מגזין נדל"ן"אמרתי 'חלאס. גם אני רוצה תרבות ומתקני ספורט'"
מגזין נדל"ן
"אמרתי 'חלאס. גם אני רוצה תרבות ומתקני ספורט'"
השילוב של הזנחה רבת שנים וצפיפות גוברת דוחף יותר ויותר אזרחים ערבים מבוססים לעזוב את הכפרים בצפון ולעבור ליישובים יהודיים, עם העדפה למושבות הגליל הוותיקות שמאפשרות איכות חיים גבוהה. לא פעם התערובת הזו הופכת נפיצה, כשתושבים יהודים חוששים מאובדן הצביון המוכר של יישוביהם: "זו לא בושה לדבר על ייהוד הגליל"
עו"ד עבדאללה חורי נולד וגדל באִעְבּלין, מועצה מקומית ערבית השוכנת מעט מזרחה מהקריות, ומשרדו ממוקם שם גם היום. רעייתו גם היא בת המקום, ועובדת כיועצת חינוכית בתיכון מר אליאס ביישוב. שלוש בנותיהם לומדות באותו תיכון, ובכל זאת, בתשע השנים האחרונות משפחת חורי מתגוררת 20 דקות נסיעה דרומה מאעבלין — באלרואי, שכונה בקריית טבעון.
חורי מספר שההחלטה לעזוב את היישוב שבו גדל היתה טבעית. "אני בן 44, ואני יודע שאיכות חיים לא מתבטאת רק בזה שאתה קרוב להורים, אלא גם בזה שיש לך פארק", הוא אומר. "באעבלין, וברוב היישובים הערביים, אין פארק. באלרואי יש, ואני מרוצה מזה שכשהילדות שלי בפארק, אני יכול ללכת לנוח בלי לחשוש. לפני שהקימו פה את השכונה החדשה, 'צל אורנים', דאגו לתשתיות, למדרכות, לפארק הציבורי".
עבדאללה חורי: "איכות חיים לא מתבטאת רק בזה שאתה קרוב להורים" , אלא גם בזה שיש לך פארק. באעבלין שבה גדלתי וחייתי, וברוב היישובים הערביים, אין פארק. כאן יש, וכשהילדות שלי משחקות שם, אני יכול ללכת לנוח בלי לחשוש"
חורי הוא מייצג מובהק של מגמה דמוגרפית מרתקת: יותר ויותר אזרחים ממשפחות מבוססות במגזר הערבי בצפון, בוחרים לעבור ליישובים בעלי צביון יהודי, ובעיקר למושבות או מושבות־לשעבר, שסימנו תחנות חשובות בהתפתחות המפעל הציוני — מקומות כמו כפר תבור, עתלית, כנרת, פוריה עילית וטבעון (שלא הוקמה כמושבה), שנהנים כיום מדירוג 7–8 במדד החברתי־כלכלי של הלמ"ס. לפי שעה אין לאיש נתונים מסודרים על המגמה הזו, אבל משיחות עם תושבי הצפון, ערבים ויהודים כאחד, עולה בבירור שלא מדובר בבודדים — וגם שלא כולם מקדמים את המגמה הזו בברכה: מבעד לניסוחים המוקפדים והמאופקים עולים גם דיווחים על התנגשות תרבויות שמובילה לעתים לגילויי גזענות וחוסר סובלנות ולאווירה מתוחה.
ההגירה הפנימית הזו נובעת בעיקרה ממצבן של הרשויות הערביות, שסובלות מהזנחה רבת שנים ומתקצוב לא תואם. לאלה יש להוסיף את אפקט משבר הנדל"ן המתמשך, שמכה בישראל כולה — אבל ברשויות המוחלשות הוא מורגש ביתר שאת. "באעבלין אין שכירויות", מספר למשל חורי. "כשרעייתי ואני התחתנו, ב־2003, לא היה לנו איפה לגור. אבא שלי ודוד שלי הרשו לנו לגור בקומת הקרקע של מבנה בן 3 קומות בבעלותם, בסידור חצי מאולתר, אבל כשנולדו הבנות זה כבר נהיה צפוף. האופציה הראשונה שחשבתי עליה היתה למצוא חלקת אדמה בסביבה, אבל מצאתי רק חלקות מעוקלות או משועבדות, או חלקות במחירים מטורפים, או בשכונות שאני לא מתחבר אליהן. הייתי על סף ייאוש".
הפתרון הבא שבחן היה לרכוש בית ביישוב יהודי. "החלטתי לחשוב מחוץ לקופסה. בדקתי בכרמיאל, בנוף הגליל, עד שיום אחד עברתי ליד שכונת גבעת האלונים בקריית אתא, שממש קרובה אלינו, רק 8 ק"מ, ונדלקתי על המקום הזה". אלא שכאשר חורי ניסה לרכוש בית ביישוב, הוא נתקל בכתף קרה: שלא לפרסום, הוא מפרט כיצד חברת הבנייה יצאה מגדרה כדי להבריח אותו מהעסקה — לתחושתו, נוכח היותו ערבי. "הרגשתי שעשו לי דווקא. סתם הקפיצו את המחיר כדי לנפנף אותי".
ובאלרואי הכניסה שלכם עברה באופן חלק?
"קניתי את הבית מקבלן פרטי. אחרי שקניתי, הבנתי שאחד השכנים ניסה להחתים את השכנים נגד העסקה, ואף אחד לא הסכים. אחרי זה הפכנו לידידים. בראש השנה הזמנתי את כל השכנים להרמת כוסית".
ההחלטה לעבור מעוררת בך הרהורי חרטה לפעמים?
"החרטה היחידה שלי היא שלא חשבתי על המעבר הזה קודם".
"חלמתי לגור בכפר תבור, ראיתי כמה היישוב נקי ויפה"
המעבר לטבעון, מספר חורי, לא ניתק לחלוטין את החיבור של משפחתו לאעבלין, גם מעבר לקשר המשפחתי. "אשתי עובדת בבית הספר האזורי, ובבוקר היא לוקחת את הילדות איתה לבית הספר", הוא מספר. "בצהריים הבנות הולכות להורים שלי באעבלין, ואחר הצהרים אשתי אוספת אותן והן חוזרות הביתה, לקריית טבעון".
ושם יש להן חברות וחברים?
"פחות מאשר באעבלין, אבל במידה רבה זה מפני שלשכנים שלנו אין ילדים בגילאים האלה. הן משתתפות בחוגים בטבעון. הייתי שמח אם הן היו רוכשות שפה והיו להן חיי חברה בטבעון".
סיפור דומה מתאר גם מוסטפא ג'בארין, מתכנן ערים ומהנדס תנועה ותחבורה, שעבר לפני שנה עם רעייתו ושני ילדיו לבית צמוד קרקע בשכונת השדות בעתלית. "במקור אני מפוּרֵדִיס, לא רחוק מכאן", הוא מספר. "אחרי שסיימתי תיכון, גרתי, למדתי ועבדתי בתל אביב. כשהתחתנתי עברנו לטירה, ושם נולדו הילדים. אבל בתקופת הקורונה הבנו, כמו כולם, שיש לנו בעיה לגור במבנה רב־קומתי וצריכים למצוא לזה פתרון".
מוסטפא ג'בארין: "היו קשיים כשרצינו לקנות בית בעתלית מאנשים פרטיים, אבל השתלבנו במרקם החברתי כאן תוך זמן קצר. היום אני חבר ועד בשכונה, ומעורב בנושאי פיתוח התשתיות והתנועה"
שקלת לחזור לפורדיס, לחיות קרוב למשפחה?
"זה אפילו לא עלה על הפרק. בפורדיס יש מצוקה, כמו במרבית יישובי המגזר הערבי. יש בעיות עם פיתוח תשתיות, אם כבר יש מדרכות הן הופכות חניה למכוניות, יש בעיה עם תנאי בטיחות להולכי רגל, יש מצוקת חנייה לדיירים ולאורחים. וחוץ מזה, יש מחסור בגנים ופארקים: אם אתה כבר מוצא אחד כזה, הוא תמיד מוזנח".
בשלב הזה, הג'בארינים החלו להרחיב את החיפוש. "חיפשנו מקום שיהיה קרוב למשפחה, אבל עם פרטיות. בחיפה לא מצאנו את זה. בזכרון יעקב המחירים בשמיים. בסוף, אבא שלי הציע את עתלית".
5 צפייה בגלריה
פורדיס. "בפורדיס יש תשתיות בעייתיות, אם כבר יש מדרכות הן הופכות לחניה, ואם אתה מוצא גן ציבורי הוא תמיד מוזנח"
(צילום: עמית שעל)
הבית בעתלית, הוא מספר, מספק את אורח החיים שהוא ורעייתו ביקשו להקנות למשפחתם: "היה לנו חשוב שתהיה גינה, שצ"פ שקרוב לבית הפרטי, מרכז מסחרי, שבילי אופניים כדי שהילדים יוכלו לנסוע בבטחה".
ג'בארין לא ממש מרחיב בנושא, אך מודה שנתקל בקשיים כשביקש לרכוש בית בעתלית מאנשים פרטיים. עם זאת, הוא אומר, "פחות מחצי שנה מאז שעברנו כבר השתלבנו בכל הרשתות החברתיות של עתלית, והיום אני חבר ועד בשכונה, ועוזר לתושבים עם כל נושאי פיתוח התשתיות והתנועה מול המועצה".
ובכל זאת, הילדים, הוא מספר, לומדים בחיפה: "בית הספר קרוב למשרד שלי, וזה מאפשר לי גמישות להביא ולהחזיר אותם. להשאיר אותם בעתלית זו לא אופציה. עניין אחר זה השפה: חשוב לנו שיוכלו לדבר ערבית ועברית. יש להם חוגים בעתלית, כך שהם משתלבים היטב בסביבה".
נסרין ספורי, מנהלת מחלקת הנוער בכפר כנא, עברה לפני שנתיים מכפר כנא לכפר תבור. "בעבר עבדתי כמורה בכפר דבורייה, ובדרך הביתה נהגתי לעבור דרך כפר תבור", היא מספרת. "חלמתי לגור פה. ראיתי כמה היישוב יפה ונקי, ואת הטבע. לפני 3–4 שנים חיפשתי בית בנוף הגליל, והמחירים היו מאד יקרים. האמת היא שלא חשבתי על כפר תבור, אבל ראיתי מודעה בפייסבוק והתאהבתי בבית. אמרתי, 'יאללה, זה החלום שלי'.
"בכפר כנא גרתי בבית של המשפחה, בקומה שלישית. היה בזה משהו מלחיץ, ורציתי מקום משלי. היום כל אחד רוצה עצמאות משלו, לא להיות תלוי במשפחה. רוצים חניה צמודה, תשתיות מתאימות, תאורה ברחובות. רצינו אווירה טובה עם לפחות רמה מינימלית של תנאים וזכויות. פה יש אירועי תרבות ומתקני ספורט, אבל ביישובים שלנו האווירה הזאת חסרה. אז אמרתי, 'חלאס, חיים פעם אחת, נחיה את השנים שנשארו לנו באיכות טובה', לקחנו משכנתה, וקנינו את הבית בכפר תבור".
נסרין ספורי: "יש לי שכנים יהודים שהם כמו משפחה. מצד שני, בחנוכה רציתי לתת לילדים מתנות לכריסטמס, וחלק מהשכנים התנגדו. כיבדתי את רצונם בלי להתרגש מזה. לא באתי לשנות את אופי הכפר"
איך היה המעבר מיישוב ערבי לחלוטין ליישוב יהודי לחלוטין?
"לא פשוט. צריך אומץ: מי שרוצה לשנות כיוון בחיים שלה חייבת לקחת סיכון. אני לקחתי סיכון, אבל לי זה היה קל יחסית, מפני שכבר בעבר חייתי תמיד בדו־קיום: אבא שלי היה נהג אגד, והיינו בקייטנות של החברה, כך שזה לא מוזר לי לחיות ביחד. גם הילדים שלי כבר גדולים, כולם השלימו תיכון, וזה הפך את המעבר לנוח יותר".
איך קיבלו אתכם בכפר תבור?
"יש לי שכנים יהודים שהם כמו משפחה. מצד שני, בחנוכה רציתי לתת לילדים מתנות לכריסטמס, וחלק מהשכנים התנגדו. לא רציתי שתיווצר דילמה, אז כיבדתי את רצונם, בלי להתרגש מזה. לא באתי לשנות את האופי של הכפר".
"במקום הגבעטרון, אתה שומע מהבתים פה מוזיקה ערבית"
הסיפור של ספורי משרטט דיוקן כמעט־אידילי של דו־קיום מתוך כבוד בכפר תבור - אלא שבשטח רוחשים גם סנטימנטים קשים הרבה יותר. "בימי שישי בערב אתה שומע מחלק מהבתים בכפר תבור מוסיקה ערבית קולנית, ולא את ירדנה ארזי והגבעתרון, כמו שהיינו שומעים בעבר", אומר תושב היישוב עדי כהן. "לי זה כואב מאוד".
כהן הוא דור חמישי למייסדי כפר תבור: "הסבא־רבא־רבא שלי היה המוכתר וראש המועצה הראשון". אנחנו משפחה גדולה וענפה בכפר תבור. על בסיס המשפחות הוותיקות הגיעו משפחות אחרות. עם כל הצניעות, אנחנו הפרצוף היפה של כפר תבור. "כפר תבור הוא יותר מבית פיזי, הוא הבית הרוחני שלי".
לכהן חשוב להדגיש שבמשך השנים הכפר ניהל חיי שכנות טובים עם תושבי הסביבה הערבים. "אנחנו פועלים יחד בשיתוף פעולה, נפגשים הרבה, ויש בינינו מערכת ארוכת שנים של כבוד והערכה הדדית. כל אחד התגורר תמיד בפינתו שלו — הם ביישובים שלהם, ואנחנו ביישובים שלנו.
"לפני חמש שנים החלה פתאום תופעה של ערבים שקנו אדמות חקלאיות במושבות הגליל. הם מצאו פרצה: במושבות, האדמות הן פרטיות ואין ועדות קבלה, ורבים מיורשי האדמות אינם חיים במושבה ואין להם חיבור לקרקע". הרוכשים הערבים, הוא טוען, מוכנים לשלם הרבה יותר מרוכשים יהודים: "על שטח אדמה חקלאי שיהודי ישלם עליו בסביבות 60 אלף שקל לדונם, ערבי משלם 250 אלף שקל.
"הצפיפות במגזר הערבי רבה, אין להם גינות, ולכן הם עוברים לשדות החקלאיים שלנו. הם קונים פרוסות של דונם וחצי, ולרוב הופכים אותם משדה לזולה. יש לנו פה שטח של 20 דונם שחולק ל־20 זולות, ובשבת כל משפחה מגיעה לחלקת השדה שלה עם 50–60 איש. הסך הכל מגיע לפעמים למאות איש בשדות עוטף כפר תבור. מעבר לזה שזה חורה לי באופן אישי, זה גורם לכך שאנחנו והילדים שלנו לא יכולים להסתובב בשדות בלי לקבל הערות כמו 'תלכו מכאן' או 'בסוף האדמות האלה יחזרו להיות שלנו'.
"נוצרה אווירה לא נעימה. מדובר בתרבויות שונות. הם לא שומרים על ניקיון, אנחנו כן. הם מרססים את השדות בחומרי הדברה נוראיים, אנחנו משתדלים להימנע מריסוסים. אנחנו מסבירי פנים והם לא".
מהשדות החקלאיים, טוען כהן, זה גלש גם לתוך היישוב: "אם בית ממוצע בכפר תבור עולה 2.5–3 מיליון שקל, קונה ערבי ישלם 4.5–5 מיליון שקל. אני לא בא בתלונות למוכרים, הפיתוי גדול ואנחנו לא יכולים לכפות עליהם שום דבר. אבל בפועל זה יצר תנועה גדולה מאוד. בהתחלה הגיעו רופאים ועורכי דין ערבים, ולאט־לאט הגיעו גם הבני דודים שלהם. כששאלתי את אחד הערבים מה יש לו לחפש בכפר תבור, הוא ענה שהוא יודע שאנחנו לא אוהבים אותו, אבל הוא רוצה איכות חיים. 'אצלנו בשיבלי יש יריות בערב, אצלכם אין. אצלכם יש מדרכות, אצלכם לא מפריעים לילדות'. בגלל שחרא להם ביישובים שלהם, הם משפרים דיור עלינו".
אלא שרפיק חורי, מתווך נדל"ן מאעבלין שהיה שותף בכמה עסקאות בכפר תבור, טוען שאף כי מחירי הנדל"ן ביישוב עלו כתוצאה מהביקוש של התקופה האחרונה, שיעור העלייה אינו דומה למה שמתאר כהן. "מחיר דונם שקרוב לבתי היישוב עלה מ־200 ל־250 אלף שקל. חלקות יותר רחוקות, 1–2 ק"מ מהיישוב, נמכרות ב־80–110 אלף שקל לדונם", הוא אומר. לדבריו, מחירי הבתים לא עלו באופן משמעותי: "יש עכשיו בית ענק, שיושב על 350 מ"ר, ומוצע למכירה ב־3.5 מיליון שקל — ואין מי שיקנה". גם את הטענות של כהן על האוכלוסייה שהגיעה ליישוב הוא הודף, ומדגיש שמדובר באוכלוסייה איכותית: "אלה משיבלי או דבורייה שקנו בכפר תבור הם ליגת־על. כולם רופאים, עורכי דין, אנשים מתורבתים".
5 צפייה בגלריה
הלפרין. "לכפר תבור יש תפקיד בנרטיב של יישוב הגליל והציונות. אני משתדל לשמר את המורשת הזאת"
(צילום: שרון צור)
הנימה שעלתה בשיחה עם כהן מהדהדת גם בשיחה עם עודד הלפרין, ראש המועצה המקומית כפר תבור. "כפר תבור אינו יישוב מעורב, אלא יישוב בעל צביון יהודי", הוא מדגיש. "יש לו תפקיד משמעותי בנרטיב של יישוב הגליל והציונות: ארגון השומר צמח פה, הפלמ"ח, יגאל אלון. אני משתדל מאוד לשמר את המורשת הזאת. בעיניי זה ערך חשוב לאחוז בקרקע. זו לא בושה לדבר על התיישבות יהודית בגליל וייהוד הגליל".
אתה לא חושב שהגישה הזו מפלה לרעה אזרחים ערבים?
"לא. כמו שהיום המדינה, במכרזי רמ"י, נותנת ביישובים ערביים 100% לבני המקום, צריך להיות גם בכפר תבור. מה שמגיע למגזר, שיהיה גם אצלנו".
נשמע שאתם מאוד משתדלים שלא לומר שאתם לא רוצים ערבים ביישוב.
"עכשיו אתה מכניס לי מילים לפה. אני עומד מאחורי הדברים כמו שאמרתי אותם".
