הפינוי־בינוי בירושלים מגיע לאייקונים ההיסטוריים
הפינוי־בינוי בירושלים מגיע לאייקונים ההיסטוריים
ירושלים היא המובילה בהתחדשות עירונית, אלא שעל הדרך היא עומדת לדרוס מונומנטים פורצי דרך בהיסטוריה האדריכלית של העיר, בהם פרויקט רמות פולין, מבנה מרכז הקליטה בגילה, מתחם היהלום והמרכז המסחרי המגלומני בשכונה. לכולם ברור הצורך, אבל לא כולם מסכימים שהוקדשה המחשבה הראויה לפני "מחיקה של שכבה משמעותית באדריכלות שנות ה־60 וה־70, שייצגה את הצמיחה של ישראל מבחינה תרבותית, כלכלית, חברתית וגיאוגרפית"
ירושלים היא בירת הפינוי־בינוי של ישראל. העיר מובילה בקידום של התחדשות עירונית, ורק ב־2023 אושרו בה 37 תוכניות עם 6,657 דירות (הבאה אחריה היתה תל אביב, עם תשע תוכניות בלבד ו־4,584 דירות). לפי הדו"ח של הרשות להתחדשות עירונית, ב־2023 היו על שולחן מוסדות התכנון כ־123 אלף דירות בתוכניות פינוי־בינוי בכל רחבי הארץ שטרם אושרו, מתוכן 30,552 דירות רק בירושלים.
הצורך בפינוי־בינוי בעיר הבירה מובן, בוודאי בשכונותיה המתיישנות. אין מחלוקת על חשיבות ציפוף הבנייה בשטחים העירוניים וחיזוק מבנים למקרי חירום ומלחמה. אבל על הדרך התוכניות שמצטברות ומאושרות ידרסו לא רק מבנים מיושנים ושכונות מזדקנות, אלא גם אייקונים היסטוריים של אדריכלות, שכיום כמעט לא נבנים כמותם. חלק מהמורשת האדריכלית של העיר צפוי להימחק, ולא בכל המקרים ברור שנעשתה חשיבה מספקת בעניין ושניתן משקל ראוי להשפעת השינוי על האדריכלות העירונית.
סדר היום של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים ב־16 בספטמבר היה עמוס כרגיל במיזמי פינוי־בינוי, וספק אם באותה ישיבה היו חברי הוועדה ערים לעובדה ששניים מתוך ששת המבנים שמיועדים להריסה נחשבים לאייקונים פורצי דרך בהיסטוריה האדריכלית של ירושלים, מופת לתכנון ועיצוב של אדריכלים נודעים: פרויקט רמות פולין של האדריכל צבי הקר ופרויקט נוסף מחוץ לירושלים (בבית שמש) של האדריכל נחום זולוטוב.
3 צפייה בגלריה
רמות פולין. הפרויקט זכה לפרסום בינלאומי, אך דייריו התלוננו על הקירות המשופעים
(צילום: אוראל כהן)
פרויקט רמות פולין, בשכונת רמות בצפון ירושלים, הוא אחד האייקונים המוכרים של שנות ה־70. האדריכל צבי הקר (שעומד גם מאחורי בית הספירלה ברמת גן ומוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב) תכנן 320 דירות ב־11 מבנים שנראים כמו כוורות, הן ברמת הגיאומטריה, כלומר התוכנית, והן מבחינת העיצוב התלת־ממדי. הפרויקט זכה לפרסום בינלאומי אך גם לביקורת לא קלה מצד יושביו, שהתלוננו על הקירות המשופעים, הממשק עם החוץ ואיכות הבנייה. במשך השנים נוספו למבנה תוספות בנייה שטשטשו את מראה הכוורת המקורי.
כיום מקודמת במקום תוכנית, שעליה חתום האדריכל יוסי פרחי, שמציעה בנייה חדשה של כ־1,340 דירות: 650 דירות בבנייה לגובה של 9-7 קומות ברחובות ולנשטיין וחזקיה, וכ־690 דירות בשמונה בניינים חדשים בדופן של רחוב הרא"ה לכיוון שדרות גולדה, בשטח שאינו מבונה כיום. הבניינים יהיו בגובה 12 קומות מעל מפלס הכניסה ויכללו 8-5 קומות נוספות מתחת למפלס הכניסה. התוכנית החדשה כוללת כ־2,500 מ"ר עבור מעונות יום ובתי כנסת, וכ־4,500 מ"ר שטחי מסחר. התוכנית נמצאת בשלב שלפני דיון להפקדה בוועדה המחוזית ירושלים.
מבנים איקוניים נוספים שמועדים להריסה בירושלים במסגרת פינוי־בינוי הם מבנה מרכז הקליטה בגילה, מבנן 11 בגילה ומרכז מסחרי ברחוב צביה ויצחק בגילה.
3 צפייה בגלריה
מרכז מסחרי בגילה. בחזית המבנה תוכננה כיכר ענקית, אך היא מעולם לא הושלמה ונותר בור עמוק
(צילום: אוראל כהן)
מבנה מרכז הקליטה בגילה, הכולל 287 דירות ב־11 מבנים, תוכנן באמצע שנות ה־70 על ידי האדריכלים אריה ואלדר שרון (שתכננו גם את בית החולים איכילוב, מבנה בנק ישראל, בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובית החולים וולפסון) כגוש בניינים המורכב ממבנים מדורגים בני ארבע קומות שנבנו מאלמנטים טרומיים של בטון מתועש. עיצוב המבנה היה אומנם מרשים ביותר, אך אף אחד לא רצה להתגורר בו, וב־1980 הסב משרד השיכון את המבנה למרכז קליטה. מאוחר יותר הועברו חלק מהדירות לחברת עמידר. לאורך השנים התפרסמה ביקורת רבה על התכנון האדריכלי, איכות הבנייה והתחזוקה של הקומפלקס האיקוני, שכונה על ידי יושביו "הארלם".
התוכנית החדשה באזור, יוזמה של עמידר והרשות להתחדשות עירונית, שתוכננה על ידי אוקא אדריכלים (אורית גלעדי וילנברג וקרן ידווב), מציעה הריסה של המבנים הישנים ובניית 1,324 דירות בשבעה מבנים בני 12 עד 35 קומות. בנוסף לכך מתוכננים כ־6,000 מ"ר שטחי מסחר ותעסוקה, כ־6,500 מ"ר שטחי ציבור וכ־16 דונם שטחים פתוחים. התוכנית אושרה על ידי הוועדה המחוזית ב־2022.
3 צפייה בגלריה
מרכז קליטה בגילה. מבנים מדורגים בני ארבע קומות שנבנו מאלמנטים טרומיים של בטון מתועש
(צילום: אוראל כהן)
מבנן 11 בשכונת גילה, שעליו חתום האדריכל סלו הרשמן (שתכנן את הסינמטק בתל אביב ואת המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע), הוגדר על ידי היסטוריון האדריכלות מיכאל יעקובסון כ"חלון אחורי... סמל של התקופה ושירת הברבור של הסגנון הברוטליסטי הישראלי". בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ושנות ה־80 היה ניסיון לייצר "מבננים" - סוג של מתחמים ש"ידברו" עם המורשת, הטופוגרפיה, הנוף והאקלים של ירושלים.
מדובר במתחם מגורים המורכב מקבוצת מבני חצר סגורים, שבכל אחד מהם שערים גדולים שבראשם קשת. במתחם יש כ־400 דירות. בימים אלה מקודמת באתר זה, המכונה בשפה הנדל"נית מתחם הגננת / יהלום /אלמוג / ברקת, תוכנית שאותה מובילות החברה להתחדשות ירושלים והכשרת הישוב. התב"ע, שעליה חתום האדריכל בועז ביטמן, מציעה בינוי של 1,400 דירות ועוד 4,000 מ"ר שטחי מסחר. התב"ע עדיין לא נדונה ולא אושרה.
המרכז המסחרי ברחוב צביה ויצחק בגילה, שתוכנן על ידי האדריכלים אברהם יסקי, יעקב גיל ויוסי סיון (בית יבמ בתל אביב, בית הלוחם בתל אביב, מגדלי צמרת בתל אביב) ונחנך ב־1971, הוא סוג של מבנה שיכון מוארך, ששתי קומותיו התחתונות משמשות למסחר ומעל יש שלוש קומות מגורים. בחזית המבנה תוכננה כיכר אזרחית ענקית, אך היא מעולם לא הושלמה, וחלק גדול ממנה נותר בור עמוק בקרקע מוקף בגדר פח. בקומפלקס הקיים, שמתפרס על שטח של 12 דונם, יש 32 דירות ו־29 יחידות מסחר.
בפרויקט המקודם כעת בוועדה המחוזית, שעליו חתום האדריכל יואל פייגין, מוצעת בנייה של חמישה מגדלים בגובה 35 קומות ועוד שש קומות בתת־הקרקע, ובהם 660 דירות, בנוסף לאלפי מ"ר שטחי מסחר ותעסוקה. כמו כן התוכנית מייעדת שטח למבני ציבור וגם שטח ציבורי פתוח (שצ"פ). התוכנית נדונה בוועדת המשנה להתחדשות עירונית באוגוסט 2024.
האייקון הפך למאורת פשע
בני אלחייני, יו"ר המינהל הקהילתי גילה, בטוח שאת המרכז הקהילתי יש להרוס כי הוא "מאורת פשע", אך פחות נחרץ לגבי שאר המתחמים, שאת הזנחתם הוא מייחס לטיפול לקוי של הדיירים, ובעיקר של הרשות המקומית: "אני גר פה כבר 42 שנה ואני מתנגד לכל התוכניות החדשות. אני לא בעד שישנו את פני השכונה, שהכל פה יהיה בנוי ושיבנו מולי".
הוא מתוסכל מזה ש"ההשפעה שלנו על התוכניות המקודמות מאוד מוגבלת. בכל הארץ וגם כאן הכוח הוא בידי העיריות והוועדות המחוזיות". מצד שני, הוא מודה שהוא "בקונפליקט" כי הוא גם מבין את המוטיבציה של הוועדה המחוזית לצופף מגורים לאורך תוואי הרכבת הקלה.
היסטוריון האדריכלות האדריכל מיכאל יעקובסון לא מתנגד באופן גורף להרס הפרויקטים "האיקוניים", אבל מודאג מזניחת ערכים אדריכליים ותרבותיים: "קודם לדיון במחיקה או שימור של מבנים, נדרשת בחינה מעמיקה של צורכי המקום בהווה ובעיקר בעתיד, האיכויות של המבנה כמו גם תקדימים בתחום, ובמקרים מסוימים גם דיון ציבורי, ורק אז לקבל החלטה. נכון שאם הפרויקטים האלה יעברו תהליך של שימור, יוכלו לגור בהם רק עשירים, והבנייה החדשה תתפשט לשטחים הפתוחים שנותרו לנו.
"אבל מה שמתרחש לנגד עינינו זו מחיקה של שכבה משמעותית באדריכלות התקופתית של שנות ה־60 וה־70 שייצגה את הצמיחה של מדינת ישראל בכל המישורים - תרבותיים, כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים. בהיבט האדריכלי זו היתה תקופה שהתאפיינה באדריכלים עם יכולות יצירתיות, שכיום נראה שדעכו. בפרויקטים שנבנים כיום תתקשה למצוא את שאר הרוח שאפיין את אותה אדריכלות תקופתית. הבירוקרטיה המסואבת והמעכבת ודעיכת כישרונם של האדריכלים סירסו את הכוח היצירתי. באותה עת היה בישראל דיון על איכות אדריכלית, ולעומת זאת כיום, כשבארץ פועלים שישה בתי ספר לאדריכלות והנדל"ן כה מבוקש - השיח האדריכלי דל אם בכלל קיים".
האדריכל פרופ' הלל שוקן הרבה יותר נחרץ: "את רמות פולין הייתי מעלה על טיל מהיום שזה נבנה. זה פשע נגד האנושות. השכונות האלה שנבנו סביב ירושלים נבנו כולן על פי פרדיגמה תכנונית לא נכונה, שלפיה הרחובות הם למכוניות והשטחים הפתוחים להולכי רגל. איכות החיים במקומות האלה ירודה, וזה לא מקרי שהתושבים לא אוהבים לגור שם. זה שפרויקט נבנה זה לא אומר שצריך לשמור אותו. לשמור את הדברים האלה זה לפחלץ כישלון, שלא לדבר על זה שיש פה בזבוז של קרקע. במקום לבנות על שטחים פתוחים אפשר למחוק את גילה ולבנות עיר שתהיה פי חמישה יותר גדולה. ניתן לתעד את הפרויקטים האלה, ולעשות תערוכה שממנה ילמדו איך לתכנן".
שרון שלוסברג דינור, ראש מחלקת שימור מבנים בעיריית ירושלים, מכירה בערך השיכונים הישנים, אך טוענת כי לא ניתן לשמר אותם: "במבחן שביעות הרצון של הלקוח אני יודעת שהתושבים לא מרוצים. איכות הבנייה לא טובה, אין ממ"דים, אין מעליות, אין מרפסות והמרחבים המשותפים גדולים מדי ומוזנחים. כשעשינו את התוכניות החדשות של מרכז הקליטה בגילה עלה נושא השימור, אך לא במובן של המבנה, אלא בערכים שעמדו לעיני המתכנן – 'רוח המבנה', למשל שיתופיות והליכתיות. גילה היתה שכונת קצה, והסיפור שלה היה שהמתכננים ניסו לגרום לתושבים החדשים להרגיש חלק מהסיפור הירושלמי. הייתי רוצה להשאיר את הערך הזה. שיהיה ברור שזה לא ראשון לציון. זאת ירושלים".
