מיגון לאמידים בלבד: מחקר חדש חושף את מצוקת הממ"דים בפריפריה
מיגון לאמידים בלבד: מחקר חדש חושף את מצוקת הממ"דים בפריפריה
מחקר חדש מראה כי התחדשות עירונית, בה נוסף מיגון לדירות, מתבצעת באזורים בהם ניתן להרוויח וכך העשירונים הנמוכים נותרים חשופים
מלחמת חרבות ברזל חידדה ביתר שאת את הצורך הדחוף במיגון בתי המגורים במדינה. תמונת המצב, על פי דו"ח מבקר המדינה מ־2018, מדאיגה: ליותר מ־28% מהאוכלוסיה אין שום גישה למיגון, ל־38% יש בבית ממ"ד והשאר, 34%, מסתמכים על מקלט ציבורי קרוב או בבניין המשותף.
מסמך שהתפרסם השבוע וחובר על ידי חוקרי מרכז אדוה (מידע על צדק ושוויון חברתי בישראל), ירון הופמן-דישון ומקס גרובמן, סוקר את מדיניות קידום המיגון של מדינת ישראל וטוען כי הכשל קשור באופן שבו מקודמת בארץ ההתחדשות הבניינית. החוקרי כותבים במסמך כי "דיירים בבניינים ישנים הופקרו לכוחות השוק הפרטי. אלה יכולים להשקיע על חשבונם בבניית ממ"ד, או לקחת חלק בפרויקט התחדשות במסגרתו יתווספו ממ"דים לדירות הבניין".
במרכז אדוה טוענים שיש קשר ישיר בין מעמד חברתי־כלכלי לממ"ד בבית. מנתונים שלקחו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) עולה שב־2021 עמד שיעור משקי הבית מהעשירונים 10-8 המתגוררים בדירה עם ממ"ד על 56%, 60% ו־57% בהתאמה. לעומת זאת, שיעור משקי הבית מהעשירונים 1-3 המתגוררים בדירה עם ממ"ד עמד על 27%, 29% ו־31% בלבד. בעשירוני הביניים 7-4 עמדו השיעורים על 37%, 39%, 44% ו־46%, בהתאמה.
הופמן־דישון אומר ש"רצינו להדגיש שהמקור של המחדל הוא לא טעות. זה לא עניין בירוקרטי, אלא תוצר של המדיניות הכלכלית ששולטת בתחום הדיור. כבר עשורים שבבסיס מדיניות הדיור בישראל עומדת תפיסה של רווח. המשמעות היא שכל סוגיות הדיור מוכתבות על ידי כוחות השוק. כלומר, שדיור שווה נדל"ן. התפיסה הרווחת שמה את המשקל בתחום הדיור לא כמגורים, אלא כענף להשקעה. מחדל המיגון הוא תוצר משני והרה אסון של התפיסה הזאת".
הופמן־דישון מסביר שמאז תחילת שנות ה־90 כל הדירות החדשות נבנות עם ממ"ד, אך שאין כיום מענה של המדינה למיגון הדירות האחרות. לדבריו, "המענה כעת הוא בתוכניות התחדשות עירונית ותמ"א 38 או מתחמי פינוי בינוי של כמה בניינים. מצד שני, עולם ההתחדשות העירונית מתרחש רק במקומות שבהם יש היתכנות כלכלית, איפה שהקרקע יותר יקרה ושניתן להרוויח אם בונים ממ"ד. באזורי הפריפריה שבהם אין היתכנות כלכלית - אין מיגון. נגזר מכאן שיש פערים חברתיים כלכליים. ככל שמשק הבית אמיד יותר, ככה גדל הסיכוי שיש לו ממ"ד. זה רלבנטי במבט ארצי, אבל גם בתוך הערים. אפילו בתוך תל אביב־יפו הפער הזה קיים. שיעור משקי הבית מהעשירונים הנמוכים שיש בבתיהם ממ"ד נמוך ביותר, אחוזים בודדים, בשעה שבשני העשירונים העליונים הוא עומד על כ־29%".
אשקלון מגלמת בעיניו של הופמן-דישון את הבעיה. העיר נמצאת מחוץ לטווח 7 הק"מ ולכן מחוץ לתוכנית תקצוב המיגון (החלטת ממשלה 5187), שעליה הכריזה הממשלה ב־2012. המחקר מצטט את ראש העיר אשקלון שאמר ב־2022 ל"כלכליסט" שלרבע מאוכלוסיית העיר, כ־40 אלף תושבים, אין נגישות למרחב מוגן תקני בבית מגוריהם. תושבים אלה מתגוררים באזור הדרומי של העיר, שהוא גם היותר פגיע לירי רקטות. רק ב־16 ביולי השנה פורסם מתווה המאפשר לתושבי העיר לקבל הלוואה או מענק לטובת בניית ממ"ד. בסוף אותו חודש החליטה הממשלה להקפיא את המתווה ולהעביר את האחריות למיגון הבתים באמצעות התחדשות עירונית.
לדברי הופמן-דישון: "בעיניי זו תמצית העוול והמחדל של המדיניות. זו העיר שהיא הכי מטווחת ויש בה אזורים שלמים שאין בהם מיגון. הפתרון של המדינה הוא לחכות שהאזורים בעיר יהפכו לכלכליים. זה נכון שעם פרוץ המלחמה יצא מכרז של הרשות להתחדשות עירונית, שמקצה סכום שיסבסד מיגונן של 610 דירות בפרויקטי התחדשות בעיר, אבל זה כלום. הנכונות לתקצוב נותרה נמוכה".
הופמן־דישון מודה שהבעיה לא פשוטה לפתרון, "למגן את כל הדירות בישראל זה עניין מסובך. אנחנו טוענים שזה לא יקרה בעשרות השנים הקרובות אם יסתמכו רק על יכולת השוק להרוויח מהסיפור הזה. יש חובה מוסרית ולאומית להגיד שאם ממ"ד הוא הפתרון המיטבי, אז יש למדינה אחריות לממן בנייה ישירה של ממ"דים ומרחבים מוגנים באזורים שבהם לא תהיה התחדשות עירונית בטווח הזמן הנראה לעין".
בהמשך למחקרים אחרים שערך בנושא בנייה ציבורית שאינה למטרות רווח, הוא מאמין שזה יכול להיות הפתרון גם למיגון: "יש מקומות בעולם שבהם יש תוכניות למכרזים ממשלתיים לבנייה מסובסדת או הלוואות ללא ריבית ובפריסה ארוכה למטרת שיפוצים והתחדשות, שנעשים על ידי ארגונים ללא מטרות רווח, רשויות מקומיות וממשלות. בעיניי, זה הכיוון שצריך לפעול בו גם אצלנו, במקום השארת המצב הקיים של שליטת כוחות השוק והגיון השוק על תחום הדיור, ההתחדשות העירונית וכתוצאה מזה גם המיגון".
