר הזה חוצה בדיוק גיאומטרי את העיר האסורה ואת בייג'ינג העתיקה כולה, כשהשערים בחומה ושאר המבנים המרכזיים בעיר מוקמו פעם משני צדיו, בהרמוניה ואיזון מושלמים. התכנון הזה שרד כמעט 600 שנה, ואפילו הקומוניזם הקיצוני של מאו דזה־דונג אימץ את הציר המרכזי והשתמש בו לצרכיו: תמונתו המפורסמת של הדיקטטור מעל שער טיאנאנמן נמצאת בדיוק על הציר, וכך גם המאוזוליאום שבו מוצגת גופתו.

אזור הביצות בפארק היער. ריאה ירוקה משמעותית

מי שפגע בהרמוניה היה דווקא הקפיטליזם הלא מרוסן ששטף את הבירה הסינית בעקבות הרפורמות הכלכליות. ההתפתחות המואצת והעלייה ברמת החיים לוו גם בחוסר תכנון וחוסר מעצורים של יזמים ופקידי ממשל, והפכו את העיר הקיסרית מלאת העצים והאגמים לג'ונגל אורבני צפוף ומזוהם עד אימה. כשבייג'ינג זכתה ב־2001 באירוח האולימפיאדה, הממשלה הסינית התחייבה לפעול לשיפור המצב הזה. המתכננים החליטו לחזור להתייחס לעבר המפואר של העיר, ובראש ובראשונה לשקם את הציר המרכזי, כדי להחזיר היגיון וסדר לתכנון העיר. האצטדיון האולימפי האייקוני "קן הציפור" והבריכה האולימפית מוקמו משני צדי הציר, והשטח שמצפון יועד לפארק עירוני. חו קיבל לידיו כמעט שמונה קמ"ר של כפרים קטנים, אדמה בלתי מעובדת ונהר מזוהם.

"היה לי חשוב, פילוסופית, ללמוד ממסורת תכנון הגנים הסינית ולהביא את המסורת התכנונית שלנו לתוך העיצוב בן זמננו. היו חייבים להיות שם אלמנטים מתרבות סין ומההיסטוריה שלנו", הוא מספר, ומראה איך עיצב את אלמנט המים באגם מלאכותי בחלק הדרומי, ויצר גבעה מלאכותית שסוגרת את הציר וכאילו מגנה על העיר מצפון.

האלמנט השני, החשוב אף יותר, הוא אומר, היה הקפדה על כך שהפרויקט יהיה בר קיימא מבחינת השמירה על הסביבה, בגלל הבעיות הסביבתיות הקשות שמהן בייג'ינג סובלת. בהתאם לכך, הפארק תוכנן להיות חסכוני מאוד במים, מאחר שצפון סין כולה סובלת ממחסור חמור במי שתייה. אזורי הביצות בפארק לא רק מהווים בית לברווזים, אלא גם יוצרים מערכת משולבת של פילטרים שמטהרים את מימיו של נהר מזוהם שנמצא בקרבת מקום, ומזרימים מים צלולים אל האגם.

התוצאה גורמת למי שרגיל לנוף הסיני של בנייה פרועה שנועדה בעיקר להעשיר את היזמים (ואת הרגולטורים שאמורים לאשר פרויקטים לבנייה) לשפשף את העיניים: זאת פיסת נדל"ן גדולה ויקרה להחריד, מוקפת משלושה צדדים במגדלי מגורים צפופים שרק הולכים ומתרבים ומאכלסים מאות אלפי אנשים - ובאמצע אגם ויער שאפשר ללכת בו לאיבוד ולשכוח לגמרי את קיומה של העיר מסביב.

הפארק משתרע משני צדיה של אוטוסטרדה גדולה, כביש הטבעת החמישי. כדי ליצור רצף, חו הציע הצעה חסרת תקדים, נועזת ויקרה מאוד, ש"לעולם לא היתה מתקבלת אם לא היתה אולימפיאדה", כפי שהוא עצמו מעיד. מעל הכביש המהיר נבנה גשר ענק, ברוחב של ארבעה נתיבי תחבורה - אך נטול תחבורה כלשהי. כל תכליתו של הגשר היא ליצור "מסדרון אקולוגי" בין שני חלקי הפארק, ולאפשר רצף מיוער ומעבר בעלי חיים.

עלות ההקמה של הפארק עמדה על יותר מ־2 מיליארד יואן (295 מיליון דולר), לא כולל עלויות פינוי ויישוב מחדש של כ־2,000 תושבים כפריים, ועלות התחזוקה שלו עומדת על 1.2 מיליארד יואן (175 מיליון דולר) בשנה. כל זה ממומן מתקציב עיריית בייג'ינג, וחו מסביר שאזורים שונים משולי הפארק מיועדים להפוך לשטחים מסחריים שיכללו מסעדות ואולי גם מלון, בתקווה לכסות חלק מהעלויות. "צריך להגיע לאיזשהו איזון תקציבי, וזאת הבעיה הגדולה של כל פרויקט כזה", הוא אומר. בתחרות הפרועה על משאבי קרקע מצומצמים בעיר שמחירי הנדל"ן בה נוסקים במהירות, נראה שהצורך בריאה ירוקה משמעותית הצליח ליצור קונצנזוס שעוצר קצת אפילו את כרישי הנדל"ן המקומיים.

"קוראים לנו מההתחלה"

שדמי הגיע לבייג'ינג בזמן העבודות, ונדלק מיד על הרעיון של שילוב המסורת העתיקה בתכנון מודרני. "אני חושב שהתכנון של פארק היער מסמל בסין איזשהו מעבר מתרבות של 'העתק והדבק' לתכנון מתוחכם יותר, שמתעמק בהיסטוריה וחוזר לשורשים", הוא אומר, "יכול להיות שהם היו צריכים לקבל את הרעיון הזה דווקא מאנשים כמו חו וכמוני, שבאו מבחוץ והזכירו להם כמה רעיונות מוצלחים אפשר למצוא בהיסטוריה של עצמם".

האדריכל בני שדמי

לדבריו, הפארק בבייג'ינג, אחד הפארקים העירוניים הגדולים בעולם, הוא רק ההתחלה, ואת הרעיונות שבוצעו בו אפשר ליישם בהיקפים גדולים עוד יותר - בערים שלמות, לא רק בפארקים. שדמי וחו, לבד ובמשותף, מנסים כעת להוציא לפועל את אותם עקרונות בשורה ארוכה של פרויקטים בכל רחבי סין.

היישום של הרעיונות האלה ברמה גבוהה יקר בהרבה מהמקובל בסין. איך אתם מצליחים לשכנע רשויות עירוניות ויזמים להשקיע את הסכומים האלה, גם כשאין אולימפיאדה?

"יש כאן פתיחות של הרשויות ונכונות להשקיע", מסביר שדמי, "זה קורה כמובן מסיבות אגואיסטיות, בעיקר מהרצון להראות לעולם ש'אנחנו הכי טובים'. יש להם שאיפה להוביל. הסינים מתייחסים מאוד ברצינות לנוף שלהם, הם מודעים לצורך בשטחים פתוחים בעיר.

"אבל", הוא מוסיף, "רמת הביצוע והגימור בשטח משתנה מפרויקט לפרויקט. ברמת ניהול הפרויקט עדיין יש המון עיגול פינות ואין מספיק מקצועיות".

חו סבור שבערים הסיניות, אחרי שנים של התפתחות מואצת מדי שהטילה נטל כבד הן על הסביבה והן על התושבים, סוף סוף מתפתחת מודעות לצורך באיזון עם הטבע וביצירת סביבה שנוח לחיות בה, וששומרת על המשאבים הטבעיים במקום לכלות אותם. "היום, כשקוראים לנו כמתכנני נוף, זה קורה החל בשלב התכנון העירוני הראשוני. לא מחכים שפרויקט ייגמר כדי להוסיף כמה עצים וגינות, אלא מכניסים את האלמנט הנופי, החסכוני והירוק ממש מההתחלה".

כיום שדמי וחו עובדים בעיקר עם גורמים ממשלתיים. "במגזר הפרטי בסין", הוא מסביר, "אין נכונות לשאת בעלויות גבוהות כדי להשיג מטרות אקולוגיות. גם גורמים ממשלתיים לא מצליחים תמיד לתקצב את כל מה שאנחנו רוצים, אבל יש התקדמות בכיוון הנכון".

אקולוגי באמת או בכאילו

את אותם העקרונות שיישמו בפארק חו ושדמי מיישמים בפרויקט טיה־לינג, עיר חדשה שמוקמת במרחק כמה שעות מבייג'ינג ומתהדרת בתואר "עיר אקולוגית". הרבה פרויקטים אורבניים בסין אימצו את התואר הזה, וחו מודה שלא תמיד עומד מאחוריו תוכן אמיתי.

הדמיה של העיר האקולוגית טיה לינג. אגם שמטהר שפכים

"אני באמת לא יודע להגיד עד כמה כל פרויקט שנקרא כאן 'אקו סיטי' הוא באמת אקולוגי", הוא מודה. "לפעמים הרצון להשיג תוצאות מהירות בא על חשבון האקולוגיה של סביבה אחרת. הרבה פעמים בסין אם המתכנן רוצה ליצור חורשה של עצים בוגרים, ואין מספיק זמן לגדל אותם במשתלה, אז פשוט עוקרים המון עצים באזורים כפריים. זה מביא לפגיעה חמורה בסביבה".

שדמי מוסיף ומסביר שתמיד קיים מתח בין הרצון הכן לקדם את נושאי איכות הסביבה ולשפר במעט את המצב הקטסטרופלי במדינה לבין הרצון לראות תוצאות מהירות ובזול. עם זאת גם הוא מודה שלעתים קרובות, תאוות בצע פשוטה של יזמים ואנשי ממשל היא הנותנת את הטון. בטיה־לינג, אומרים השניים, התכנון נעשה באופן מוקפד ונכון, תוך שיתוף פעולה מצד הממשל המקומי והיזמים.

טיה־לינג היא אחת מאותן ערים בסין שמרבית הסינים מעולם לא שמעו עליהן, למרות היותה מטרופולין שמאכלס 3 מיליון תושבים. במסגרת התכנון מחדש חזרו חו ושדמי אל הרעיון של ציר מרכזי, והפונקציות העירוניות השונות - כמו מגורים, מסחר, בידור ובנייני ממשלה - מוקמו משני צדיו. אגם שהתייבש בגלל שאיבת יתר שוקם והפך את טיה־לינג לעיר שיושבת ליד אגם, שחלק ממנו משמש גם לטיהור השפכים שלה. הטיה של נהר לתוך העיר יצרה טיילת ענקית ושטחים ירוקים רחבים בתוך המרחב העירוני הצפוף.

עם קצת עזרה מהאוניברסיטה

כמעט בכל מקום בסין רואים ערים חדשות שצצות בן לילה. הן משלבות את התכנונים המתקדמים והמוצלחים ביותר עם כישלונות קשים או פשוט חוסר תכנון מוחלט, מלווה בשחיתות, הרס סביבתי והפרות קשות של זכויות אדם. לעתים קרובות אפשר לראות דוגמאות לכך במרחק נסיעה קצרה, כמו בכפר האולימפי ובשיכוני החנק הצמודים אליו. אף שלא ברור אילו משתי המגמות תהפוך למובילה בסין, שדמי משוכנע כבר היום שגם בישראל אפשר ללמוד מהמעצמה מלאת הסתירות.

"הרעיון לשאוב מהמסורת, למשל, בלי קשר לסממנים דתיים דווקא, הוא משהו שאפשר ליישם בתכנון בישראל", הוא מסביר. "גם לנו יש עומק היסטורי ותרבותי עצום, ואנחנו יכולים להשתמש בו".

לדבריו, גם שיתוף הפעולה עם האקדמיה שקורה בסין יכול להיות מועיל מאוד בארץ: המכון לתכנון הנוף שחו הוא אחד מראשיו מסונף לאוניברסיטת צ'ינגחואה, אחת משתי אוניברסיטאות העילית של סין. אף על פי שמדובר בחברה לכל דבר, שאמורה להציג רווחים ולפעול משיקולים עסקיים, הקשר שלה לאוניברסיטה מעניק לה יוקרה ומאפשר לה להיעזר במומחים מתחומים שונים: מההיסטוריה של אמנות הגינון בסין, דרך בוטניקה והנדסת חשמל ועד הידרולוגיה. האוניברסיטה מרוויחה מרצים בעלי ניסיון מעשי, והסטודנטים מקבלים מקום לרכוש בו ניסיון עוד לפני שסיימו ללמוד. "זה פשוט מצב של win-win, והייתי שמח אם היתה יותר פתיחות לשיתוף פעולה דומה בארץ", אומר שדמי.

בינתיים, השותפות הישראלית־סינית כבר מתכננת התמודדות במכרזים על פרויקטים מחוץ לסין, ואף הגישה הצעה לתכנון פארק עירוני בגבעת רם בירושלים בשנה שעברה - שלא זכתה במכרז. ובנוגע לערים הסיניות, ברור כבר היום שהן עומדות להמציא מחדש את האורבניות בהיקף שעדיין לא נראה כמוהו. האם העתיד ייראה כמו חלום ירוק או שיהפוך לסיוט אפור ומפויח? זו שאלה שעדיין נשארת פתוחה.