ראיוןהאדריכל סנטיאגו קלטראווה: "תל אביב היא נס. מאורגנת למדי ואין בה תחושת כאוס״
ראיון
האדריכל סנטיאגו קלטראווה: "תל אביב היא נס. מאורגנת למדי ואין בה תחושת כאוס״
מי שחתום על כמה מהמבנים האייקוניים בעולם, חושב שאין מנוס מלבנות כמה שיותר גבוה למען עתיד ילדינו ומציע לבצע קירוי מעל נתיבי איילון: "צריך לזכור שתל אביב היא עיר בגיל ההתבגרות, 100 שנים זה כלום"
האדריכל סנטיאגו קלטראווה פרץ לתודעה הציבורית העולמית בשנות ה־90 של המאה הקודמת עם סדרת גשרים שעוצבו בשילוב של תחכום הנדסי לצורניות שבאה כאילו מעולם הטבע. גשר ה־9 באוקטובר בוולנסיה, גשר אלמילו בסביליה, גשר השלום בקלגרי וגשר המיתרים של ירושלים, כולם עם אותה אסתטיקה ידידותית וגלובאלית, שהפכו די מהר לסמלים איקונים ולאתרי עלייה לרגל. הזיהוי עם הגשרים הפך אותו למעין אדריכל "כוכב", כזה שהסקיצות שלו, כמו גם פסלים, מוצגים במוזיאונים והשם שלו מהווה ערובה לווירוטאוזיות, חותמת של איכות.
אבל הוא הרבה יותר ממתכנן גשרים. יש לו סגנון ייחודי שניתן לזהות מרחוק, והוא חתום על מבנים ברחבי העולם ששאבו השראה מהסביבה שבה הם נבנו. למשרד התכנון של קלטראווה (71) יש כיום סניפים בציריך, ניו יורק ודוחא. לישראל הוא הגיע על מנת להשתתף בכנס איגוד המהנדסים שהתקיים בגני התערוכה בתל אביב בשבוע שעבר.
הפגישה איתו מתקיימת במשרד בקומה ה־50 של מגדל אלקטרה בתל אביב — גבוה מספיק כדי לאפשר לו להביט על הפקקים הנצחיים בנתיבי איילון, ועל עבודות התשתית האינסופיות השוטפות את העיר. הוא מתחמק באלגנטיות מכל ביקורת על תל אביב, אבל בכל זאת מתקשה להימנע מדעתו על האופן שבו ניתן יהיה לשפר את העיר.
1 צפייה בגלריה
הביתן של איחוד האמירויות באקספו 2020 בדובאי שתכנן קלטראווה
(צילום: Barbara Burg + Oliver Schuh)
מהתבוננות בעיר, מה חסר בתל אביב?
"זכור לי צילום ישן של הגרלת המגרשים הראשונים של ת"א, מ־1909. רואים בו קבוצה של אנשים שעומדים על גבעת חול", הוא אומר, "בעיניי, תל אביב היא נס. היא צמחה בתוך 3 דורות, בפחות ממאה שנה. אני חושב שהעיר מאורגנת למדי, אין בה תחושת כאוס. בתחושה האינטואיטיבית שלי העיר כולה מוכוונת לכיוון מערב. תחילה יש את הים, שהוא גבול של העיר עם הטבע. זה מאפשר לך לראות שקיעה. זה קצת מזכיר לי את פטר הגדול, שבנה את סנט פטרסבורג עם הפנים לכיוון הים הבלטי, לכיוון אירופה. בשונה מעיר כמו ריו דה ז'נרו, שיש לה חוף ים ועורף הררי, לחלק המזרחי של תל אביב אין קצה ברור".
קלטראווה מדגיש חשיבות רבה לקו החוף של תל אביב, והוא חושב שצריך להמשיך ולפתח אותו: "בשעות המעטות שהיו לי פה הלכתי לאורך הים ונהניתי מאוד", הוא מסביר, "ובכל זאת, אני חושב שקו החוף יכול ואפילו צריך, להיות טוב יותר. הקשר של החוף עם העיר צריך להיות טוב יותר. החוף בקופקבנה, בריו דה ז'נרו, הוא דוגמה מוצלחת לאיך עושים את זה בעיניי".
מקיר המסך של החדר שבו אנחנו יושבים ניתן לראות היטב את ציר איילון, עמוד השדרה המטרופוליני. קלטראווה אומר שכלל לא היה מובן לו שבתוואי הזה זרם אי פעם נחל, אך הוא מזהה איכויות שנכונות לדרך ראשית: "הרכבת שעוברת בתוואי הזה מדגישה את התפקיד המרכזי של תל אביב במדינה, בין חיפה לירושלים. הרי ניתן היה לבחור תוואי אחר. ההחלטה למקם פה כביש מהיר, משרדי ממשלה וקניונים, היא טובה בעיניי. אבל, כשאני חושב על זה בהיגיון, אני הייתי אפילו מעצים את נתיב התחבורה. אם זה ניתן, צריך לקרות את הדרך המהירה, את נתיבי איילון. זה יותר נוח לנהגים, מאפשר פחות זיהום אוויר וגם מאפשר פיתוח פארקים ושירותים אחרים שנדרשים על הקרקע. בלוצרן, או סט גאלן שבשוויץ, כל הדרכים נמצאות במנהרות בתת־הקרקע. זה מאפשר לייצר על הקרקע פארקים ולהשתמש בה לצרכים נוספים. האתגר פה הוא לביית את המרחב. המהלך הזה הוא לא בלתי אפשרי".
קו הרקיע של תל אביב, שנגלה מהקומה ה־50 של בניין אלקטרה, פחות מרשים אותו, ולמרות הבנייה המסיבית של מגדלים בשנים האחרונות, הוא אף חושב שזה לא מספיק. לדבריו, אחד הדברים החשובים הוא לזכור שהמבנים ישרתו אותנו לעוד שנים רבות, ומתוך מחשבה זו הם גם צריכים להיבנות. "צריך לזכור שתל אביב היא עיר בגיל ההתבגרות. 100 שנה זה כלום. קו רקיע, לפחות בעיניי, הוא המצאה אמריקאית של המאה ה־19.
"תל אביב צריכה לייצר מדיניות בנייה גבוהה יותר, המגדלים צריכים להיות הרבה יותר גבוהים. בעיניי, המיקום הטבעי של בנייה כזאת הוא באזור תחנות הרכבת". ובכל זאת, הוא זהיר מאוד בביקורת על עיצוב המגדלים הנגלה מהחלון וחוזר ומדגיש ש"אדריכלות היא אמנות. הבניינים ישרדו גם אחרינו. צריך שהאדריכלים יגלו מצפון, אחריות. שתהיה להם תחושה פילנטרופית, של תועלת גם עבור הדורות הבאים. לכן אין שום בעיה שהמגדלים פה יהיו הרבה יותר גבוהים, וגם שהצורה שלהם תהיה יותר הגיונית כדי להתמודד עם הגידול הטבעי של העיר".
קלטראווה מתייחס גם לבנייה המתחשבת בסביבה שבה נבנה הבניין או הגשר והחיבור שלו למיקום. לדבריו, "יש היום צורך אדיר בזהות מקומית, אבל אני מעדיף לדבר על זה במובנים טכניים. ענייני הסביבה לא קשורים רק לטביעת הרגל הפחמנית אלא גם לאקלים. במבנה ביתן שגרירות איחוד האמירויות באקספו בדובאי, שאנחנו תכננו, השתמשנו בעיצוב שמתייחס למזג האוויר.
"הבניין הוא אוטונומי כמעט ב־100% מבחינה אנרגטית: 28 כנפיים מתכווננות הן חלק משלד החזית ומתאימות את עצמן לתנאי השמש, כמו גם, באמצעות פאנלים פוטו־וולטאים, יודעות לייצר אנרגיה. בנוסף השתמשנו בצמחייה מקומית ומתחת למבנה מיקמנו גם בריכות שיקוף. אתה יכול לבנות מודרני, אבל צריך להתאים את עצמך לאקלים, לסביבה. זה מזמין יצירתיות, התחדשות, וזה מאפשר בניינים יותר יפים".
דוגמה אחרת של מבנה שהוא תכנן, שיודע להתאים את עצמו לקונטקסט, הוא מבנה Ysios winery בריוחה, ספרד. "המבנה כמעט ומחקה את הנוף של הגבעות הנשקף ממנו. הוא עשוי מבטון, חזית אחת מחופה עץ והגג עשוי מאלומיניום. זו סטורקטורה מאוד פשוטה שמשתלבת במיקום שלה".
זהו לא ביקורו הראשון מאז העבודה על גשר המיתרים בירושלים. קלטראווה מספר כי ביקר בישראל כבר כמה פעמים, לבד ועם משפחתו, וכי הוא מרגיש אליה משהו מיוחד. "יש משהו מלהיב עבורי בישראל. לפני כשלושים שנה קיבלתי מכתב מפרופ' זינגר, שהיה מומחה לאווירונאוטיקה, ונשיא הטכניון בחיפה. הוא התעניין במאמר שכתבתי והתיידדנו מאוד. מאז הקשר נשמר".
קלטראווה, ששמו הפך, כך לפחות בעיר ירושלים, לשם נרדף לגשר הכניסה לעיר המוכנה גם גשר המיתרים, מאמין שתפקידו של הגשר אינו רק למעבר ממקום אחד לשני.
איך היתה החוויה מעבודה בישראל?
"ירושלים הייתה מבחינתי גילוי, חוויה טרנסצנדנטלית. אני רוצה לצטט משורר בלגי שאמר שהיא כמו פרח על ראש סלע. אני לא דתי, אבל אני מאמין באלוהים ובישראל אני חש משהו רוחני".
העובדה שכמה מיצירותיו הגדולות הן גשרים היא לא מקרית והוא שם דגש על התחום, שמצריך שינוי חשיבתי. "אחרי מלחמת העולם השנייה, בערך 50% מהגשרים באירופה נהרסו, ואז התחילו לבנות חדשים ואף פיתחו שיטות של בנייה תעשייתית, מהירה, זולה ולא יפה", הוא מסביר, "זה דומה מאוד לתופעת שכונות הפרברים, שגם הן התפתחו באותה תקופה ונועדו לפתור בעיה של מחסור בדירות. העיצוב היה פרקטי. ותראה מה קורה עכשיו? אנשים לא רוצים לגור בשיכונים האלה. האנשים שם חשו שהם גרים בגטאות, כמו למשל שבפרברי פריז פרצו בשיכונים מהומות. וזה בגלל שאולי השיכונים ענו על צורך בעבר, אבל הדירה וגם השכונה לא ענו על שום צורך אחר.
"אותו דבר קרה עם הגשרים. הגשרים של התקופה הזאת יוצרים נוף מכוער, בעוד שלפני מלחמת העולם השנייה היו גשרים נהדרים, כמו פונט נף ופונט לובר בפריז, שנהרסו. הגשרים בעבר היו נקודת ציון עירונית, מקום להיפגש, מקום ליהנות מהעיר ומהנוף. ואילו אנחנו צמצמנו היום את הערך של הגשרים לפרקטי בלבד, וכך הם גם מתוכננים".
קלטראווה מאמין בכל ליבו שלגשר יש תפקיד אורבני, וככה הוא מעצב אותו.
מה נכון עבור הגשרים של היום?
"אין לי ספק שהגשר הוא מנוע לעיר. כך גם תחנות רכבת. אתן לך דוגמה: גשר ברוקלין היה זה שחיבר את ברוקלין עם ניו יורק. הגשרים, בתקופה הרומית, היו אימננטים לעיר. הם הבינו שללכת ממקום אחד לשני על הגשר זה דבר מהותי בסיסי בעיר. לגישה הזאת אנחנו צריכים לחזור. זה מתיר גישה לעיר ומאפשר את ההתפתחות הטבעית שלה".
סנטיאגו קלטראווה (71)
- גר בספרד
- נולד ב־1951 בוולנסיה
- למד ארכיטקטורה ועשה דוקטורט בהנדסה אזרחית בשוויץ
- קיבל עשרות תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בעולם
