עיצוב חזיתי

פלישת המצולעים

השרטוט האדריכלי של פעם נעשה בסרגל ובמחוגה, שיצרו צורות גיאומטריות פשוטות. במחשב אפשר לתכנן צורות היפרבוליות עקומות ומורכבות, ובשנים האחרונות הוא גם אחראי למימושן.

חזיתות של עוד ועוד בניינים מחולקות לרשת מצולעים קטנים, ריבועים ומשולשים בדרך כלל, שנחתכים במפעל או מיוצרים בשטח בדיוק רב. אחר כך מודד מוסמך נעזר במכשור ממוחשב מבוסס לוויין כדי למקם את המצולעים בדיוק מרבי. כך ניתן ליצור חזיתות מפותלות ועקומות בפרויקטים רבים שנבנים בימים אלה, כמו המטרופול פאראסול בסביליה שבספרד בתכנון יורגן מאייר הגרמני, או חזיתות האגף החדש של מוזיאון תל אביב, שתוכננו על ידי פרסטון סקוט כהן בסיוע עמית נמליך.

המצולעים באגף החדש של מוזיאון תל אביב. מיוצרים במקום צילום: עמית שעל

נמליך מספר שבמקרה של המוזיאון הוחלט לייצר את המצולעים בשטח, היות שהם עשויים מבטון ובעלי זוויות חדות שיכלו להישבר בהובלה מהמפעל. כדי להבטיח עבודה מהירה ויעילה, שני שולחנות פלדה ענקיים משמשים כבסיס ליציקת המצולעים, ועליהם מונחים לוחות דיקט המקובעים למקומם באמצעות מגנטים חזקים. אחרי יציקת הבטון על הדיקט והתמצקותו ניתן לפרק אותו ולהרכיב את לוחות הבטון בקלות יחסית.

שקוף? לבן!

בניין IAC בניו יורק. מראה לבן, מודרני ונקי צילום: בלומברג

רוב חזיתות המגדלים הנבנים היום מחופות בקירות מסך מזכוכית, אופנה שהחלה לפני כשני עשורים במגדלי משרדים ומחלחלת בשנים האחרונות גם למגדלי מגורים. אלא שמה שמתאים למשרדים אינו מתאים בהכרח למגורים. אלה האחרונים דורשים פרטיות רבה יותר לדיירים, וכוללים אלמנטים ורהיטים שונים כגון ארונות מטבח, ספות ומערכות חשמל, הנצמדים לקירות החיצוניים. כאשר אותם קירות עשויים זכוכית, חלקם האחורי והמוצנע של האלמנטים נחשף לעיני המתבונן מבחוץ.

הבעיה עם זכוכיות מראה (שבהן מקובל להשתמש במגדלי משרדים, מאחר שהן מסתירות במשך היום את פנים הבניין) היא שבשעות הלילה הן פועלות בכיוון ההפוך, וחושפות את פנים הבית ביתר שאת - ודווקא בשעות שבהן הדיירים נמצאים בדירה.

פתרון אחד - שנהפך ליותר ויותר אופנתי - הוא שימוש בזכוכיות שעליהן מוטבעים נקודות או פסים לבנים. פתרון זה חביב על אדריכלים מאחר שהוא מקנה לבניין כולו מראה לבן, מודרני ונקי. אחד המבנים המפורסמים והמתוחכמים ביותר שעשה שימוש בזכוכיות לבנות הוא בניין משרדי חברת IAC בניו יורק, שתכנן האדריכל הנודע פרנק גרי ב־2007.

בישראל אפשר לראות סנונית ראשונה ופשוטה יותר לאופנה הזו בבניין המסחר והמשרדים שצמוד למגדל רוטשילד 1 בתל אביב, שאותו תכנן האדריכל אבנר ישר לחברת חבס. בבניין ברוטשילד הותקנה זכוכית כפולה, ובין שתי השכבות מדבקה מנוקדת בצבע לבן כלפי חוץ ושחור כלפי פנים.

בוץ בפריז

בעולם שהולך ומתחמם, אקולוגיה ושמירה על הסביבה הן הנושא החם. מכיוון שענף הבנייה אחראי להרבה מהפגיעה בסביבה, בעיקר בתהליך הפקת חומרי הגלם, כשמדברים על בנייה בת־קיימא מחפשים חומרים שהליך הפקתם אינו כרוך בחציבת הרים ובמפעלים מזהמים וניתן למחזר אותם בקלות. החומר האידיאלי הוא ללא ספק פשוט אדמה, או לבני בוץ. אלו שימשו לבנייה במשך אלפי שנים בעולם העתיק ומשמשות עד היום כמחצית מאוכלוסיית העולם למגורים ולעבודה, בעיקר במדינות העולם השלישי.

בית בוץ באירופה. לא נחות, אקולוגי

מסורת הבנייה בבוץ מגוונת מאוד, ובתי הכפר במצרים שונים מהארמונות שבמאלי או רבי הקומות בתימן. אלא שבשעה שבמדינות אלו הבנייה המסורתית בבוץ נזנחה ונחשבת לנחותה אל מול בנייה בבטון ובבלוקים, הופכת הבנייה בבוץ לטרנד מבוקש ומוערך בארצות הברית ואירופה. תערוכה מקיפה על בנייה בבוץ שכוללת גם הדגמות בפועל מוצגת כעת (עד 27 ביוני) במוזיאון המדע הגדול באירופה, ה"סיטה" בפארק דה לה וילה בפאריס, וניתן לראות בה עיצובים מודרניים של בתים שהוקמו מבוץ ברחבי אירופה.

בישראל, לעומת זאת, למרות מסורת מקומית ערבית, אקלים אידיאלי וזמינות החומר - בנייה בבוץ עדיין נחשבת נחותה, בדיוק כמו בעולם השלישי, ורק מעטים הבינו את חשיבותה ויישמו אותה בנגב, בערבה, בכרמל ובגליל. חבל.

להכיר אדריכלים בוונציה

בסוף ינואר הוכרז נושא הביאנלה ה־12 לאדריכלות בוונציה, "אנשים נפגשים באדריכלות" (People Meet in Architecture). את הביאנלה, שתיערך בין 29 באוגוסט ל־21 בנובמבר, אוצרת האדריכלית קאזויו סג'ימה מסטודיו SANAA היפני, זוכת פרס פריצקר לאדריכלות (האוסקר של האדריכלים).

סג'ימה הסבירה שהמטרה שלה היא "לעזור לאנשים להתקשר לאדריכלות. השאלה המרכזית היא האם אדריכלות יכולה להבהיר את הערכים וסגנון החיים האופייניים למאה ה־21". סג'ימה מבקשת לבדוק זאת לא על ידי הצגת עבודות שונות בחלל אחד כמקובל, אלא דרך סדרת חללים שבהם יציגו אדריכלים, מהנדסים ואמנים. בחללים אחרים בתערוכה ישתתפו כולם - האדריכלים, המהנדסים, האמנים ואפילו הצופים - "ממש כמו בחברה עצמה", סיכמה סג'ימה. נשמע שיהיה מעניין.

הקאמבק של התיעוש

הבנייה המתועשת, שבה נבנה הבית כולו במפעל ומובא לאתר בשלמותו או בחלקים, היתה הדבר הבא באדריכלות בשנות השישים. משה ספדיה הציג את ההביטאט המפורסם בתערוכת אקספו ב־1968, שבו הונחו בתים מתועשים ומוכנים זה על גבי זה בערימה שיצרה בניין שנהפך לאייקון.

לאחרונה נראים סימנים ראשונים לחזרתו של התיעוש, הפעם בגרסת המחשב - שהרי אם מייצרים חזיתות במפעל, מדוע לא לייצר כבר את כל הבית? דוגמה שכזו, שמתכתבת עם עבודתו של ספדיה ועם התיעוש (אף על פי שאינה מתועשת) היא ויטרהאוס, האגף החדש שנפתח בימים אלה בקמפוס ויטרה שבעיירה וייל על הריין.

צמד האדריכלים השוויצרי הרצוג ודה מרון הניחו זה על גבי זה בתים טוריים מסורתיים ויצרו ערימה שנראה כאילו מנוף יצר אותה.

התיעוש נתפס היום בעולם גם כפעולה חברתית, שיכולה להוזיל את הבנייה ולסייע בהתמודדות עם מצוקת הדיור. בארץ היתה הבנייה המתועשת פופולרית בשנות השישים והשבעים, ונעשו בה ניסיונות מרתקים. לאחרונה נסגרה בחיפה הביאנלה הים־תיכונית לאמנות, שבה הוצגו העבודות במכולות המונחות זו על גבי זו. אז אולי עדיין יש תקווה לתיעוש בארץ?

הביאנלה הים תיכונית לאמנות בחיפה. תצוגה בתוך מכולה

העץ יוצא החוצה

הבנייה המודרנית החליפה את הקיר המסורתי המטויח בשני קירות, פנימי וחיצוני, המחוברים בקונסטרוקציית פלדה שעליה נתלים לוחות החיפוי החיצוני. בהשפעת הגישה האקולוגית ובעקבות התקדמות טכנולוגית שהביאה לפיתוח שרפים ודבקים עמידים בתנאי חוץ, החלו לאחרונה להשתמש בלוחות חיפוי חדשים, העשויים מחומרים מרוכבים או עץ דחוס ועליהם ציפוי מגן במגוון צבעים.

בניין מחופה בעץ בכרם התימנים. לא מפחדים מהאקלים צילום: אוראל כהן

בעולם חיפויי חוץ אלו רווחים זה זמן רב, ובארץ הלוחות משווקים במרץ אך טרם נעשה בהם שימוש נרחב, בעיקר בגלל פחדים מיושנים מפגעי האקלים. במקומם ניתן לראות תוספת קרשי עץ לחזיתות, כאלמנט עיצובי, כמו בבניין ברחוב זמנהוף בתל אביב שתכנן טל נבות ואהוד אולמרט רצה לקנות בו דירה. הגדיל לעשות האדריכל גידי בר־אוריין, שחיפה בניין שלם בכרם התימנים בעץ. בכל מקרה, חיפוי העץ בארץ מסתיר את קיר הבטון שמאחוריו ואינו הקיר עצמו, כפי שמקובל בחו"ל.