ראיוןהאדריכל רואי דוד: "מקום העבודה צריך לתפקד כמלון וכבית"
ראיון
האדריכל רואי דוד: "מקום העבודה צריך לתפקד כמלון וכבית"
דוד מספר על האתגר אחרי שנתיים של קורונה להחזיר את האנשים לסביבת עבודה שיש בה גם ממד וירטואלי: “תקציבי המולטימדיה בתחומים שלנו שילשו את עצמם. אנחנו מפתחים כלים לתנועה של בני אדם במרחב”
“מקום העבודה צריך לתפקד גם כמלון וגם כמקום מגורים”, אומר האדריכל רואי דוד. “בשנתיים האחרונות נכנס התחום של עבודה מרחוק. אנשים לא נמצאים בכלל במשרד. האתגר המרכזי שאיתו אנחנו מתעסקים בו הוא איך לוקחים אנשים חזרה לסביבת עבודה שיש בה גם ממד וירטואלי”.
עם הפרויקטים שדוד תכנן נמנים בין היתר מסעדת השף מילגו ומילבר בשדרות רוטשילד בתל אביב (200 מ”ר), משרדי חברת JOYTUNES בתל אביב (4,300 מ”ר), משרדי EDWARDS LIFESCIENCES בקיסריה (5,000 מ”ר), חללי עבודה עבור רשת ROOMS במודיעין, בני ברק ורעננה, משרדי חברת Playtika 2.0 בהרצליה פיתוח (2,800 מ”ר). דוד מעיד שפניו להתרחב: “המשרדים היו לחם וחמאה ופתחו בפנינו דלתות לכיוונים חדשים. התחלנו עם מלונאות בעיקר, עירוב שימושים במלונאות. אנחנו עושים גם פרויקטי מגורים, שכוללים עיצוב פנים, של החללים הציבוריים ודירות”.
האסתטיקה היום שונה?
“יש בעיקר שינויים טכנולוגיים, שקשה לתעד אותם. מה הכוונה? תקציבי המולטימדיה בתחומים שלנו שילשו את עצמם. יש הבנה ארגונית לזה שפגישות מתקיימות בין אנשים ממקומות שונים. צריך בשביל זה טכנולוגיה. פגישה היא לא מה שהיתה פעם”.
הוא מוסיף: “המציאות כיום היא של מאבק על כוח אדם. אנשים מקבלים הצעות של עשרות אלפי דולרים רק כמענקי חתימה. המשכורות מטורללות. בתוך הדבר הזה יש package של כל ה־facilities שאנחנו מתכננים. משם מגיעים רעיונות חדשים. פתאום יש דירה בתוך פרויקט. אני מעצב עכשיו מלון, עם סביבות עבודה וחנויות בקומת הקרקע. אנחנו רואים שיזמי מגדלים מבינים שכדי שיבואו לשכור אצלם שטחים, צריך פסיליטיז. הלקוח עושה את זה כדי שהעובדים יחזרו לעבוד במשרד”.
עלויות עיצוב והקמת סביבות העבודה החדשות עומדות על ממוצע של 5,500 שקל למ”ר, ויכולות להגיע גם ל־7,000 שקל למ”ר. לדבריו של דוד, לפני שנתיים עמדה העלות הממוצעת על 3,500 שקל למ”ר. “המחירים גבוהים בטירוף כי תקציב המולטימדיה עלה. בגלל התקורות עלתה גם עלות הבנייה. זה לא תולדה של עיצוב, שלא בהכרח השתנה והפך יותר משוגע ויוקרתי”.
לדבריו, גודל המשרדים לא קטן: “אני מהראשונים שאמרו שהשטח רק ילך ויגדל. כדי לייצר ריחוק חברתי אתה צריך יותר מרחב. מצד שני, כדי למשוך אנשים אתה צריך amenities חדשים. באחד הפרויקטים הכי מטורפים שתכננו לאחרונה, מרכז wellness של חברת פלייטיקה בהרצליה, עשינו מספרה, מניקור פדיקור, יוגה סנטר, פילאטיס, בר שייקים. יש היום הבנה שהעבודה היא לא רק עבודה”.
”שייך לדור ההייטקיסטי”
חשוב לו להבהיר שהדרך שלו תמיד היתה יזמית: “ההתהוות שלי היתה תמיד מהצד היזמי. הבנתי כבר בשלב מוקדם שהעבודה שאני עושה תהיה מורכבת מאוסף הכלים שאני אוסף בדרך. הרגשתי שיש לי voice”. במהלך התואר הראשון, לפני כ־11 שנים, הוא פתח עסק עצמאי לעיצוב. כיום עובדים במשרדו 30 איש, בקרוב הוא פותח סניף באירופה, ויש לו שבע משרות לאייש.
מה היתרון היחסי שלך בתחום המשרדים?
"זה יישמע גדול, אבל זו האמת. אני חושב שיש לדור שלי תפקיד לבוא ולשנות את האופן שבו דיזיין נעשה. הכוונה היא לבחון את המהות של מה זה אדריכלות. אני מביא את הלקוח שהולך לקנות או לשכור את החללים האלה. אני שייך לדור ההייטקיסטים. החבורה הזאת אימצה אותי. אני מרגיש שאני ה־voice של דור שרוצה לקבל את הבמה".
הוא מאמין שהוא מביא איתו שיטת עבודה חדשנית, שפחות מקובלת אצל אדריכלים ותיקים: "אני מביא איתי קודם כל טכנולוגיה, וזה קשור לעובדה שהייתי מתכנת בצבא. אנחנו מפתחים כלים לתנועה של בני אדם במרחב, כלים לניטור תנועה של בני אדם. אנחנו בודקים מערכות אלקטרו־מכניות ברוויט (תוכנה אדריכלית). אנחנו מנתחים את מה שאנחנו חושבים שיש לו ערך עבור הלקוחות שלנו. אצל אדריכלים רבים יש חסמים שנובעים מאגו. אני לא שם. אני מחפש את הדרך האחרת ליצירה".
”פעם היתי מצייר”
איך אתה מנהל את המשרד שלך?
"אני מנהל צוות מאוד גדול, יש היררכיה ואני צריך לתקשר vision. פעם הייתי מצייר פרויקטים בכל מיני מצבים ואז הייתי מעביר לצוות. הבנתי שזה בדיוק הפוך מאיך שאני רוצה שיתנהל המשרד שלי. אני תמיד אומר לעובדים שיצירה לא מתבצעת בוואקום. צריך לחקור. אני רוצה co-design. איך זה קורה? אנחנו מכשירים אנשים לחשיבה, ולא לצורת תכנון. אין אצלי מצב שאני אקח אבן טרוורטין וארוץ איתה בכל הפרויקטים שלי, או שאם עשיתי פרויקט מינימליסטי, אז גם הפרוייקט הבא יהיה כזה. אני מלמד את האנשים במשרד שלי חשיבה יצירתית. להבין תחילה מה אנחנו רוצים להגיד ואז לחשוב איך לעשות את זה.
“זה מעייף ומיותר ומשעמם לשמוע על האדריכל שצייר קונספט על מפית ונתן את זה ללקוח שלו. אנחנו לא חיים ככה. אם אנחנו רוצים באמת לייצר משהו עבור אנשים זה אומר להקשיב, בשונה מאוד ממשרדי אדריכלות אחרים בארץ, שמתעסקים בעיקר בתוצר. באובייקט עצמו. זו הסיבה אגב למה אני לא מתעסק במעטפת, אלא רק בפנים".
דוד הוא שותף מלא לשינויים שחלים כעת בסביבת העבודה: "הכל משתנה מרגע לרגע וזה הפך בשנתיים האחרונות למאוד קיצוני. כשאני נכנסתי לתחום של חללי עבודה הרגשתי שמתעסקים בעיקר בגימיקים. ניסו אז לצאת מהקיוביקס לאופן ספייס. המעבר לווה בהרבה מאוד קישוטיות. מה שאני ניסיתי לעשות באותו זמן זה לבחון מחדש את הדברים. לא היה אז את השיח על אג'יליות. בשלב מסוים התחיל השיח על מה זה בכלל אופן ספייס. כמה פתוח, כמה סגור?”
