אנחנו פה. לכו הביתה

כשהיה בן 25 בלבד זכה אברהם יסקי, עם שותפו שמעון פובזנר, בתכנון כיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין). זה לא היה מאורע יוצא דופן במיוחד: השנה היתה 1952, המדינה היתה צעירה וצעירים בנו אותה. "בשנות העשרים לחייו אבא שלי בנה פרויקטים שאני יכול רק לחלום עליהם", אומר היום יובל יסקי (40), בנו של אברהם יסקי. "גיל צעיר הוגדר אז אחרת לגמרי. כשיצחק שדה היה בגילי, כבר קראו לו 'הזקן'".

בזמן שעבר בין יסקי האב ליסקי הבן השתנתה לא רק הגדרת הגיל הצעיר - המדינה כולה השתנתה, ואיתה גם האדריכלות ומטרותיה. צפיפות, הפרטה, אינדיבידואליזם, הבדלי מעמדות, זיהום, מרדף אחר הון ומות האידיאולוגיות הם אבני היסוד של החברה הישראלית כיום. יסקי האב, למשל, שבשנות החמישים בנה שיכוני עולים צנועים, הוא היום בן 82, ושותף בתכנון פרויקטים כמו מגדלי עזריאלי, מגדלי אקירוב ומגדלי Yoo. יחי ההבדל הגדול.

זו המציאות שאליה נולדים האדריכלים הצעירים: הכסף הפרטי מחליף את הכסף הציבורי, עתודות הקרקע נגמרות, והאפשרות להתערב בבנייה מרכזית ומונומנטלית היא בעיקר באמצעות שימור ושינוי הקיים. "כלכליסט" בחר שבעה מהכישרונות הבולטים של הדור החדש, כאלה שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית, כדי לבדוק איך מתמודדים עם המציאות המשתנה, מהי בכלל אדריכלות ישראלית צעירה ומה צריכות להיות המטרות שלה. כיאה לעידן של אינדיבידואליסטים, לכל אחד מהם יש תשובה משלו.

אסף לרמן (40). השכלה: AA, לונדון. פרויקטים בולטים: שיפוצי היכל נוקיה, עיריית תל אביב ומוזיאון ישראל צילום: שוגר דיוויד

התפקיד של האדריכלות הצעירה הוא לעמוד ולהתנגד"

"אל מול ההפרטה, כשהמדינה הולכת ומסתלקת ממחויבויותיה, יש להציב היום תנועה נגדית, רזיסטנס: תנועה שלה אני קורא הצברה - הנכחה מחדש של הזירה הציבורית", אומר אסף לרמן. לרמן, לא מגולח ובחולצת כפתורים פתוחה מעט יותר מהמקובל, הוא התגלמות משולבת של דימוי הילד הרע וילד הפלא של הארכיטקטורה הישראלית. הוא דור שלישי לאדריכלים ומתכננים, שזוכה להצלחה ומוזמן לשפץ מבני ענק מונומנטליים, ועם זאת המטרה שלו היא "לקרוא תיגר על מבני הסמכות הקיימים".

הוא בוגר בית הספר הנחשב לאדריכלות AA בלונדון, שם עוצבה תפישת עולמו ושם למד שאדריכלות טובה צריכה לבוא מתוך זעם. "היום אנחנו לא שממה, ולא הפרחה, ולא חלוצים, ולא שום דבר", הוא אומר.

"אנחנו נמצאים במדינה צפופה עם שטחים פתוחים מצומצמים, ועם הרבה חוסרים בתוצרים ציבוריים ותרבותיים. תוסיפי לזה את הצורך שלנו בביטחון, ותקבלי סביבת מחיה שהיא קשה ולא נעימה - וההפרטה רק נוגסת בזה עוד ועוד. התפקיד של האדריכלות הצעירה היום הוא בפירוש לעמוד, להתנגד לזה, ולהתעקש על חברה הרבה יותר שוויונית ופתוחה, שבה אנחנו בעלי הבית ולא רק נתינים של הכוח".

לרמן מצליח לממש את השאיפות שלו, אבל גם נתקל בלא מעט קירות. את היכל נוקיה הוא הפך למבנה שקוף שמערער על ההיררכיה בין פנים לחוץ, אלא שהמבנה השקוף נהפך לקניון וסמל לגסות מסחרית. בשיפוץ בניין עיריית תל אביב הוא ניסה לערער על מבנה הכוח על ידי בניית מרפסת תצפית פתוחה לקהל, ועל ידי הורדת הכניסה לעירייה, שהיתה מורמת מעם, לגובה הרחוב. הכניסה אמנם הורדה, אבל מרפסת התצפית נגנזה: "נכנסתי איתם למלחמות עד שהעיפו אותי".

הכניסה המחודשת לעיריית תל אביב צילום: עמית גירון

איך מישהו שנשמע כל כך אנטי ממסדי נבחר לעמוד בראש כמה מהפרויקטים המרכזיים במדינה?

"יש לי אויבים, אבל יש לי גם לא מעט תומכים. הרבה מזמינים מחפשים את הגישה הזאת - משהו שהוא מעבר לתרגום הישראלי המאוד־מצומצם של יוקרה".

הוא מסתייג מהמילה סגנון, שבעיניו מייצגת "אדריכלות ראווה. היום כל חנות קרמיקה רואה את עצמה כמייצגת פאר מודרני כי היא משתמשת בצבעים אפורים". לרמן, שמלמד בבצלאל, מקווה שיש ויהיו עוד הרבה אדריכלים שיצטרפו לחזית ההתנגדות שלו: "אני מאמין שזה צו השעה. תם זמנם של מבני הכוח הישנים. די, הדור שלנו פה. לכו הביתה, נגמר. רוצים היום חיים אחרים".

אני נלחמת בגחמות, אבל בפרופורציה"

שרון אקר מיכאל (40). השכלה: פוליטקניקו דה מילאנו. פרויקטים בולטים: בתים פרטיים, קשת חנויות בילבונג צילום: שוגר דיוויד

שרון אקר מיכאל התחילה את לימודי האדריכלות שלה בגיל 14 באורט טכניקום. כבר אז היא ידעה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. את התואר הראשון שלה קיבלה במילאנו לאחר שחיה באיטליה במשך שבע שנים. בגיל 29 הקימה את המשרד שלה.

"ההתחלה היתה פרוקטים קטנים - וילות קטנות בהרחבה באיזה מושב. לאט־לאט זה הלך והתעצם. הקפיצה הגדולה הגיעה אחרי וילה שתכננתי בהרצליה פיתוח לבחור אמריקאי. הוא התחיל בקונספט של קיטש אמריקאי, ופתאום אחרי שראה בתים מודרניים באיטליה היתה מעין מהפכה. יצא בית באמת מושלם, אחד הבתים הכי יפים שעשתי עד היום. אנשים הגיעו אליו ורצו גם. אחר כך התחילו לבוא הבתים הגדולים".

חוץ מווילות היא גם עיצבה את רשת חנויות בילבונג, רשת ההלבשה התחתונה ליה לונדון, מסעדות, ברים ובנייני מגורים. "אני בונה בתים קטנים, אבל בתקציב גדול", היא מספרת. הבתים שלה "יודעים לקבל הכול - גם מינימליזם וגם שידה משוק הפשפשים. חשוב לי להיות מאוד פונקציונלית, למרות שזה קונטרסטי למינימליזם המודרניסטי. לתכנן דברים שהם נכונים, בלי הרבה גחמות טרנדיות, לפתוח ללקוחות את העיניים - וזה קשה מאוד.

וילה פרטית בהרצליה פיתוח

"יש הרבה שהולכים כמו עדר אחרי הסגנון הזה שנקרא לו עיצוב ישראלי עכשווי: מודרני כבד, קצת אתני. אם לקוח ירצה משהו מזעזע, אגיד לו את זה בפנים. אני נלחמת על דברים, אבל בפרופורציה". היא מוכנה לעתים להתפשר על שכר טרחה - אבל רק כשמדובר בפרויקטים יצירתיים מאוד.

היא אמא לשלושה ילדים, ומדי יום היא הולכת בארבע אחר הצהריים כדי להיות עם הילדים. "חשוב לי שהמשרד יישאר קטן. אני רוצה לעשות רק מה שאני אוהבת, אני לא טיפוס של לחץ. צוחקים עליי שאני שאנטי".

את הפרויקטים החשובים בונים תמיד אותם אנשים"

אלס ורבקל (33). השכלה: כותבת דוקטורט לפרינסטון. פרויקטים בולטים: כיכר העיר בקריית גת, פרויקט בבלגיה צילום: שוגר דיוויד

"בניו יורק יש הרבה דיונים בין ארכיטקטים, כל ערב יש הרצאה, אירוע או תערוכה - והכל ברמה מאוד גבוהה", אומרת אלס ורבקל, "פה זה משהו שצריך לחפש ולעשות בעצמך". ורבקל נולדה בבלגיה, שם סיימה תואר ראשון באדריכלות והנדסה אזרחית, ואז עברה לניו יורק כדי לעשות תואר שני בעיצוב אורבני באוניברסיטת קולומביה: "בניו יורק הכרתי את אלי דרמן. הקמנו משרד וגם התחתנו". את המשרד שהקימו העבירו לפני ארבע שנים לישראל.

הכתיבה והתיאוריה הן חלק מרכזי בעשייה שלה: היא פרסמה מאמרים רבים ושני ספרים על עיצוב אורבני. לימדה בקולומביה, בפראט, בבצלאל ובימים אלו מלמדת בטכניון וכותבת דוקטורט עבור אוניברסיטת פרינסטון. בישראל, היא אומרת, "יש המון אנרגיות חיוביות והרבה צעירים שהתחילו לעבוד על דברים מעניינים, שם לדעתי נמצא הפוטנציאל של האדריכלות. מצד שני, אני קצת מאוכזבת כשאני רואה מי בונה את הפרויקטים החשובים ומי מקבל הזדמנויות. אלה תמיד אותם אנשים, והם לא תמיד עושים דברים מתאימים. זו לא בעיה של אדריכלות - יש לי הרגשה שהליך קבלת ההחלטות הוא הבעייתי".

את יכולה לתת דוגמה?

"אני גרה ליד תיאטרון הבימה, והבניין החדש לא הכי מתאים למקום. זה מבנה שמפנה את גבו לציבור".

מרכז בונהיידן שבלגיה

המרחב הציבורי עומד במרכז העשייה והמחקר שלה, ואחד האתגרים שמעסיקים אותה הוא שכונות הבנייה הרוויה: "לרוב אין בהן ארכיטקטורה שיוצרת מפגשים קהילתיים. זה מפחית מאיכות החיים וזה פרדוקס, כי אנשים באים לשכונות האלה כדי לחפש איכות חיים".

יש אדריכלים שיעשו כל פרויקט. אני לא"

פיצו קדם (39). השכלה: AA, לונדון. פרויקטים בולטים: שימור ביתו של האדריכל זאב רכטר, תכנון חנות אפל בקניון רמת אביב צילום: שוגר דיוויד

כמו לרמן, גם פיצו קדם (39) למד ב־AA היוקרתי, אבל הוא הביא איתו משם משהו אחר לגמרי, ואולי הפוך. מי שמחפש היום וילה מודרניסטית מינימליסטית בתקציב מפוצץ (1.5 מיליון דולר לפחות), סביר להניח שימצא את עצמו אצלו.

הבתים של פיצו (בנו של איש העסקים שמעון "צ'פאי" קדם) הם "קופסאות" נקיות ומדיטטיביות ששואבות את השראתן מהמודרניזם של שנות החמישים. "בשנים האחרונות יש כאוס חזותי ענק, ואני חושב שהאדם איבד את המקום שלו בתוכו. דרך האדריכלות, אני מנסה להחזיר את הכבוד למשתמש ואת הכבוד לאדם".

בעיקר לאדם העשיר.

"אין מנוס, יש קורלציה ברורה בין תקציב לבין איכות ביצוע אדריכלי. מצד שני, אין קורלציה בין איכות תכנון לתקציב. בהחלט יש לי פרויקטים בתקציבים נמוכים עם אדריכלות טובה. אני מוכן לתכנן כל מבנה, כל עוד אני שומר על האמת האדריכלית שלי".

הקו של קדם הוא חלק מזרם שמציע תגובה עדכנית לשכונות הווילות הישראליות: לא עוד קיטש צעקני עם גגות רעפים וחיקויים גסים לווילות טוסקניות, אלא מודרניזם אלגנטי ומאופק. "בשנים האחרונות, אני מזהה באדריכלות הישראלית המון פתיחות לעולם", הוא אומר. "יש שדרוג בטעם של הלקוחות. מה שאני עושה נהפך לאופנתי בשנים האחרונות, אבל אני מנסה להיות מעל אופנות. יש אדריכלים שיכולים לעשות כל דבר שמבקשים מהם. אני לא. אני לא אומר שזה יותר טוב, אבל זו הדרך שלי".

וילה בהרצליה פיתוח

מה החלום שלך?

"אין לי מטרות ענקיות ואני לא מאמין שאני יכול לשנות את העולם. כאדריכלים, אנחנו מקימים אמנות שהיא לא בת־חלוף, אלא נשארת לתמיד. יש לנו המון אחריות. תכנון נכון יכול לשנות את הסביבה בסופו של דבר. המעגל הקטן שלנו משפיע על המעגל החיצוני".

מנסים לא להשתעמם"

ליאור ציונוב (34). השכלה: אוניברסיטת תל אביב. פרויקטים בולטים: מוזיאון אום אל-פחם, שדרוג סניפי yellow צילום: שוגר דיוויד

כבר מהפרויקט הראשון שתכננו ליאור ציונוב וליאור ויתקון במשרד משותף שפתחו עם סיום הלימודים הלך להם קלף: בשיתוף האדריכל אמנון בר אור הם ניגשו לתחרות לתכנון מוזיאון אום אל־פחם - וניצחו. "הזכייה היתה מנוף ופלטפורמה לפרויקטים שחלמנו עליהם", הם אומרים.

היום המנעד שלהם מגוון מאוד: מווילות בסביון דרך פרויקטים מסחריים (שדרוג סניפי yellow בתחנות פז), תרבותיים (אולפן הקלטות ואולמות מחול) וחברתיים (כמו בית ספר דו־לאומי לילדים עם צרכים מיוחדים).

הם ביקשו להתראיין יחד, שיהיה ברור שמדובר בשותפות מלאה (עם זאת, לצילומים הגיע רק ציונוב, כי ויתקון היה במילואים). הם מדברים יחד ומשלימים זה את משפטיו של זה: "לכל אחד מאיתנו יש אהבות שונות, אבל בגדול מעניינים אותנו בעיקר פרויקטים ציבוריים עם ערך מוסף. בפרויקט מסחרי יש הרבה שכפול - אחרי שעשית אחד זה מתחיל קצת לשעמם".

הם עצמם עדיין מחפשים את השפה הארכיטקטונית שלהם: "אין לנו שטנצים. יהיה יומרני מצדנו להגדיר: אני מינימליסט, אני כפרי או משהו כזה. בתור צעירים אנחנו עדיין מחפשים, מגבשים שפה מבניין לבניין ומנסים לעשות את זה בצורה הכי טובה שיש. מנסים לא להשתעמם. חשוב לנו להתייחס לדרישות הספציפיות של כל מבנה: לא נבנה בכישורית כמו בתל אביב או בסביון".

מרכז אומנויות בכישורית

כשהם בונים וילות הם מנסים לשמור על איכויות מינימליסטיות כי "שכונות 'בנה ביתך' יוצרות סביבה מנוכרת, אגואיסטית, סוליסטית, כשכל אחד מנסה לבטא את עצמו. אין שפה אדריכלית בשכונות האלה - הדבר היחיד שבולט הוא חוסר הצניעות".

לדבריהם, היתרון שלהם על פני משרדים ותיקים טמון בכך ש"אנחנו מכירים אישית כל אבן. אנחנו נקדיש עוד שבוע לפרויקט כדי שהוא יהיה איכותי".

אדריכלים הם תמיד שכירי חרב של ההון"

יובל יסקי (40). השכלה: SCI-Arc לוס אנג'לס. פרויקטים בולטים: הישובים בני נצרים ושלומית למפוני ההתנתקות, מתחם מגורים בנווה שרת צילום: שוגר דיוויד

יובל יסקי הוא כוכב עולה בשמי האדריכלות הישראלית: הוא בונה, מלמד, אוצר ובשנה הבאה יהפוך לראש המגמה לאדריכלות בבצלאל. זה נשמע כמעט צפוי כשאתה גדל כבן הזקונים של אחד האדריכלים הגדולים בישראל, אבל לא תמיד היו הדברים ברורים כל כך. "כדי להימנע מהדטרמיניזם המשפחתי למדתי בהתחלה פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב", הוא מספר.

בתואר השני הגורל כבר השיג אותו, והוא יצא לקליפורניה להתמחות באדריכלות מקצועית ב־SCI־Arc. אחרי הלימודים, ב־2000, החל לעבוד עבור אביו. ב־2006, במהלך שהוא מכנה "ההתנתקות", הוא הקים שלוחה עצמאית של המשרד בתל אביב. "בעבר עסקנו בעיקר בתכנון ערים", הוא אומר. "בשלב שבו התנתקתי, אחת המטרות היתה לפתח את המשרד בתחום הארכיטקטורה".

אין לו בעיה לבנות כמעט כל דבר: "אני לא אסרב לעשות מרכז קניות או בית משרדים, כי זו העבודה האדריכלית. מאז ומעולם אדריכלים היו שכירי חרב של ההון. אני לא דוחה את המציאות - אני מקבל אותה מתוך עמדה ביקורתית".

מגדלי מגורים בתל אביב

הוא עוסק, לדבריו, בפרקטיקה ובהוראת דברים ש"נחשבים בזויים בעיני הרבה ארכיטקטים, כמו יישובים כפריים ותהליך הפרבור של המרכז הישראלי. אפשר להגיד 'פויה, האנשים לא מחונכים', אבל עובדה שרוב האנשים רוצים לגור שם. תפיסת העולם שלי פרגמטית מאוד: אני שואף להתעסק עם העולם כמו שהוא ולעשות את הטוב ביותר במסגרת הזו".

מאז 1967, הוא אומר, האדריכלות הישראלית נדדה למחוזות מיסטיים ומטאפוריים. יסקי מנסה לחזור במידה מסוימת לקונקרטיות ולרציונליות של אדריכלות הדור של אביו - אבל ממקום חדש: "לדור הישן באדריכלות הישראלית היתה הרבה אמונה בצדקת הדרך ונאיביות. מרחב הפעולה של הדור של אבא שלי מזוהה עם הרבה קסם וגם עם הרבה כשלים. אנחנו דור ביקורתי וציני הרבה יותר, גם ברמה של המעשה. בשנות השמונים האדריכלות היתה עסוקה בביקורת ולא בעשייה. היום אנחנו מודעים לביקורת, ועם זאת רוצים להיות חלק מהעשייה. רוצים לבנות".

הרבה מהמרואיינים בכתבה הם דור שני לאדריכלים ויזמים. זה עוזר?

"יהיה שקר לומר שלא, אבל זו חרב פיפיות מושלמת. זה גם מאד מסרס ויכול להפריע ויש קנאה ולשונות רעות, הכל תלוי בסטייט אוף מיינד. יש דור שני שלא הצליחו להגיע רחוק. אבא שלי הטיל צל גדול מאוד והצלחתי להשתחרר ממנו".