מגזין נדל"ןגעגועים לבית שעל צלע ההר
מגזין נדל"ן
געגועים לבית שעל צלע ההר
משפחה ממצפה הילה שבגליל המערבי שיפצה בית בן 30 שנה כך שייפתח לנוף עוצר הנשימה שמקיף אותו. מהאדריכלית שלהם, טלי ג'רסי, הם ביקשו שתעצב אותו כמו בילדותם בקיבוץ, עם רצפת טרצו ורהיטי עץ, או כמו שג'רסי מתארת: "בית שלא צועק עיצוב וחדשנות". למרות הרצון העז לנוסטלגיה, ג'רסי ובעלת הבית מודות: "התקציב הכריע אותנו כשהגענו למטבח"
1. נתוני פתיחה
בעלי הבית: בני זוג בני ארבעים פלוס ושלוש בנותיהם, בנות 12, 10ו־7. היא רופאה פסיכיאטרית המתמחה בילדים, הוא, בראש ובראשונה "stay at home dad" ובנוסף מלמד יוגה.
המקום: מצפה הילה בגליל המערבי. יישוב קהילתי קטן עם 150 משפחות, משתייך למועצה אזורית מעלה יוסף.
הבית: בית בן 30 שנה בגודל 150 מ"ר, על קומה אחת עם שני מפלסים. הוא יושב על צלע ההר לכיוון צפון מערב ונהנה מנוף גלילי ירוק כל השנה. הם רכשו אותו לפני 4 שנים על אף ש"היה ברור שהוא מצריך שיפוץ והתאמות", מסבירה בעלת הבית, "הדבר הראשון שידענו שצריך לעשות זה לפתוח את הבית כלפי הנוף".
הבחירה לגור במצפה הילה: היא קיבוצניקית לשעבר מאזור זכרון יעקב והוא מנהריה. הם בחרו לגור בצפון בהתאם למקומות ההתמחות שלהם. בתחילה שכרו בית קטן במצפה הילה, עם לידת הבנות עברו לעליית גג ענקית שבה גרו בשכירות כעשור. "חיכינו עד שהיה בית מתאים לקנייה, כי השוק פה קשוח. אין עזיבות כמעט ואין הרחבות או אפשרות לבנייה חדשה כבר יותר מ־20 שנה", מספרת בעלת הבית.
עקירה: יומיים אחרי פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר עזבה המשפחה את מצפה הילה שנמצא 6 ק"מ מגבול הצפון. עכשיו הם מתגוררים בקיבוץ הרדוף בגליל התחתון. הפינוי הרשמי בצפון הוא של יישובים עד 5 ק"מ מהגבול אך המלחמה מורגשת במלוא העוצמה במצפה הילה, רוב התושבים התפנו עצמאית וגם מערכת החינוך האזורית הפסיקה לפעול.
האדריכלית: טלי ג'רסי. גם היא ילידת נהריה במקור, חיה ועובדת כיום בתל אביב. בשבילה זה היה פרויקט יוצא דופן בנוף הדירות העירוניות אותן היא בדרך כלל מתכננת. היא נכנסה לתמונה לאחר שאדריכל מקומי, אייל אלפסי, עשה תכנון ראשוני, ויחד עם בני הזוג עברו לשלב עיצוב הפנים.
2. עקרונות מנחים ותקציב
התקציב לשיפוץ: "בתחילת הדרך חשבנו שאם אפשרי שיפוץ ב־500 אלף שקל, אז נעשה אותו. בסופו של דבר סיימנו את השיפוץ ב־700 אלף שקל, ועם הרבה מאוד פשרות וויתורים".
עקרונות מנחים לעיצוב: "הבקשה של בני הזוג ממני היתה בית באווירה של פעם, שייראה כאילו כך היה תמיד. בית שלא צועק עיצוב וחדשנות", מספרת ג'רסי על תחילת העבודה יחד, ובעלת הבית מוסיפה: "בתת המודע שלי רציתי לתכנן בית כמו שאני זוכרת מהילדות שלי בקיבוץ — עם רצפת טרצו אמיתית ורהיטי עץ פשוטים".
החלל המרכזי נותר במקומו ונפתח כמה שניתן כלפי הנוף, חדרי השינה נותרו מאחור מוצנעים יותר ואף הוגדלו מעט והם כוללים חדר לבת הגדולה וחדר משותף לשתי הצעירות. לצידן חדר עבודה וטלוויזיה שבעתיד יהפוך לחדר שינה נוסף. תוכנן חדר רחצה אחד לבנות ואחד פרטי להורים.
חומרים: בהתאם לבקשת הזוג נבחרו חומרים שמשדרים פשטות ואף נוסטלגיה. החלק הציבורי של הבית, הכולל את הכניסה, המטבח, פינת האוכל והסלון, רוצף באריחי טרצו אמיתי, כולל יציקת טרצו על המדרגות בין המפלסים. את האריחים רכשו בפקיעין, במפעל היחיד שנותר בארץ, שעדיין מייצר מרצפות טרצו אמיתיות כמו פעם. עוד אלמנט בולט הוא שילוב בין סוגי עץ שונים: רצפת פרקט אלון כהה בקומת החדרים, ארונות נגרות עשויים מלוחות עץ ליבנה, בשילוב עם פורמייקה בגוונים בהירים, ולצידם בחדר העבודה דלתות ויטרינה מעץ אורן פשוט וזכוכית שקופה, שמכניסה אור רב ומחזקת הרגשה של פתיחות. את הצבעוניות הטבעית והחמה של העץ משלימים אריחי טרקוטה מהם עשויים ספי החלונות והספסל הבנוי לאורך הוויטרינה בסלון.
הנוסטלגיה באה לידי ביטוי גם בדלתות חדרי השינה שהן לבנות ונקיות עם חלון זכוכית חלבית גדול במרכזן, כמו שהיה בחדרי הקיבוץ של פעם, ובאריחים 20/20 ס"מ לבנים במטבח ובחדרי הרחצה, עם תוספת של אריחים כחולים או בורדו שעמדו בתקציב.
מה בחוץ: המרפסת לאורך החזית הצפונית של הבית היא החוץ המרכזי כאן, והיא משקיפה לנוף עוצר נשימה של הגליל. החיים וכמובן האירוח בימים נעימים מתקיימים כאן. בצידו השני של הבית בכניסה הקדמית יש גינה עם עצי פרי, שעוד נמצאת בתהליך עבודה.
3. אתגרים וויתורים
האתגרים: התקציב היה כאמור האתגר הראשון שהציבו לעצמם, אך למרות שהקפידו לא הצליחו לעמוד בו. אתגר משמעותי נוסף היה הפיקוח על הבנייה ופה דווקא כן נרשמה הצלחה. "האדריכלית התגוררה רחוק ולכן אני הייתי המפקחת בפועל", מספרת בעלת הבית, "כל יום כמעט הייתי כאן אחרי העבודה וזה דרש גמישות גדולה מאוד והכלה של שאר בני המשפחה".
הוויתורים: "התקציב הכניע אותנו כשהגענו למטבח", מודות האדריכלית ובעלת הבית פה אחד. במקום המטבח שכבר היה מתוכנן היטב, התפשרו על מטבח איקאה זול יותר, בגמר פורניר במבוק, וארונות גבוהים מפורמייקה בגוון בז'. את העבודה הוא עושה מצוין ולא נראה שיוחלף בקרוב. וויתורים נוספים שאולי אפילו תורמים בדיעבד לפשטות ולחמימות של הבית הם הרהיטים וגופי התאורה. רוב הרהיטים ישנים ועברו עם המשפחה מביתה הקודם. אליהם נוספו קצת פריטים מאיקאה, ורק שולחן האוכל והכיסאות נרכשו בטולמנס עודפים ובעידנה ביפו. גופי התאורה ברובם לבנים פשוטים, כמעט בלתי נראים, ורק מספר גופים דקורטיביים נרכשו באייטם, ובהם השקיעו תקציב קצת יותר גדול.
ההשקעה הכי טובה: חימום תת־רצפתי על מים. 50 אלף שקל להתקנה ועלות חודשית מאוד זולה.
4. מאז 7 באוקטובר:
יומיים אחרי פרוץ המלחמה עזבה המשפחה את מצפה הילה. "היה נראה שבכל רגע החזית הצפונית עומדת להתפרץ בעוצמה, והיתה תחושה של סכנה ממשית וקיומית". "היישוב עכשיו הוא 'יישוב כלוא'. בדומה לעוד כמה יישובים בקו העימות, שמצד אחד אינם קרובים מספיק כדי להיות מפונים, ומצד שני אינם רחוקים מספיק בשביל שתהיה בהם שגרת חיים סבירה. מצפה הילה כלוא בהיותו בתוך רצועת הביטחון החדשה. סוללות של תותחים שנמצאות בסמוך מאוד ליישוב פעילות סביב השעון. הבומים הם תמיד בלתי צפויים ומחרישי אוזניים. הפצצות של חיל האוויר בלבנון מורגשות היטב, מדי פעם החלונות רועדים מעוצמתן. התושבים שחזרו הביתה למצפה מתפקדים כתומכי לחימה: כולם מבשלים, מכבסים ודואגים לכל צורך של החיילים שנמצאים ביישוב ובסביבתו. כיתת הכוננות היישובית גדלה ומתפקדת ככוח קומנדו לכל דבר. הפער בין הפסטורליות של הנוף והטבע מסביב לבין פס הקול המלחמתי ופטריות העשן הוא קשה להכלה".
המשפחה עברה בתחילה להתגורר בגבעת אלה, יישוב קהילתי בגליל התחתון, שם יש להם משפחה. הילדים השתלבו בבית הספר האנתרופוסופי בהרדוף (בית הספר בו למדו במקור הפסיק לפעול). לאחרונה עברה המשפחה להתגורר בהרדוף אבל הסבלט שמצאו הוא רק עד סוף אפריל כך שהם יצטרכו בקרוב למצוא מקום מגורים חלופי. הם מחכים בקוצר רוח לחזור לביתם: "אנחנו לא רואים כרגע אופק. אנחנו מייחלים לחזרתם של כל החטופים, ולסיום המלחמה האומללה הזו".
