מגזין נדל"ןבית ספר שהוא מיגונית: ניסיון אדריכלי לנרמל את הסיוט שישראל נמצאת בו
מגזין נדל"ן
בית ספר שהוא מיגונית: ניסיון אדריכלי לנרמל את הסיוט שישראל נמצאת בו
קירות בעובי כפול מהרגיל, דלתות שלא נפתחות ישירות החוצה, זכוכית שמגינה מפגיעות בליסטיות, חלונות לא נגישים לתלמידים ושטחי מחסה בחצר. בית הספר היסודי התורני החדש בשדרות הוא ניסיון אדריכלי מפתיע לנרמל את הסיוט שמדינת ישראל נמצאת בו
העיר שדרות עדיין מתמודדת עם טראומת 7 באוקטובר ועם המלחמה המתחוללת ברצועת עזה, וגם עם אין ספור שנים של ירי רקטי וריצות למרחבים מוגנים. אלא שבימים אלה נראה כי המצב הביטחוני מחלחל היטב גם לתפיסה האדריכלית — שצריכה לספק מענה יצירתי, הרבה מעבר לכמות הממ"דים במרחב והיכולת להגיע אליהם במהרה.
בשבוע שעבר נשלמו ההכנות לפתיחת בית ספר יסודי תורני לבנות שנקרא "ראשית", שמעבר להיותו מוסד חינוכי — הוא גם אחת הדוגמאות הראשונות והמובהקות להתמודדות, מנקודת מבט אדריכלית, עם הסיוט של תושבי שדרות ועוטף עזה — ירי טילים בלתי פוסק וחדירת מחבלים מהרצועה. אזור בית הספר הוא עתודת הצמיחה העיקרית של העיר. כאן, על גבול העיר הישנה ובית העלמין, שהיה פעם קצה העיר שדרות, צפויים להיבנות כ־6,000 יחידות דיור חדשות, בשכונות נאות שקמה, אחוזה, כלניות, כרמים, שדרות בפארק, צמרות ובוסתנים.
6 צפייה בגלריה
קירות בית הספר. בעובי 40 ס"מ ומשולבים בטון מזוין, לעומת עובי של כ־22 ס"מ בבית ספר סטנדרטי
(צילום: גדי קבלו)
קרקע היא משאב לא יקר בפריפריה, ולכן, למרות שמדובר רק ב־18 כיתות ואולם ספורט, שטחו הבנוי של בית הספר הוא 5,800 מ"ר, והוא משתרע על שטח של כ־13 דונם. רק לשם השוואה, בבית הספר שרונה, ברחוב שפרינצק בתל אביב, שנפתח ב־2018, יש 24 כיתות. שטחו הבנוי הוא 9,000 מ"ר והוא בנוי על מגרש בשטח 4.5 דונם.
אדריכלי מבנה בית הספר החדש בשדרות הם סטודיו זרתא, שעבדו עד פרוץ המלחמה בקיבוץ ניר עם, ונאלצו לנדוד לאזור התעשייה באר טוביה ליד קריית מלאכי. הפגישה עם האדריכלים אביבה פרידמן ורואי פרידמן מתקיימת עוד בחודש אוגוסט, כשהמתחם עדיין מרגיש כמו אתר בנייה. הם מספרים שהעבודה על בית הספר כעת היא אתגר עצום: "בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה היה קשה מאוד. העובדים שלנו, שכולם גרים בעוטף, או בעוטף של העוטף, חוו את המלחמה באופן אישי", אומר רואי, "יש לנו עובדים מבארי, כפר עזה, ניר עם ונתיב העשרה שעדיין מפונים. זה מקשה ממש על הרציפות של העבודה.
כשהחלו לתכנן את המבנה, לפני שבע שנים, האדריכלים לא ידעו בכלל מי יהיה קהל היעד, אבל זה גם לא שינה להם במיוחד. למרות ההנחיות הקשוחות, התחושה במבנה בית הספר העצום בגודלו נעימה. צורתם של המבנים מתעגלת ויש הכנה להרבה שטחים מגוננים, הן במפלס הקרקע והן על "הגשר", המחבר את המבנים. אביבה מסבירה: "המיגון מאוד דומיננטי בעוטף עזה וכל הזמן יש עוד ועוד החמרה. עובי הקירות הוא 40 ס"מ בטון מזוין, הדלתות לא נפתחות אף פעם החוצה ישירות ויש מולן קיר הדף. החלונות מוגנים מפגיעות בליסטיות ועובי הזכוכית 4 ס"מ. כל קירות המפלס התחתון מוגנים באמצעות ‘מצחיות’ — מדפי בטון עליונים ורחבים שמקשים על פגיעה ישירה. הסף התחתון של החלונות הוא 1.3 מ', מה שמפריע לילדים בגן ובכיתות הנמוכות לראות החוצה. הדלתות לא נפתחות החוצה ואפילו כשאתה עומד מול הדלת, אתה לא רואה את החוץ. עשינו מאמץ אדיר של התכנסות פנימה. היה לנו נורא חשוב לפצות אותם על זה שהם לא רואים את העולם בחוץ ולכן השתדלנו לייצר חללים ציבוריים פנימיים, כפולים בגובה, עם חלונות בגובה הקיר, גם הם מוגנים עם מצחיית בטון, שנותנים תחושה של פתוח וגם שטחי חוץ איכותיים".
רק לשם השוואה, עובי קירות במרבית בתי הספר ביתר האזורים ברחבי בארץ הוא כ־22 ס"מ, אין שום דרישה הנוגעת לגובה הסף התחתון של החלון, אין דרישה לעובי זכוכית וברור שאין שום הנחיות הנוגעות למיידיות היציאה מהדלתות של הכיתה או הקומה, או הגנה על המבנה מירי טילים. על פי הערכות, עלות בניית מ"ר בתקציב משרד החינוך הבסיסי היא 5,500 שקל, לעומת כ־8,000 באזור עוטף עזה.
6 צפייה בגלריה
חלונות בית הספר. עובי זכוכית של 4 מ"מ ומדפי בטון רחבים שמקשים על פגיעה ישירה
(צילום: גדי קבלו)
"למרות ההנחיות, תחושה נעימה"
האדריכל רואי פרידמן מסביר את החשיבות והרציונל למבנה שבצורת פטרייה: "הקומה התחתונה, שבה רוב הפונקציות הניהוליות, מצומצמת והקומה השנייה, שהיא גדולה יותר בתכסית שלה, ובה עיקר חדרי הלימוד, נותנת הגנה על החלונות, הפתחים ושטחי המשחק, וגם מטשטשת את אדריכלות המצחיות, שמאפיינת את כל המבנים הציבוריים החדשים שנבנים פה. מה שעשינו היה לאפשר עוד שטחי חוץ סמוכים לכיתות על המרפסת".
לדבריו, האתגר היה לקשר בין מיגון לחינוך: "בשנים האחרונות רוצים יותר ויותר לראות את מרחב הלימוד שהוא בין המרחבים. בארץ שלנו כדאי, בגלל מזג האוויר, ליצור כמה שיותר מרחבים כאלה. למעשה הגשר המרחבי, ששטחו כ־650 מ"ר, והוא מרחף מעל הקרקע, מאפשר הרבה מאוד פעילויות בתחומו. לקשור בין המיגון לפדגוגיה החינוכית זה דבר שאנחנו מאוד מאמינים בו". הוא מוסיף: "ברור שהמיגון מפריע לנו מאוד בגלל שאנחנו לא יכולים להכניס אור כאוות נפשנו. מה שעשינו היה לשים את המשרדים והכיתות הטכנולוגיות למטה — כך צמצמנו את השטחים על הקרקע וקיבלנו שטחי חוץ למטה, ואת הכיתות למעלה. הגשר הוא סוג של פיצוי — כדי לצאת החוצה הם לא צריכים לרדת למטה. ארבעה גרמי מדרגות שנמצאים בקרבת אטריומים (חללים חוצי קומות) מונעים שימוש במסדרונות ותחושת קלסטרופוביה".
6 צפייה בגלריה
חללים ציבוריים פנימיים. עם חלונות בגובה הקיר שמוגנים גם הם עם מדפי בטון, ומקנים תחושה של שטח פתוח, אך בתוך המבנה
(צילום: גדי קבלו)
אדריכלות התמודדה, מאז ומתמיד, עם הצורך בהגנה מפני סכנות אקלימיות, ביטחוניות ומוראליות. אנחנו פוגשים את הטיפולוגיה של מבנה סגור שבמרכזו חצר במנזרים של ימי הביניים, וגם באדריכלות המקומית של גרנדה, ג'איפור ומרקש. מה שמעניין, חדשני וקצת מחריד, במבנה בית הספר "ראשית", זה הנרמול של האיום, של הפחד. המבנה שסטודיו זרתא תכננו הוא ממש לא גרסה מודרנית של קלויסטר. הפירוק של המסה למבננים, הצורניות הרכה, החומריות, השימוש בצמחייה — הכל מדבר כאילו רגיל, אבל בעצם מדובר בבונקר יפה וחינני.
את דורית, המזכירה והמנהלנית של בית הספר "ראשית", אני פוגש בזמן שהיא ממיינת ערכות קבלה לתלמידים יחד עם בן הזקונים שלה. גם היא מודה שהפעם הטראומה היא שונה: "במלחמה הזאת חווינו בגוף שלנו חוויות מאוד קשות שעד היום יש לי את הסימפטומים שלהן. אבל אנחנו חיים במלחמה כבר 20 שנה, אז יש תקופות של רגיעה ויש תקופות שלא. בכל זאת, בשדרות יש משהו מיוחד. החיים מנצחים".
היא לא מנסה להסתיר את העובדה שעם כל החששות והפחדים, היא לא חושבת שככה צריך להיראות מוסד חינוכי לילדים צעירים. "זה מבנה יפה אולי בתור קמפוס אוניברסיטאי, חטיבה למשפטים או מדיניות ציבורית, אבל לא בתור בית ספר יסודי. כל המדרגות האלה (שמספקות מקום מחסה ומונעות שימוש במסדרונות, ג"נ) לא מתאימות לבית ספר לילדים קטנים".
6 צפייה בגלריה
האדריכלים של סטודיו זרתא, מימין: רואי פרידמן, אביטל לוין, אביבה פרידמן וישי ביידר. 8,000 שקל
(צילום: ירדן בידר)
היו על סף קריסה
משרד האדריכלים זרתא הוקם ב־2008 על ידי האדריכלים בוגרי בצלאל, ישי ביידר, אביבה פרידמן ובני הזוג אביטל לוין ורואי פרידמן (אין קשר משפחתי לאביבה), והם מעסיקים כ־18 עובדים. בתחילת דרכם הם עבדו עם הקרנות איילים ומיראז', ובעיקר על בנייה פרטית בהרחבות של הקיבוצים ובשנים האחרונות הם בונים גם לא מעט מבני ציבור בערי האזור — כך למשל, בית כנסת לעדה האתיופית, מקווה ומרכז העצמה נשי וקריית חינוך בשטח של 40 דונם, בשדרות.
הייחוד של סטודיו זרתא הוא העובדה שכולם גרים באזור וחוו על בשרם את הסכנות הנשקפות ממנו. הנוכחות של זרתא באזור הנגב המערבי יוצאת דופן, שכן מרבית האדריכלות של מבנים ציבוריים נעשית ממרכז הארץ. רואי מסביר שהמלחמה הביאה לשינוי בתפיסת התכנון במגזר הכפרי: "בעקבות המלחמה יש הרבה התעניינות באזור. עד 7 באוקטובר הנושא של אדריכלות בהתיישבות הכפרית היה בכלל לא מוכר. היתה תפיסה שכל ההרחבות האלה, שמנותקות מהיישובים בפן הקהילתי והפיזי, הן משהו קצת בזוי. לא למדו על זה בפקולטות לאדריכלות. עכשיו זה נעשה פתאום אקטואלי".
6 צפייה בגלריה
מדרגות במקום מסדרונות. ארבעה גרמי מדרגות שנמצאים בקרבת חללים חוצי קומות מונעים שימוש במסדרונות ותחושת קלסטרופוביה
(צילום: גדי קבלו)
בזרתא מספרים כי העסק שלהם למעשה היה על סף קריסה. "ביום אחד, שליש מהפרויקטים שלנו נעצרו. עכשיו קצב העבודה קצת חוזר, אבל בצורה שונה לגמרי". מי שהתגייס לעזרתם אחרי 7 באוקטובר היה פורום אנשי מקצוע מעולם הבנייה והתכנון, שאותו ריכז האדריכל גיל שנהב. בין המשתתפים היו דוד לב, יעקב גונצ’רובסקי, גלי דולב וצוות כנען שנהב אדריכלים. ביידר מספר ש"היינו עסק פגוע ומפורק. הם זיהו את הבעיה שלנו ונכנסו בהתנדבות לעולם שהם לא מכירים, כמו חבורת יועצים תומכת. אנחנו עסק כלכלי וזה ממש לא מובן מאליו שאנשים ייתנו, דרך הניסיון המקצועי שלהם, מערך תמיכה גורף — גם נפשי וגם מקצועי".
