30 קומות מעל ההמון

בקומה ה־30 של פרויקט בארי־נהרדעא בתל אביב מוצע למכירה הפנטהאוז הכי יקר במדינה. 100 מיליון שקל. גם תמורת הדירות הצנועות יותר, השוכנות מתחת לפנטהאוז המפואר, דורשים בנהרדעא מחיר גבוה יחסית למחירי הדירות בשאר המגדלים המציפים את העיר, ודירה צנועה של 120 מ"ר עשויה לעלות בסביבות 6 מיליון שקל.

מבט ממרפסת הפנטהאוז צילום: עמית שעל

"מיקום, מיקום, מיקום", אומר משה קורן, סמנכ"ל חברת CBD סטאר, מקימת הפרויקט, השייכת למיליונר החרדי הקנדי הרשי פרידמן. "מיקום", הוא חוזר ומדגיש, ומניח סימן קריאה בסוף כל מילה, כמו במודעות המתווכים באתרים יד2 או הומלס. "תראה, אנחנו לא צריכים בכלל פרסום", הוא מוסיף, "הדירות נחטפות. יש לנו כבר 75% תפוסה".

שוב עולה ההשוואה הבלתי נמנעת למודעות התיווך, שבהן מוצגת כל דירה כחד־פעמית, כי "אין דברים כאלה" והיא מיועדת "למבינים בלבד". מיהם אותם יודעי ח"ן שמבינים את הדבר הזה שנסתר מבינתו של האדם הממוצע? "הקהל שלנו הוא קהל של אנשים שמבינים", אומר קורן. "הם מגיעים אלינו דרך שמועות, מפה לאוזן, מהחוגים הנכונים. פרסום רק מזיק לנו".

המגדל בבארי-נהרדע צילום: עמית שעל

אני מביט קצת מופתע ביחצנית החביבה רקפת ממון־להב, שהביאה אותי לפגישה, ולבי יוצא אליה. אם הם לא מעוניינים בפרסום, האם ייתכן שהם בכלל עושים לה טובה בכך שהם מעסיקים אותה? ואם כך, כיצד הם מתמודדים עם העובדה שלא מזמן, למורת רוחם כנראה, הצליחו לעשות עליהם כתבה בחדשות ערוץ 2, שבה נחשף הפנטהאוז הסודי שעליו אמורים לשמוע רק "המבינים"? האם הם כעסו עליה, אבל עדיין ממשיכים להעסיק אותה?

"לא שמתי שנדליר בכניסה"

אל הביקור בפנטהאוז בפרויקט בארי־נהרדעא צירפתי אליי את מתווך דירות היוקרה ברום בן שטרית, כדי שייתן פרשנות לשוויו האמיתי של הנכס. מהר מאוד התברר כי בן שטרית מכיר כמה מהדמויות שהתעניינו בפרויקט. "אנשים שיש להם כסף ומחפשים דירה - כל תל אביב יודעת עליהם", פוסק בן שטרית. "הבעיה היא שאין כל כך הרבה כאלה, והמתווכים חגים סביבם כמו נשרים".

בנהרדעא, כאמור, משדרים זחיחות וביטחון. "הבניין מאוכלס ברובו", הם חוזרים ואומרים, "בלי שנעשתה שום עבודת שיווק. אנשים מגיעים אלינו בגלל המיקום. לפעמים אני חושב שמה שאני צריך לעשות זה רק להניח לדברים להיות", אומר קורן. "מדובר פה באולד־מאני, אנשים שמשדרגים את עצמם ממגדלי דוד, כאלה שעוזבים את הווילות הגדולות בסביון אחרי שהילדים גדלו. פה לא תמצא כל מיני מתעשרים שמחפשים את המגדל כדי לנקר עיניים ולהרשים את החברים שלהם.

"אין לנו כאן לובי ענק כמו במקומות אחרים", ממשיך קורן, ומיד עובר לסיכול ממוקד של המתחרים. "אני לא צריך את זה. אני גם לא צריך כל מיני גימיקים כדי למכור. לא שמתי שנדליר ענקי בכניסה ולא נופפתי בשם של מעצב־על כדי למכור. אין אפילו דירה מעוצבת לדוגמה, מה תאמר על זה?" לעומת זאת, איכשהו הודלף לתקשורת כי מנכ"לית בנק לאומי גליה מאור, בעל השליטה בפז ובבנק הבינלאומי צדיק בינו (וגם אתי וגבי רוטר מקסטרו) כבר רכשו דירה בפרויקט.

בלב גינה ציבורית

לאחר ההקדמה הזאת אנחנו מתחילים את הסיור במגדל. הלובי בכניסה באמת קטן יחסית למגדלים אחרים בתל אביב, הבריכה לא מרשימה במיוחד, ולצדה חדר כושר קומפקטי וסאונות.

הבריכה במגדל צילום: עמית שעל

"אין מה לעשות", אומרת ממון־להב, "מה שבאמת קובע כאן זה המיקום. אין מגדלים באזור כמו זה שבו אנחנו נמצאים, שמוקפים בניינים של ארבע קומות ועומדים בלב גינה ציבורית". זה כמובן אם אפשר לקרוא לגינונת הקטנטונת בשם גינה. אולי כן. כי אחרי הכל, בגין הגינה הזאת התירה העירייה לבנות בניין בן 30 קומות בלב תל אביב, שפצע ללא הבחנה שכונה אורגנית והומוגנית בתצורתה.

"זה נס שראש העירייה הצליח ונתן אישור לבנייה של מגדל כזה", ממשיכה ממון־להב. "כיום דבר כזה לא היה קורה בגלל ההתנגדות של תושבי תל אביב לבניית מגדלים בלב שכונות מגורים של ארבע קומות. האנשים האלה, שקונים את הדירות פה, יודעים את זה טוב מאוד, וזה שווה להם הרבה כסף".

בן שטרית, שמכיר את סוג האוכלוסייה שממון־להב מדברת עליו, מוסיף: "זה לא כמו בחלק מהמגדלים האלה, שבהם אתה יכול למצוא שכן עבריין או איזה מיני־אוליגרך רוסי. זוהי אוכלוסייה שבודקת ומתעניינת מי יגור לידה כמעט כמו שהיא בוחנת את הדירה. פה המיקום עושה את הסלקציה, כי הטיפוסים שעליהם דיברתי קודם לא ממש יצליחו להבין למה בעצם לקנות דירה דווקא פה".

הפסקול באדיבות ז'בוטינסקי

אנחנו נכנסים לדירה רגילה, של 125 מ"ר. הסלון גדול יחסית, אבל החדרים, שגודלם הממוצע 12 מ"ר, קטנים. המטבח המוארך מזכיר את הבנייה המקובלת במגדלי אקירוב, וגם חלונות הזכוכית הכפולה, שבתוכם תריס ונציאני חשמלי, כבר נהפכו לסימן היכר בעיצוב הפנים של מגדלים.

יש גם חדר כושר צילום: עמית שעל

כשיוצאים למרפסת באחת מקומות הביניים במגדל מתגלה נוף שממנו אפשר לראות את הים, ויש עוד הפתעה מעניינת: רחוב ז'בוטינסקי העמוס, שממנו עולה רעש של מכוניות. מדהים לגלות שגם פינת שני הרחובות השקטים בארי ונהרדעא הופכת להיות רועשת כאשר מטפסים מעבר לקומה העשירית.

כשאנחנו מגיעים אל הפנטהאוז, בן אלף מ"ר, ודורכים על רצפת החצץ (עדיין לא ריצפו אותו), הלב דופק והנשימה נעצרת למראה הפנורמי של כל גוש דן הנגלה לעינינו. ממערב הים, ממזרח הרי יהודה ושומרון, יפו מדרום, רדינג מצפון. במילה אחת: מדהים.

ממון־להב מדברת בהתנשאות על מגדל G של גינדי, הנמצא בפינת הרחובות שאול המלך ואבן גבירול, שבו רכשה שרי אריסון את הפנטהאוז ב־13 מיליון דולר. "תראה איך המגדל הזה נראה עלוב מכאן", היא אומרת. "תגיד בעצמך, המגדל הזה לא יותר שווה?" בלית ברירה, אני נאלץ להסכים איתה בפה מלא, ונזכר במה שאמר קורן על הרוכשים הפוטנציאליים של הפנטהאוז: "ישנם שניים־שלושה שבאמת התעניינו, אולי כי יש רק שניים כאלה בארץ".

לכתבות נוספות במוסף הנדל"ן לחצו כאן