משקפי תלת־ממד במקום תירס חם
ליד בתי הקולנוע של היום לא מוכרים תירס שבושל בתוך גיגית והוגש עטוף בעלים ירוקים. אין שם מקום לתירס, כי בצד אחד יש סניף של זארה־H&M־גאפ ובצד השני חנות שמציעה חוויית קולנוע הביתי
בתי הקולנוע השכונתיים שליוו את ילדותנו הולכים ונמחקים. חלקם נהפכים לנדל"ן מניב (השד יודע מה), וחלקם מתפוררים. על שימור או החזרת ימי הזוהר שלהם אף אחד לא חושב ברצינות. ליד בתי הקולנוע של היום לא מוכרים תירס שבושל בתוך גיגית והוגש עטוף בעלים ירוקים. אין שם מקום לתירס, כי
בגבעתיים, מחוז ילדותי, היו כמה בתי קולנוע כאלה. בקולנוע סטודיו הישן בבורוכוב לא חילקו משקפי תלת־ממד. "אווטאר" שלנו היו "הבוגר" עם דסטין הופמן ו"משאלת מוות" עם צ'רלס ברונסון. הסרט היה לא בפוקוס, ושורות מושבי העץ לא היו מחוברות היטב לרצפה, עובדה משמחת שאפשרה לשורות הבנים לנוע לעבר שורות הבנות. אז פגשנו חברים בלי פייסבוק. בתי הקולנוע היו הרשת החברתית שלנו.
שרידים של אותם היכלי ילדות עדיין עומדים פה ושם. עברם המפואר מאחוריהם, ובעתידם הם רואים רק דחפורים.
אין בנמצא, אני משוכנע בכך, תל־אביבי בן 45 וצפונה שלבו לא נחמץ למראה מגרש החניה שקם על חורבות קולנוע מוגרבי. כמה דורות של מדקלמי "מציצים" עברו בקולנוע פריז ברחוב הירקון?
בניגוד לחדוות ההריסה אצלנו, בעולם הגדול בתי קולנוע ישנים זוכים לעדנה. בקולנוע כזה, בפינת הרחובות האוסטון וברודוויי בניו יורק, ראיתי לפני כמה שנים את "מופע הקולנוע של רוקי". איש אינו מעלה בדעתו להרוס את המקום שהוא אבן שואבת לכל חובב קולנוע בעיר. ונדל"ן במנהטן, להזכירכם, קצת יותר יקר מבתל אביב.
