מגזין נדל"ןלמה רק דיקטטורות בונות ערים חכמות?
מגזין נדל"ן
למה רק דיקטטורות בונות ערים חכמות?
באמצע העשור הקודם הסתערו ענקיות הטכנולוגיה על תחום תכנון הערים והציגו חזון שבו מדרכות ימיסו מעליהן את השלג, רובוטים יאספו את הזבל מהפחים ומערכות ממוחשבות אולי אפילו יחליטו היכן הכי משתלם לסלול כבישים. לצערן, הן גילו שלפחות במערב מעטים התלהבו מהאפשרות להתגורר בתוך זירה לחילוץ נתונים
בדצמבר 2021 זה נגמר. חברת התכנון העירוני Sidewalk Labs סגרה את פרויקט העיר החכמה שלה בטורונטו, המנכ"ל עזב, והחברה שפעלה כחברת־בת של אלפבית, נספגה אל תוך פעילות חברת־האם. פרויקט קיסייד שנכתבו עליו אינספור כתבות ושתואר כמעין פיילוט לאופן שבו ערים ייראו בעתיד, פשוט נפח את נשמתו. ענקית הטכנולוגיה לא תתכנן עיר מלמטה למעלה, לא תבנה או תתפעל אותה, וגם לא תקים בנייני עץ מחופים בלוחות סולריים ומצוידים בקונכיות מודלריות לשינוי שימושים מהיר. לא ייבנו מדרכות מחוממות להמסת השלג, רחובות לא ירושתו במערכת מוניות אוטונומיות מדלת לדלת, איש לא יחפור מערכת תעלות חדשנית שבה רובוטים תעשייתיים יפנו אשפה וימסרו דברי דואר, ובטח שלא תותקן מערכת ניהול אקלים חדשנית שבחורף תחמם את התושבים ובקיץ תצנן אותם.
אילו היה מצליח, יש להניח שהפרויקט של Sidewalk להקים שכונה "מהאינטרנט כלפי מעלה", היה מבסס מודל פיתוח חדש לערים בכל מקום, ומוכיח שמודל של עיר עמוסת חיישנים ומצלמות שאימצו כבר בסין, יכול להתקיים גם בחברה דמוקרטית. אם לוקחים בחשבון שעל פי התחזיות יותר מ־68% מאוכלוסיית העולם תחיה בערים עד 2050, אפשר היה לחשוב שקריסת הפרויקט שיצר את הבאזז העצום סביב "ערים חכמות", היתה זוכה לתשומת לב, אולם האמת היא שההכרזה על מותו התקבלה בשקט יחסי. האם הערים החכמות פשוט מתו, ואם כן, מדוע בעצם? האם פרקטיקות המעקב והניטור שעומדות בבסיסן פשוט נספגו לכל מרקם החיים החברתיים העירוניים מבלי שבכלל נתנו על כך את הדעת, או שבעצם קרה פה משהו אחר לגמרי?
2 צפייה בגלריה
הדמיה של פרויקט קיסייד בטורונטו שלא נבנה. הנתונים שאמורים היו להיאסף נועדו לא רק לשלוט בעיר, אלא גם לעצב אותה
(צילום: shutterstock/ choi yurim)
העיר כזירת מעקב
המונח "עיר חכמה" נטבע במקור על ידי יבמ על מנת לייצג את התפיסה ששימוש מסיבי בטכנולוגיה יוכל לשפר את אופן תפקוד הערים ואיכות החיים של תושביהן. כיום, כולל המונח אימוץ ויישום של מערכות מחשוב וניהול נתונים כדי לשפר היבטים שונים של תפעול וארגון ערים, כמו בקרת תנועה, ניהול משאבים, טיפול באיכות חיים ותשתיות. העיר החכמה נתפסה כעיר "מודרנית" שבה ממנפים יתרונות טכנולוגיים כדי ליצור קשרים עמוקים בין כל רכיבי ושכבות העיר כדי לשפר את החיים עבור הכלל והפרט. כל הרכיבים שירכיבו את העיר האידיאלית הזו אמורים גם הם להיות חכמים: אזרחים חכמים, כלכלה חכמה, ממשל חכם, ניידות חכמה, סביבה חכמה וחיים חכמים.
לא תמיד הרצון "לשבש" לטובה את הדרך שבה אנשים חיים בערים הוא המניע שמאחורי בנייתן של ערים חכמות. לכן אין זה מפתיע לראות היכן פרויקטים שכאלה משגשגים עד היום, למרות הביקורת הציבורית החריפה שפרויקט מסוג קיסייד נתקל בו: תחת משטרים מלוכניים ודיקטטוריים. הפרויקט המפורסם ביותר שעומד כיום על הפרק הוא "הליין" של ערב הסעודית — עיר חכמה ל־9 מיליון בני אדם שאורכה כ־170 קילומטר, רוחבה כמה מאות מטרים ותקרתה זכוכית. כשיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הכריז על בנייתה בינואר 2021, היא קודמה באמצעות שימוש במונחים מעורפלים כמו "עיר קוגניטיבית" שתהיה חלק מ"מהפכת ציביליזציה" שבה כל השירותים יינתנו על ידי בינה מלאכותית. על פי לוח הזמנים המקורי, "הליין" אמורה היתה להתאכלס ב־2030, אלא שהפרויקט כולו נתקל בבעיית מימון, ובאפריל דווח כי היקפו יצומצם דרמטית. לעת עתה, יורש העצר מכחיש.
אופטימיזציה לערים באמצעות הישענות על שימוש בנתונים מנסה למגר את הדבר שהופך ערים לנפלאות — הכאוטיות שלהן. משום כך, מסבירה המומחית לערים חכמות פרופ' קתרין וויליס, "העיר החכמה" נכשלה כבר כשנוצרה
במשטרים אוטוריטריים, רישות הערים לשימוש הממשלה, גורמי האכיפה והניהול המקומי, לא נועד להפוך אותן ליחידות חברתיות יעילות, עתידניות ורב־תרבותיות — מעין מודל אוטופי שבו הטכנולוגיה מקדמת את כולנו בתוך מרחב ציבורי שמתאים את עצמו לצורכי תושביו — אלא לעצב אותן כזירה של חילוץ נתונים. את האזרחים שבהן כבר לא שואלים מה הם רוצים, אלא עוקבים אחריהם כדי לדעת מה הם עושים (ואולי במשך הזמן ניתן יהיה גם להסיק מכך מה הם רוצים).
המדרון בין שיווק העיר החכמה כאמצעי להגברת ביטחונם של התושבים, לבין משטור חייהם, חלקלק במיוחד. כך למשל גילו תושבי מוסקבה, לאחר שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין הפך את העיר ל"חכמה" בשנים האחרונות. במסגרת הפרויקט, שכונה "העיר הבטוחה", רושתה מוסקבה בכ־217 אלף מצלמות שחוברו למערכת שליטה בשם Sfera, שהנתונים המופקים ממנה משולבים בנתונים שמתקבלים מכ־170 מערכות מידע נוספות שכוללות שירותים ציבוריים, תחבורה ותשתיות אחרות. בין הנתונים שנאספים, פרטי לוחיות רישוי, נתוני מיקום אישיים, וזיהוי קולי. הפרויקט, שלכאורה נועד להגביר את תחושת הביטחון ברחובות ולהביא ללכידתם של פושעים, שימש בפועל את המשטר כדי לאתר מפגינים, עיתונאים ויריבים פוליטיים — כלי דיכוי מושלם.
2 צפייה בגלריה
מצלמות מעקב שהוצבו במוסקבה במסגרת פרויקט "העיר הבטוחה". בין הנתונים שנאספים: פרטי לוחיות רישוי, נתוני מיקום אישיים וזיהוי קולי
(צילום: AP)
החזון: חישה בכל מקום
אלא שמה שהרוסים מקבלים בחוסר ברירה, לא מתקבל בקרב מי שחיים בדמוקרטיה ליברלית כמו קנדה, אפילו אם משווקים אותו כחזון אוטופי של האופן שבו יגורו יחד ובכיף בני האדם של המאה ה־21. Sidewalk קמה ב־2015 ושנתיים לאחר מכן זכתה במכרז לפיתוח שכונה חדשה בדרום־מזרח טורונטו, על קו המים. המטרה היתה להפוך את 12 הדונם המדוברים — אזור תעשייתי ומלוכלך שננטש — לשכונת מגורים חדשנית עם 800 יחידות דיור, ולאכלס בה אלפי תושבים. השכונה החכמה הייתה אמורה להיות ספין אוף של גוגל לעיר ולכלול מעבורות שיגיעו אליה בנהיגה אוטונומית, מערכת ביוב חכמה, תעלות תת־קרקעיות לחלוקת דואר ופינוי אשפה, ומרחב שירושת כולו בחיישנים ובמצלמות לניהול חיי היומיום, מה שב־Sidewalk כינו "חישה בכל מקום" או Ubiquitous Sensing. באותה תקופה של פריחה טכנולוגית, הפרויקט סימל את השלמת תהליך ההתפתחות של חברות הטכנולוגיה מישויות עסקיות שמוכרות שירותים, לכאלה שמעצבות את חייהם של בני אדם, ובסופו של דבר לאלו שבונות את התשתית החברתית עצמה.
הכל היה בשל לגישה זו. באמצע העשור הקודם שלט בעולם הטכנולוגיה הרעיון שניתן לצמצם מצבים חברתיים מורכבים לבעיות ניתנות לכימות, ואת אלו לפתור באמצעות חישוב. את התחבורה ניסו לתקן עם אובר, את המגורים עם Airbnb, ואת הניכור החברתי עם פייסבוק. מבחינת הסוגדים לטכנולוגיה, ערים לא היו שונות. למעשה, הן היו בשלות לשיבוש משום שלעתים קרובות הן נתפסו כגופים ארכאיים שנכשלים במאמציהם להתמודד עם החיים המודרניים. הן נראו מבולגנות, מיושנות, מתוכננות גרוע, לא עומדות בקצב החיים ומתפוררות. מנגד, הטכנולוגיה הציעה דרך לניהול והתחדשות העיר במהירות וביעילות באמצעות מה שנראה כהישענות על אובייקטיביות גמורה: על נתונים.
בשנים האחרונות מוסקבה (בתמונה) רושתה בכ־217 אלף מצלמות במסגרת פרויקט שלכאורה נועד להגביר את תחושת הביטחון ברחובות. בפועל, הוא שימש את המשטר כדי לאתר מפגינים, עיתונאים ויריבים פוליטיים — כלי דיכוי מושלם
ברוח זאת, מפתחי ערים חכמות אימצו גישה שלפיה יש להמציא טכנולוגיה שתפתור בעיות "אינסטרומנטליות", ותהפוך תהליכים או מבנים ל"בני קיימא", "יעילים" או "חסכוניים". בבסיס גישה זו עומדת ההנחה שניתן למדוד ולנטר את כל ההיבטים של העיר ולהתייחס אליהם כבעיות טכניות שניתן לטפל בהן באמצעות פתרונות טכנולוגיים. הפתרון המודרני לבעיית הנוקשות של הערים נראה מושך במיוחד, ובעשור הראשון והשני של המאה הנוכחית הכריזו על עצמן ערים בכל העולם כחכמות, או חכמות עוד רגע. מי שאמור היה לשלוט בהן היו הנתונים, שלא רק ייאספו לצורך ניתוח, אלא יעצבו את העיר עד שזו תהפוך לרשת שניזונה מהנתונים שמזרימים לתוכה התושבים, והיא מגיבה אליהם באופן עצמאי ומקבלת החלטות, כמו למשל היכן לסלול כביש, באיזה צומת להתקין רמזור, ואם צריך להרוס גן משחקים כדי לבנות במקומו קניון. חוקרי הערים מייק קרנג וסטפן גראהם תיארו זאת כ"עולם שבו אנו לא רק חושבים על ערים, אלא ערים חושבות עלינו, ושבו הסביבה מפקחת באופן רפלקסיבי על ההתנהגות שלנו".
במשך כשנתיים השקיעה Sidewalk כ־50 מיליון דולר מהונה בפרויקט (עיריית טורונטו העמידה לרשותו לא פחות ממיליארד דולר אמריקאי אם היה יוצא אל הפועל), אך הקשיים נערמו מההתחלה. בין אם אלו היו בעיות רגולטוריות או ציבוריות, כולן נבעו מחוסר האמון והפחד הגוברים מהכוח שיש לחברות הטכנולוגיה ליצור מחדש מרחבים, דיגיטליים או אנלוגיים. כך, מה שאנשי אלפבית ו־Sidewalk ראו כחזון אוטופי שבו ערכים כמו "מדעי", "אובייקטיבי", "א־פוליטי" ו"הגיוני" יעצבו שכונה עתידנית שמנוהלת ביעילות מופתית, נראה למבקרים כחזון דיסטופי מלא ברעיונות של מעקב, ממשל טכנוקרטי ותאגידי, שליטה טכנולוגית, מיון חברתי ופרופיילינג.
עירוניות היא גם כאוטיות
התוצאה היתה מאבק שהתפתח מהרגע הראשון שבו זכתה החברה במכרז ב־2017 בין פעילים חברתיים מקומיים לענקית הטכנולוגיה האמריקאית שבאו לידי ביטוי בדיונים ממושכים במועצת העירייה, בהפגנות ובעצומות. "זה חזון דיסטופי שאין לו מקום בחברה דמוקרטית", כתב משקיע ההון סיכון רוג'ר מקנמי למועצת העיר של טורונטו. "זהו ניסוי קולוניזציה בקפיטליזם מעקב", אמר ג'ים בלסילי, בכיר בבלקברי לשעבר, "מכל אסטרטגיות החדשנות המוטעות שהשיקה קנדה בשלושת העשורים האחרונים, העיר החכמה הזו לכאורה היא לא רק המטופשת ביותר אלא גם המסוכנת ביותר".
במאי 2020 Sidewalk החליטה לסגור את הפרויקט תוך נימוק ההחלטה ב"אי־ודאות כלכלית חסרת תקדים ממגפת הקורונה". בפועל, האי־וודאות הגיעה אחרי שנים של מאבק ציבורי נגד חזונה של החברה. שנה מאוחר יותר אלפבית סגרה את הפעילות הניסיונית הזו מבלי שבשטח עצמו הוזזה ערימת עפר אחת.
הפרויקט של Sidewalk קרס מפני שתושבי טורונטו הביעו חוסר הסכמה מהותי לרעיון שתאגיד עסקי יחליף את מערכת הממשל ציבורי, אך בחוגים רבים של תכנון עירוני צפו כי הפרויקט יקרוס בעצמו בין כה וכה. "ערים אינן בעיה, או אם הן בעיה, הן תמיד היו בעיה", כתבה ב־2020 פרופסור קת'רין ווילס מאוניברסיטת פלימות', שמתמחה בערים חכמות וקהילות. היא הסבירה שהלקח שנלמד שוב ושוב מכישלונות בתכנון עירוני הוא שלא ניתן לתכנן ערים באופן ליניארי "מהכוונה, לתכנון, לתוצאה". ערים לא צריכות להיות מושלמות אלא להשתנות כל העת כתוצאה מאינספור אינטראקציות בין בני האדם שבהן, ומתקשורת שאינה רק מבוססת נתונים, היא הסבירה. במובן זה, אופטימיזציה לערים באמצעות הישענות על שימוש בנתונים מנסה למגר את הדבר שהופך ערים לנפלאות — הכאוטיות שלהן. לפיכך, "העיר החכמה", כתבה וויליס, נכשלה כבר כשנוצרה.
אך גם אם החזון התאגידי קיסייד קרס, חלקים ממנו נשארו, והרעיון של עיר חכמה לא מת אלא עבר שינוי. לא היתה גם עת טובה מכך — התפרצות מגפת הקורונה הניחה את הצידוק המוסרי למעקב ההמוני חסר ההבחנה שבטורונטו כל כך חששו ממנו. התפתחויות הטכנולוגיות שהוגדרו חלק מהטרנספורמציה לעיר "חכמה" הוטמעו בלי יותר מדי מהומה וכללו פריסה אגרסיבית של חיישנים, מתגים ומצלמות כדי לנתב ולפקח על תנועה, ולקלוט רעשים חריגים. "העיר החכמה" כטכניקה שיווקית, מונפה במטרה מוצהרת של הגנה על בריאות הציבור, וכך, בחסות המגפה, התחוללה טרנספורמציה מבלי שמישהו מדיירי העיר יוכל להצביע על רגע אחד מכונן שבו העיר הפכה סופסוף ל"חכמה".
מה נותר מהחזון האוטופי של העיר החכמה לעומת היישום הדיסטופי של העיר הבטוחה? ככל הנראה, דרך אמצע. זו כוללת את ההבנה שעיר לא צריכה להיות חכמה, אלא "חכמה יותר". שאין להתמקד בבניית עיר מהמסד ועד הטפחות משום שגישה זו גולשת מהר מאוד לפרויקט טכנולוגי נוקשה שבו לא שולטת גישה הוליסטית של עיר כמרחב של חיים, מגורים וקהילה, אלא כזו שמתייחסת לתושבים כמשתמשים, ולאזרחים כבעלי עניין.
ערים "חכמות יותר" מציעות מגוון רחב של פתרונות, בין אם הייטק או לואוטק, אך בכל מקרה הם נועדו למלא את עיקרי צרכיו של האזרח. הפתרונות האלה יכולים לכלול שמירה על קשר ישיר עם התושבים באמצעות מערכות דיגיטליות, ניהול החבורה בעיר או איסוף האשפה בה.
אם יש דבר אחד שמעיד יותר מכל על הכיוון החדש שאליו ערים חכמות יותר צועדות, זו התוכנית החדשה — קיסייד 2.0 שמה — שעיריית טורונטו אישרה אחרי שחזונה של Sidewalk קרס. הגרסה המעודכנת של שכונת המגורים כוללת נסיגה מוחלטת מקונספט העיר החכמה, והתמקדות בשילוב חיי אדם עם הטבע. האזור מותג שנית כמעין "חזרה אל הכפר", ושם דגש על עלויות סבירות, עסקים מקומיים ועיצוב בר־קיימא. בהודעה לעיתונות שהעיר שחררה, טורונטו כבר לא מבטיחה הבטחות עתידניות, אלא שמה את האדם במרכז. "שכונת קיסייד תפתח פרק חדש בפיתוח טורונטו", נכתב בה, "היא תזכיר לאנשים את כל מה שהם רוצים מהחיים בעיר ותדגים מה אפשרי כשחזון, תשוקה ומצוינות עיצובית מתאחדים".
