ניתוחענף הבינוי בכאוס והפגיעה במשק מתרחבת
ניתוח
ענף הבינוי בכאוס והפגיעה במשק מתרחבת
בעיית הבנייה בישראל לא מטופלת מאז פרוץ המלחמה: למרות מחסור חמור בעובדים, הממשלה לא אישרה חזרת פועלים פלסטינים ולא הצליחה להביא עובדים זרים בניגוד להצהרותיה. בנק ישראל מזהיר מפני השלכות הקיפאון בנדל"ן ומומחים מתריעים: ריבוי עובדים זרים יעמיק את העוני בארץ
ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה והשיתוק בענף הבנייה אינו מטופל. חרף מחסור חמור בעובדים, הממשלה לא אישרה את חזרתם של עובדים פלסטינים, לא קידמה הכשרות מקצועיות לישראלים, וכפי שדווח בשבוע שעבר לא הצליחה להביא אף עובד זר, למרות התוכניות, ההבטחות וההכרזות.
בשבועיים האחרונים בנק ישראל הדגיש בכמה דרכים כי הקיפאון בענף הבנייה הוא נושא מאקרו־כלכלי מן המדרגה הראשונה. נגיד הבנק אמיר ירון הדגיש בהופעות פומביות כי הקיפאון עלול להביא לעליית מחירי הדיור והשכירות ובכך להאיץ את האינפלציה ולהאט את קצב הורדות הריבית.
בנוסף, בדו"ח המדיניות המוניטרית שהתפרסם בשבוע שעבר החריפו כלכלני הבנק את האזהרות. "ראוי להדגיש את סיכון האשראי בענף הבינוי והנדל"ן, הקיפאון בבנייה עלול להשפיע משמעותית על קצב ההתקדמות של הפרויקטים, על תזרים ההכנסות הצפוי לחברה, וכפועל יוצא, גם על יכולת לעמוד בתשלומי חובותיה למלווים".
בכדי להבין את חשיבות הענף ליציבות המערכת הבנקאית כולה מזכירים בבנק ישראל כי "38% מסך האשראי הבנקאי, ו־44% מיתרת האג"ח התאגידיות הסחירות, מופנים לענף הבינוי והנדלן". נדגיש כי כבר במחצית הראשונה של 2023 התריעו בדו"ח היציבות הפיננסית כי "סיכון האשראי בענפי הבינוי והנדל"ן נמצא בעלייה".
מסתבר שבבעיות ובפתרונות האפשריים לענף הבנייה דנו בעבר ועדות ציבוריות אשר השקיעו אלפי שעות עבודה של משרתי ציבור מומחים, מוכשרים ויסודיים. אך המסקנות נשארו רק על הנייר והידע והמומחיות שנצברו בתהליך סדור הולכים לאבדון.
דוגמה מכאיבה במיוחד היא "הוועדה להסדרה, פיקוח, ואכיפה, בתעסוקת פלסטינים בישראל" שסיימה את עבודתה כבר לפני 13 שנים, אך המלצותיה המרכזיות לא יושמו, ואולי חמור מכך, תפיסות העולם הבסיסיות שהוועדה גיבשה לא הוטמעו במנגנוני הממשלה. כעת - בעיצומו של משבר ביטחוני - ענף הבינוי סובל ממחסור חמור בעובדים והמלחמה שפרצה כבר לפני 114 יום, לא הובילה את הממשלה לפתרונות שחלקם מנוסחים בדו"חות הקיימים אצלה.
המדיניות הממשלתית נשענת על שתי אמירות. הראשונה, אין מצב שנכניס עובדים פלסטינים כעת, מטעמי ביטחון. האמירה השנייה היא, נגדיל את מכסות העובדים הזרים, ונפעל להביא עובדים זרים לישראל. המשותף לשתי האמירות הללו הן חוסר המקצועיות וחוסר ההיכרות עם הידע שנצבר בנושא. הטענה של חברי הממשלה, ובעיקר של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', היא כי יש סיכונים ביטחוניים במתן היתר לכניסת פלסטינים. אלא שמערכת הביטחון - צה"ל, מל"ל, שב"כ - מצביעים על מתווים אפשריים להכנסת העובדים הפלסטינים לישראל, מהלך שאולי אף יתרום להפחתת התסיסה ביהודה ושומרון.
פרופ' צבי אקשטיין, שעמד בראש הוועדה להסדרת תעסוקת העובדים הפלסטינים כששימש כמשנה לנגיד בנק ישראל, והיום מכהן כדקאן בית הספר לכלכלה באוניברסיטת רייכמן, אומר ל"כלכליסט" כי "הדיון הוא שטחי, כי זה דיון של אנשים חסרי ידע על איך מכניסים עובדים פלסטינים לישראל בלי לפגוע בביטחון".
כשאקשטיין אומר זאת, הוא מתבסס על מחקריה ומסקנותיה של הוועדה שגיבשה המלצות עקרוניות יחד עם כל גופי הביטחון הרלבנטיים. ההמלצות הן אופרטיביות וטכניות, הן כוללות הקפדה יתרה על רישום אלקטרוני ומדויק של כל עובד שנכנס, על הגברת אכיפה, על כך שמוודאים שהעובדים יוצאים מישראל, על כך שכל התשלום מתבצע במזומן, ועל כך שיש להשלים את בניית גדר ההפרדה ולמנוע כניסה של עובדים ללא היתרים.
אחד המנגנונים הכלכליים החשובים שהוועדה של אקשטיין הציעה הוא יצירת מעמד של עובדים פלסטינים שהם "חסיני סגר". "יש אנשים שיש לך מידע סביר שהסיכון הביטחוני שלהם נמוך, והם יכולים להיות חסיני סגר, אבל אף אחד לא דואג שחלק גדול מהעובדים יהיו חסיני סגר". המונח שחברי הוועדה השתמשו בו הוא סגירת מעגל, כלומר לוודא כי מנגנון הכנסת העובדים הפלסטינים מפוקח ומנוטר מכל צדדיו. או במילים אחרות: החסם להכנסת עובדים פלסטינים אינו ביטחוני אלא ניהולי, גרירת רגליים מתמשכת בבניית המנגנונים המתאימים, שכעת מתחברת למשאלת לב פוליטית ואידיאולוגית של גורמים בימין.
צריך לחזור עוד צעד אחורה, כדי לבחון את האופן שבו הכלכלנים מסתכלים על העובדים זרים בישראל. מבחינת המעסיקים עובד זר תמיד עדיף - הוא עובד שעות רבות יותר מהעובד המקומי ודורש פחות כסף. אך עבור מעצבי המדיניות הכלכלית, ריבוי של עובדים זרים "עלול לפגוע בהכנסות של התושבים המקומיים, ולתרום להגדלת העוני", אומר אקשטיין. בדו"ח הוועדה מוסבר כי עובדים זרים מורידים את רמת השכר לא רק בענפים שאליהם הם מובאים, אלא בכל הענפים בעלי השכר הנמוך. וכך הם גורמים שהעובדים המקומיים לא רוצים לעבוד בענף. במקביל, הבאת עובדים זרים זולים מקטינה את התמריץ להטמיע טכנולוגיות וחדשנות בענף. בנוסף, אומר אקשטיין, "חלק גדול מהשכר של העובדים הזרים בישראל מועבר לארצות המוצא שלהם, כך שהערך המוסף למשק נמוך".
עם זאת, יש ענפים ותקופות שבהם יש צורך בעובדים זרים, אך מדובר בהחלטה בעלת השלכות מאקרו־כלכליות על שוק התעסוקה בישראל. ולכן ההמלצה של הוועדה מ־2011, וזו המלצה שגם האוצר דוחף אליה עד לרגע זה, היא הקמת ועדה בין־משרדית שבאופן קבוע תשקול שיקולים כלכליים, ביטחוניים, לגבי כמות העובדים הזרים הדרושה לענף. הצוות הבין־משרדי אמור לבדוק באופן יסודי האם יש ישראלים שיכולים לעבוד בענף, והבאת עובדים זרים תדחק אותם החוצה. אך אותו צוות מקצועי לא הוקם והיום המכסות של העובדים הזרים הן תוצאה של לחץ פוליטי ללא תהליך מקצועי וסדור שבודק את צורכי המשק ואת ההשלכות לטווח הארוך של הבאת הזרים. בהקשר זה כדאי גם להזכיר כי הוועדה המליצה להעדיף פלסטינים על פני זרים, גם בשל העובדה כי הם חוזרים בסוף היום לביתם ולא משתמשים בתשתיות דיור ותחבורה ישראליות, וגם בגלל שלהערכת גורמי הביטחון, הדבר מסייע ליציבות ולמעמדה הבינלאומי של ישראל.
בכדי להבין את ההשלכות של חוסר המקצועיות של קביעת המכסות לעובדים הזרים, כדאי להתעכב על הזרוע השנייה של המדיניות הממשלתית בנוגע לקיפאון בענף הבנייה, זו כמובן ההבטחה להביא עובדים זרים מהודו, סרי לנקה ועוד מדינות. המסעות שמבצעים אנשי משרד השיכון והתאחדות הקבלנים עדיין לא הביאו עובד אחד לישראל, למרות ההצהרה של מנכ"ל המשרד יהודה מורגנשטרן כי כבר ב־15 בינואר יגיעו לכאן עשרת אלפים עובדים. בבנק ישראל איש לא הופתע ובכירים אף הזהירו פומבית כי "הבאת זרים לישראל הוא תהליך ארוך". הם התבססו על הניסיון באינתיפאדה השנייה, ועד כה הם צדקו.
הפתרון בדמות עובדים הודים משמש את הממשלה בראש ובראשונה כדי לברוח מהכרעה בנוגע להבאת עובדים פלסטינים. סמוטריץ' ושרים נוספים פיתחו כבר עמידות מול טיעוני מערכת הביטחון, בעיקר אחרי 7 באוקטובר, ואת האתגר הכלכלי־עסקי הם פותרים באמצעות ההבטחה ש"אוטוטו יגיעו עובדים זרים", אך בינתיים הענף בקיפאון. הקבלנים שומרים על פרופיל נמוך כי הם יודעים שהמדיניות הממשלתית הנוכחית יכולה להסתיים בכך שכמות העובדים הזרים - הפלסטינים ושאינם - תגדל בסופו של תהליך, ותביא לכך שהענף יהפוך להתבסס כמעט כולו על עובדים שאינם ישראלים, שהם כמובן זולים יותר. אך מבחינת מדיניות התעסוקה של ישראל מדובר בשגיאה חמורה, וכמו שאומר פרופ' אקשטיין, "זה דוחק את הערבים הישראלים מחוץ לענף הבינוי".
מרוב שמשרד השיכון עסוק בניסיונות לגייס עובדים זרים לענף הבינוי הוא מתעלם מקידום המטרה החשובה של הכשרת עובדים ישראלים שיוכלו לעבוד בענף. מקורות בממשלה אומרים כי במשרד העבודה ממתינים כבר כחודשיים לכך שאנשי המקצוע במשרד השיכון יאפיינו את המקצועות הדרושים בתוך הענף כדי שיהיה ניתן לצאת למהלך של בניית הכשרות מקצועיות שיאפשרו להכשיר עובדים ישראלים. אלא שהמשרד הפנה את כל הקשב הניהולי שלו לניסיונות להבאת עובדים זרים. והחלקים האלה מזינים זה את זה: הממשלה לא מקדמת הכשרות מקצועיות לענף הבינוי, פועלת להגדיל את מכסת העובדים הזרים בענף, אחרי שהעובדים הזרים מגיעים השכר בענף יורד, וממילא הישראלים לא רוצים לעבוד בו, מה שמביא את הממשלה לדרוש עוד עובדים זרים, ומוריד שוב את השכר ודוחק את הישראלים רחוק יותר מן הענף.
בשורה התחתונה: הפקידים המקצועיים באוצר התייאשו מלשכנע את סמוטריץ' לאפשר כניסה של עובדים פלסטינים, מערכת הביטחון עסוקה בדברים אחרים, משרד השיכון מוכר את אשליית העובדים הזרים במקום להתמקד בהכשרת ישראלים והפעלת לחץ להשבת הפלסטינים, ומדיניות הבאת העובדים הזרים שהיא בעלת השלכות מאקרו־כלכליות מתנהלת כמו עסקאות בבזאר טורקי.
